בדצמבר 2018, באחת ההרצאות האחרונות של מישל אובמה בסיבוב ההופעות להשקת ספרה האוטוביוגרפי Becoming ("הסיפור שלי", הוצאת ידיעות ספרים) בפני 19 אלף איש בברוקלין, התייצבה הגברת הראשונה לשעבר של ארצות הברית במערכת לבוש כוללת מקולקציית אביב-קיץ 2019 של בית היוקרה הצרפתי בלנסיאגה: שמלת מעטפת מסאטן בצבע לימון ומגפיים כסופים באורך הירך שבצבצו כמו עמודי תאורה. קשה היה להסיר את העיניים מאובמה, שהצליחה להאפיל אפילו על המנחה שלצדה, שרה ג'סיקה פרקר, מתלבשת מיומנת שהגיעה בשמלת צינור סגולה מפאייטים. לכולם היה ברור שעל במה זו יש מקום לאישה אחת: אובמה.
"הייתי נואמת נאום מלא תשוקה והם היו אומרים: 'היי, היא לובשת שמלת מעצבים מעניינת'", סיפרה, "אז חשבתי: אוקיי, בואו נאמץ את העובדה שמסתכלים בנעליים שלי ולא נדגיש אותי ואת הבגדים, אלא איזה מין ממשל אנחנו רוצים להיות: מתקדמים, מעודדים נוער, מעודדים גיוון". בזמן שהקהל באולם הריע באקסטזה, במדורי האופנה עסקו בתג המחיר של הנעליים: 3,900 דולר. כמעט 15 אלף שקל לפי שער הדולר דאז.
ההתעסקות לפרטי פרטים במלתחה של הגברת הראשונה לשעבר של ארצות הברית כאדם פרטי עלולה להיראות לא הוגנת (מה גם שלאורך כהונתה, ציינה כי שילמה על בגדי המעצבים שלבשה ואלה שנשלחו ממעצבים לאירועים מיוחדים נתרמו למוזיאונים), אך במשך שמונה שנותיה בבית הלבן, הבינה אובמה את כוחו של דימוי. היא כיכבה שלוש פעמים על שער מגזין ווג, שילבה בחוכמה בין מעצבים צעירים כמו ג'ייסון וו לרשתות כמו J.Crew (שהגישה החודש בקשה לפשיטת רגל בעקבות קריסה כלכלית שהביא משבר הקורונה), בין פריטי קז'ואל כמו קרדיגן שחור שאיתו הגיעה למפגש עם מלכת אנגליה אליזבת ה-II (שבעקבותיו אמר מעצב האופנה המנוח אוסקר דה לה רנטה "לא הולכים לארמון בקינגהאם בסוודר") לשמלות ערב מרהיבות של מיטב האופנאים האמריקאים: ראלף לורן, קרולינה הררה, נרסיסו רודריגז ואחרים.
"בתור הגברת הראשונה, צפיתי מהצד איך אני מוצגת לכל העולם", היא אומרת ב-Becoming, סרט תיעודי חדש על חייה שעלה החודש בנטפליקס, "נאלצתי לחשוב בצורה אסטרטגית איך אני מציגה את עצמי, כי היה שם פוטנציאל להגדיר אותי לשארית חיי".
היחס של התקשורת והציבור למלתחה של גברות ראשונות מלווה את עולם האופנה כבר שנים רבות: ג'קי קנדי היתה מהחלוצות, מלניה טראמפ שכללה זאת להעברת מסרים תקשורתיים כמו מעיל הפארקה של זארה עם הכיתוב "לי באמת לא אכפת, ולכם?" שלבשה לביקור ילדי מהגרים בטקסס. כולן מבקשות לייצר דימוי חזק, עוצמתי, בלתי נשכח, כפי שמסבירה אובמה במדויק: "אופנה היא לא רק אופנה. זה איך את הופכת אותה לכלי ולא נהיית קורבן שלה".
על קו הרצף בין כלי לקורבן, בין ייצור דימוי בלתי נשכח להשתעבדות, נמצאת אימלדה מרקוס, הגברת הראשונה לשעבר של הפיליפינים, אלמנת הרודן פרדיננד מרקוס, ששלט ביד רמה בעמו בשנים 1986-1965. סיפורה של מרקוס, מיס פיליפינים לשעבר שהיתה ידועה בכינוי "פרפר הפלדה" בשל היותה יפה וחסרת רחמים, עומד במרכז הסרט התיעודי החדש "קינגמייקר" שמוקרן השבוע במסגרת "דוקוסטרים", אירוע סטרימינג חדש של פסטיבל דוקאביב (שיינעל ב-23 במאי) ובהמשך יוקרן בהוט 8.
על אף השוני התהומי בין תפישת העולם של אובמה לזו של מרקוס, שני הסרטים משרטטים כל אחד בדרכו את דמותה של הגברת הראשונה: האחת אשת דמוקרט, השנייה אשת דיקטטור. בעוד אובמה מציגה לאורך כל הסרט דמות מצחיקה, אנושית, חייכנית, מעורבת חברתית, מכילה, אמפתית, מעוררת השראה ועמוסה בקלישאות ניו אייג' שאותן היא מעבירה למתבגרים אמריקאים שהיא פוגשת ולקהל עם עיניים נוצצות – מרקוס היא ההפך הגמור. פוקר פייס. לאורך כל הסרט המצוין של הבמאית לורן גרינפלד מצטיירת מרקוס, הנקראת בפי מאמיניה "אם האומה", כמו האם המרשעת של סינדרלה.
בגיל 90 היא מוקפת כמלכה על ידי צוות עובדים לבושים בלבן התומכים בכל צעד שלה, מחשבת פוליטית איך להשתלט יחד עם ילדיה מחדש על הפרלמנט במדינה, מציגה חזות מניפולטיבית ומתמסכנת של מי שגורשה מארמון הנשיאות, ומחלקת בבזבזנות שטרות כסף לילדים ולנזקקים.
כמו אובמה, גם מרקוס הבינה מזמן את כוחו של סגנון אישי ביצירת דימוי שנצרב בתודעת ההמונים. בתמונות ארכיון שלה מאז פרסומה בשנות ה-60 ועד היום, היא שומרת על מראה אחיד: שיער שחור עבה ארוז בקפידה על הראש ושמלות משי וסאטן צבעוניות עם שרוולים תפוחים המוסיפים לה ממד של כוח. שמירה על סגנון אישי אחיד תרם לדימוי הנחשק והאבסולוטי שלה כגברת ראשונה. אובמה, לעומתה, מפתיעה בכמה סצנות בסרט בשיער מתולתל שנח על ראשה בחופשיות, מה שמבקש להציב אותה בצורה פתוחה ונגישה יותר לצופים. הנה, נדמה שהיא אומרת, כגברת ראשונה ובמסע קידום המכירות לספר אני נכנעת לדימוי שנדרש ממני ומחליקה את שערי המקורזל בהתאם למודל היופי, אבל בעצם אני "מישל פרום דה הוד", מתולתלת כמו אחיותיי האפרו-אמריקאיות.
אצל מרקוס, לעומתה, לא נפער סדק בדימוי. להפך, היא רק משמרת אותו בגינוניה ולבושה לאורך כל הסרט, אז והיום. בצילומי ארכיון מודיע הכתב נדהם כי לאחר המהפכה והביזה שהחלה בארמון מלקינג, "הפיליפינים נדהמו מהראוותנות ומהארון המפורסם של אימלדה: שמלות המעצבים, חלקן מרומא, כולל הזמנה אחרונה בסך 80 אלף דולר". בהמשך נתנו בהם סימנים: "שמלה שנרקמה בחוטי כסף, חזייה חסינה לכדורים וארון הנעליים שהשאירה מאחור וכלל 3,000 זוגות". על אלה, רובם של מותגי יוקרה כמו לואי ויטון, גוצי' וסלבטורה פרגאמו, ונעליים מאזור מאריקינה (רובע הנעליים של הפיליפינים שייצר מאות מהזוגות), אמרה מרקוס בסרקזם: "הם לא מצאו שלדים בארונות – רק נעליים יפהפיות".
בסרט גם עדויות על אורח החיים הבזבזני ("היא היתה רוכשת ספונטנית", העידה חברתה) של מרקוס מכספי הציבור של העם הפיליפיני: רכישת בנייני יוקרה בניו יורק והקמת גן חיות פרטי לחיות אקזוטיות, פעולות שליוו את יחסה העוין לתקשורת. "האקדח יכול להרוג אותך עד הקבר – התקשורת יכולה להרוג אותך לנצח", היא אומרת מול המצלמה, מציגה תדמית של קדושה מעונה. באחת הסצנות הנהדרות בסרט היא מספרת איך רגע לפני שנאלצו לברוח מהארמון וגלו להוואי, החביאה את כל תכשיטי היהלומים שלה – שמאוחר יותר הועמדו למכירה – בתוך חבילת חיתולים. "כדי שיהיה לנו איך לשלם לעורכי הדין שעלו מיליונים. יהלומים בחיתולים", גיחכה מול המצלמה.
"תמיד מתחו עליי ביקורת שאני מגזימה, אבל זאת אימהות!" הסבירה את מניעיה, "זאת רוח האימהות. אתה לא יכול לכמת אהבה. אני רוצה להיות לא רק האמא של הפיליפינים, אלא האמא של כל העולם".
"הסיפור שלי" ו"קינגמייקר" הם שני סרטים שמתמקדים בסיפוריהן של גברות ראשונות לשעבר: האחת של המעצמה החזקה בעולם, השנייה של מדינה קטנה באסיה. אבל הם מציגים שתי נשים עצמאיות וחזקות שסללו לעצמן דרך לשלטון. על אף הכחשותיה לגבי כניסה לפוליטיקה האמריקאית, נראה כי הסרט של אובמה בת ה-56 הוא יריית זינוק במסע בחירות עתידי שאולי ינסה להפוך אותה לנשיאה האישה הראשונה של ארצות הברית.
מרקוס, לעומתה, מנסה בתחבולות לקדם את עתידם של ילדיה לחזור אל ארמון הנשיאות. למרות שאופנה ולבוש הם שחקני ספסל בשני סיפורים אלה, הם גם חזות הכל, חושפים איך כל אחת מהשתיים מעצבת את דמותה: אובמה בשפה עכשווית, נגישה וקולחת, לבושה חליפות מכנסיים מעוצבות בגוונים אחידים; מרקוס בשמלות ערב סולידיות ומיושנות עם שרוולים מוגבהים המספקים לה תחושה מורמת מעם, המעידות על יציבות והמשכיות של למעלה משישה עשורים. כל אחת מהן מתלבשת לתפקיד שאותו היא רוצה: האחת רוצה להנהיג את העולם החופשי, השנייה מבקשת להיות האמא של כולנו. האמא של כל העולם.
ואיך הצליחה לינדה אוונג'ליסטה לשמור על מעמדה כדוגמנית-על?
