וכך התחיל (וגם נגמר) העצב המתוק, הנפלא, התל-אביבי, של עלי מוהר

שנת הלימודים נפתחה בשבוע שעבר, ואיתה הגיע שטף של שירי "שׁלום כיתה א'" מאת יוצרים רבים ומגוונים. לדידנו, שיר התחלת השנה היפה ביותר, המרגש ביותר, המושלם מכל היבט אפשרי, הוא "כל עוד" של עלי מוהר ז"ל בלחנו הפלאי של יוני רכטר יבדל"א. השיר הופיע לראשונה באלבום המשותף של רכטר ומוהר "מחשבות ואפשריות" מ-1995, ובביצועו נטלו חלק המוזיקאי אבנר קנר ומקהלת הילדות העפרוני. במהלך השנים הוקלטו לשיר גרסאות רבות – האחרונה שבהן היא של צוות משתתפי התוכנית "זהו זה" – אבל הנוגעת ללב יותר מכולן, לטעמנו, היא המקורית:

עלי מוהר מייצג עבורנו את האהבה הגדולה לתרבות ולשפה העבריות, ולפחות לאחד משני החתומים מעלה, גם את התל-אביביות הנפלאה שהייתה שזורה בחייו בקשר בלתי נפרד ונצחי. "תל אביב בשבילי היא כמו מים לדג", אמר פעם בראיון ליואב גינאי. טיולי תל אביב שלו מזכירים את הילדות שלנו, עם ההליכה הרגועה לים, במסלול שכולל ישיבה נינוחה בבתי קפה – מורשת שהגיעה עוד מאביו, המשורר יחיאל מוהר, שנהג להיפגש עם חבריו המשוררים בני דורו של אלתרמן, שאותו העריץ עלי כל חייו, ושלכתיבתו העיתונאית התגעגע מאוד.

הוא נולד ב-1948 בתל אביב ליחיאל, שכתב אחדים מנכסי צאן הברזל של להקת הנח"ל ("מול הר סיני", "אחד גבוה ושניים קטנים") וגם עבד כספרן, ולעדינה, שעבדה בקרן פנסיה. הם גרו בדמי מפתח (מסימני התקופה) ברחוב שלמה המלך, שנמצא במרחק הליכה מהים, שהיה חביב עליו, וגם מרחוב דיזנגוף, שנחשב מרכז תרבותי וחברתי. בראיונות רבים נהג מוהר לציין לטובה את היכולת לנוע בתל אביב ללא צורך ברכב, בשל העובדה שהיא עיר קלה ונגישה. אחד הדברים המשותפים לו ולאריק איינשטיין, שאיתו היו לו שיתופי פעולה רבים, והוא גם ערך את האוטוביוגרפיה שלו, היה העובדה שלשניהם לא היה רישיון נהיגה, והם לא חשו צורך לנהוג ברכב. ילדותו של מוהר, כמו זו של איינשטיין, הייתה טובה ונעימה – כך הוא סיפר לרינו צרור בתוכנית "חוצה ישראל" של החינוכית. הילדות התאפיינה גם בכמיהה לבית, לנוחות ולמצב שבו הכל מסביב משתנה, אבל אתה נשאר אותו דבר.

עלי מוהר ז"ל. "הו, הדר הטבע, מה כבר יודעים עליו בני הכפר"(צילום: ויוי מוהר צידון)

הוא החל לכתוב שירים כבר במהלך לימודיו בבית הספר היסודי המיתולוגי א.ד גורדון, והמשיך בכך בתיכון חדש, מוסד נוסף שבו למדו הרבה גיבורי תרבות תל-אביבים מהזן הפועלי-סוציאליסטי, שלא לומר ממוצא אירופאי. אחרי התיכון התנדב לנח"ל המוצנח, ובמקביל לשירותו שם כתב ב"במחנה נח"ל". שירות החובה שלו כלל את מלחמת ששת הימים, וכמילואימניק לחם במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור. שנים לאחר מכן יצר עם המעצב דוד טרטקובר את הספר "פלוגה גימ"ל, מחלקה שלוש", שבו תיאר בלשונו הציורית את ההפגזות שחוו השניים בסתיו 1973 ואת החיים בצד המצרי של תעלת סואץ, שבו שהו ימים רבים.

עם שחרורו החל מוהר לכתוב שירים, רבים מהם לחברי כוורת: לגידי גוב ("העיקר זה הרומנטיקה", "יורם"), לאפרים שמיר ("שיעור מולדת", "רוקד לכל הבנות") ובעיקר ליוני רכטר ("שוב היא כאן", "שיר נבואי קוסמי ועליז"), שנעשה שותף קבוע ליצירתו וגם העלה עימו מופע משותף. רכטר שר וניגן, ומוהר קרא מטורו "מהנעשה בעירנו", שפורסם במקומון התל-אביבי "העיר", וגם הצטרף לשירה מדי פעם. אחד משיריו הראשונים והמפורסמים היה "שש-עשרה מלאו לנער", ששר גבי שושן המנוח. שורה ממנו, "וכך התחיל העצב המתוק", שימשה כותרת לאלבום אוסף משיריו של מוהר, שראה אור ב-1994 ובו קלאסיקות פרי עטו שביצעו אסתר עופרים, גידי גוב, יוני רכטר, גלי עטרי וכמובן אריק איינשטיין, שאיתו חלק מוהר אהבה גדולה לכדורגל, ובעיקר להפועל תל אביב.

הטור "בשער", שגם אותו פרסם מוהר ב"העיר", הנציח את האהבה להפועל תל אביב ולעוד קבוצה אדומה – מנצ'סטר יונייטד. מוהר נהג לרדת שם על אייל ברקוביץ', גם משום שכבר ככדורגלן הוא נהג לעורר מהומות, וגם מהסיבה שהוא שיחק שנים ביריבה העירונית הכחולה – מנצ'סטר סיטי, שאוהדי יונייטד תיעבו. לאיינשטיין כתב מוהר מספר שירי כדורגל מובהקים, וביניהם "ואלה שמות", שכלל את שמות השחקנים שהשתתפו במונדיאל 1990, ושיר אהבה נכזבת להפועל תל אביב, "אמרו לו", שהתבסס על שיר איטלקי של אדריאנו צ'לנטנו הגדול:

מעבר לשירים הנפלאים, למפעלי התרבות, לאהבה הידענית לכדורגל ולכתיבה על ספורט, הייתה הכתיבה שלו על תל אביב, שביטאה תפיסה של העיר כמקום אלוהי שאפילו נפלאות הטבע לא יכולים לעמוד בקסמה .אחד הטורים היפים ביותר שלו על תל אביב עסק בחצרות האחוריות של הבתים המשותפים בעיר. רק מי שגדל באותם מקומות ובאותם רחובות, יכול להבין על מה הוא כתב. עולם ומלואו על כף היד. "הו, הדר הטבע, מה כבר יודעים עליו בני הכפר", סיים מוהר את אותו טור. ואחד משני החתומים מעלה, שהלך כל יום מהצפון הישן עד עירוני א' ברגל, כשסגן המנהל המיתולוגי בן צבי צועד גם הוא לצדו, ושטייל עם אביו ברחוב שלמה המלך שנהפך פתאום ליהושע בן נון, והנה כה מהר נשק לירקון – החתום הזה הכיר היטב את תל אביב של מוהר: זו הייתה עיר צנועה, מבוישת, עממית, שאמנם לא ידעה כי מעבר לירקון ומדרום ליפו יש ארץ אחרת, אבל הייתה מספיק ענווה ולא יומרנית כדי לא להתנשא עליה.

מוהר סיפר שמעולם לא הזדמן לו לגור בחו"ל או לטייל שם תקופות ארוכות, אבל הגיחות הקצרות הספיקו כדי להפוך אותו למומחה למטבח צרפתי, ליוון וכמובן לאנגליה ולנציגיה התרבותיים בתיאטרון ובמוזיקה. בערוב ימיו, כשחלה בסרטן הלבלב, נתן הרבה ראיונות. באחד היפים שבהם, לאבנר אברהמי ב"הארץ", ובו כינה את מחלתו "הבעיה", סיפר על יום הולדתו ה-64 של פול מקרתני: הנה, הוא הגיע לגיל שעליו שר בגיל כה צעיר. "זה פתאום הגיע", אמר מוהר. "לי זה עשה תחושה שעברו החיים, שהגענו במפתיע לתאריך הרחוק מכל רחוק. עברו 40 שנה משנות ה-60, מהביטלס, מאז שהיינו בני עשרה".

בניגוד למקרתני, מוהר לא הגיע לגיל 64: הוא נפטר בגיל 57, ב-2006, והובא למנוחות בבית העלמין בחולון בנוכחות אמנים רבים. אחרי מותו החליטה אקו"ם לקרוא על שמו את אחד הפרסים שהיא מעניקה לחבריה הפזמונאים והמלחינים. טוב עשתה: מוהר בהחלט ראוי להנצחה הזו.

איזה להיט מפורסם כתב עלי מוהר לריטה? הקליקו על התמונה:

"את תהיי הרוח", אמר מוהר לריטה. הקליקו על התמונה (צילום: יניב אדרי)