לינדה אוונג'ליסטה
סליחה, במי מדובר? אם יש מישהי בעולם שההגדרה "סופר מודל" רשומה על שמה בטאבו, זו לינדה אוונג'ליסטה, שחוגגת השבוע יום הולדת 55. היא נולדה בקנדה למשפחה איטלקית שהקפידה על חינוך קתולי אך לא מנעה ממנה להשתתף בתחרות יופי כבר בגיל 13. מבחינתי, היא הדוגמנית שעשתה את שנות ה-90. הכי יפה, הכי זוהרת, הטופ של הטופ מודלס, שיחד עם ארבע האמזונות האחרות – נעמי קמפבל, כריסטי טרלינגטון, קלאודיה שיפר וסינדי קרופורד – הראתה לעולם איך נראית, זזה, מצטלמת ומתנהגת דוגמנית-על.
חוץ מלהיות מאוד יפה, אוונג'ליסטה גם התאימה את חייה הרומנטיים לקלישאה של דוגמנית מצליחה, עם סדרה של מערכות יחסים מתוקשרות: מבעלה הראשון ג'רלד מארי, שניהל את סוכנות הדוגמנות עלית בפריז, ועד אבי בנה ומנכ"ל תאגיד היוקרה קרינג, פרנסואה הנרי פינו. ביניהם זכו לקשט את זרועה בני זוג מהשכבה העליונה של עוגת הסלבס העולמית: שחקן קולנוע, כדורגלן ונהג מרוצים איטלקי. בקיצור, אף אופרת סבון לא היתה עושה את זה טוב יותר.
למה אייקון? על התפר שבין שנות ה-80 ל-90, השליטה של אוונג'ליסטה וחברותיה בעולם האופנה היתה מוחלטת. זה היה הרגע בהיסטוריה של התרבות הפופולארית שבו הדומיננטיות התקשורתית עברה מהידיים של מעצבי האופנה לידיים (והפנים והרגליים) של דוגמניות העל. הן, ולא הבגדים, הפכו להיות האטרקציה המרכזית על מסלולי התצוגות. השתתפותן בתצוגה סימלה מעין חותמת נחשקות עבור בית האופנה, שלו הן הואילו להקדיש את צעדיהן המטופפים על הבמה.
אוונג'ליסטה עשתה כסף, הרבה כסף, מקריירת הדוגמנות שלה – והיא הרוויחה אותו בדרך הקשה, על המסלולים ומול המצלמה, בלי קיצורי דרך אינסטגרמיים, בלי סטוריז ובלי טיק טוק. היא באמת עבדה בדוגמנות, מה שהיום נראה כמעט דמיוני. לא "על הדרך", לא "עד הליהוק לסרט הוליוודי" ולא כתפקיד נוסף ברזומה בין "קצת זמרת" ל"כמעט רקדנית".
בעידן המולטי-טסקינג שבו כל שמפו הוא גם מרכך וכל אחד צריך להיות הכל, אוונג'ליסטה מזכירה מה זה אומר להיות מחויבת למקצוע שלך. כן, גם אם נוהגים לפטור אותו בזלזול כ"מי ישמע, להיות יפה ולעשות פרצוף למצלמה. גם כן מקצוע". אוונג'ליסטה תמיד היתה מקצועית, מעקבי הסטילטו שלרגליה ועד קצה בלוריתה המחומצנת. כך היא זכתה במעמדה כזיקית של עולם האופנה, שהחליפה סגנונות ותספורות ששמרו אותה עדכנית ורלוונטית תמיד. בתחילת שנות ה-90, כשהיא התעלמה מהאזהרות ועברה לתספורת גברית קצרה, היא הפכה אותה לשיא הסטייל. בגיל 50, היא השתלטה בקלות על שני שערי ספטמבר, הנחשבים ביותר בשנה.
היא היתה המוזה של קרל לגרפלד בבית שאנל ואחת הסופר מודלס שכיכבו בקליפ האייקוני Freedom 90 של ג'ורג' מייקל (הוא כינה אותה ה"מייקל ג'ורדן של עולם האופנה"). גם היום, כשהיא בוררת בקפידה ובדלילות את הופעותיה המקצועיות, היא עדיין הכי זוהרת שאפשר – נראית נפלא, מתלבשת כמו מלכה ויכולה ללמד את כל בנות חדיד וג'נר מה זה באמת אומר להיות דוגמנית עם סטייל.
למה לא? תכונות שנתפשות כרצויות ואפילו מעוררות כבוד אצל גברים, הופכות פעמים רבות למושא לעג כשהן מאומצות על ידי נשים. אהבת הממון של אוונג'ליסטה, תכונה שנקשרה לשמה מאז ומעולם, הפכה אותה לשק חבטות בתקשורת וברשתות החברתיות. ככה זה אצלנו, הצביעות היא ההמנון החדש והמיזוגניות יכולה להחליף את הכוכבים והפסים בתור דגל לנופף בו. אז כשאוונג'ליסטה תבעה מזונות בסך 46 אלף דולר לחודש מאבי בנה פרנסואה הנרי פינו, תביעת המזונות היקרה ביותר בהיסטוריה, והצדיקה את הסכום השערורייתי ככזה שיאפשר לה לשכור מטפלות מסביב לשעון ונהגים חמושים לנסיעות של בנה, היא עשתה צעד אחד רחוק מדי אל מחוץ למתחם הלגיטימיות של תאוות הבצע, ומיקמה את עצמה בצד של הגולד-דיגריות ואויבות העם.
ובכל זאת: מאותה זווית של אהבת הממון, אוונג'ליסטה גם אחראית על אחת האמירות היותר אייקוניות של עולם האופנה: "אני לא יוצאת מהמיטה בבוקר בשביל פחות מעשרת אלפים דולר". אותה אף אחד לא יכול להאשים בצביעות.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
