חן מוצפי, איש מכירות מרמת גן, לא העלה על דעתו שהוא יהיה כל כך עסוק בימים אלה. לפני כשנה הוא יזם פרויקט בשם "הורים ומנגנים", שמאפשר למוזיקאים חובבים מעיר מגוריו לעשות מוזיקה להנאתם; הפרויקט התנהל בהצלחה, אבל על מי מנוחות, ואז הגיעה הקורונה, והמיזם עבר להילוך מהיר, כשמוצפי החליט לתעל אותו לרווחתם של קשישי העיר שהיו מבודדים מיקיריהם: בשבועות האחרונים יצאו ההורים המנגנים אל בתי האבות הרמת-גניים, הופיעו בפני הדיירים והפיגו מעט את בדידותם.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"כשפרצה המגפה, הכל הוקפא", הוא מספר. "כל החבר'ה הסתגרו בבתים, עסוקים בענייניהם, לא ניגנו ולא שרו. לי היה חשוב לשמר את הפרויקט, שלא יתמסמס וייעלם אחרי כל העבודה הקשה שהשקענו, אז החלטתי על מסע הופעות עבור קשישים, שבמסגרתו כל יום שישי נקיים קבלת שבת בבית אבות אחר. פניתי להגר יעקב, מחזיקת תיק קשרי קהילה בעיריית רמת גן, ולצחי זליכה, מחזיק תיק התרבות, והצעתי שנופיע מתחת למרפסות של בתי האבות תוך שמירה על הכללים של משרד הבריאות, וככה נפיג לדיירים את השעמום".
ההצעה התקבלה: הנגנים יצאו אל בתי האבות ועזרו לדיירים לקבל את השבת ולציין את החגים – והכל בהתנדבות.
הכירו את פרויקט "הורים ומנגנים" (צילום: אליה בן כנען):
נוצר בי חלל גדול
מוצפי (46) מנגן במסגרת הפרויקט בתופים, דבר שהוא עושה עוד מילדות. אביו, עובדיה ז"ל, תופף להנאתו בנוסף לעבודתו בתעשייה האווירית, ונפטר במפתיע כשבנו היה בן שש. הבן לא זוכר ממנו הרבה, אבל תמונה אחת, ובה האב יושב בחדרו ומתאמן על מערכת התופים, חרותה היטב בזיכרונו. "התופים לא היו רק תחביב עבורו: הוא גם היה מתופף מקצועי בלהקות שהופיעו באירועים", אומר מוצפי. "אחרי שהוא נפטר, התופים נשארו ארוזים והעלו אבק באחד החדרים. לאחר מותו הייתי מאזין למוזיקה, עורם ספרים אחד על השני בגבהים שונים ומכה עליהם במקלות עד שהכריכות היו נקרעות. אחרי שנה אחי פתח את התופים, ואני ניגשתי אליהם והתחלתי לנגן".
כשהיה בכיתה ד', הצטרף לתזמורת הנוער של רמת גן, שבמסגרתה למד קריאת תווים ותיאוריה. הוא ניגן עד הצבא; במהלך שירותו כמש"ק משמעת המשיך לנגן באופן לא מסודר, ושנתיים אחרי השחרור עזב לגמרי את התופים. יותר מ-20 שנה עבד כמנהל מכירות בתחום הקרמיקה והכלים הסניטריים. בשנים האלה הוא גם התחתן והקים משפחה, והנגינה נשארה בגדר חלום בלתי ממומש. "ליווה אותי חור גדול כל השנים האלה", הוא אומר. "הרגשתי שמתישהו אני חייב לחזור לנגן, כי אני כל כך אוהב את זה. בכל פעם שהייתי הולך להופעה של איזשהו זמר, העין שלי תמיד הייתה מתבייתת על המתופף, ונוצר בי חלל גדול. אחרי שהילדים שלי גדלו, התחלתי לחפש מסגרת שבה אוכל לנגן. מצאתי מסגרת פרטית, שאני ממשיך בה עד היום, ואת הבסיס הזה לקחתי צעד אחד קדימה כשהחלטתי להנגיש את המוזיקה לקהילה".
כדי להוציא את הרעיון לפועל, הצטרף לקורס יזמות חברתית של עיריית רמת גן, ובמהלכו החל לקדם את הנושא. "הוצאתי פלאייר, הפצתי אותו בקבוצות ווטסאפ בעיר, קיבלתי פניות מאנשים שרצו להצטרף, אבל עוד לא היה לי כלום, חוץ מרעיון: לא כלים, לא מקום לחזרות ולא מורים. פניתי למנהלת הקונסרבטוריון העירוני ולראש העיר, כרמל שאמה הכהן, וקיבלתי תמיכה מלאה מהרגע הראשון. הקונסרבטוריון נתן לנו חדר חזרות ומורים מנחים שמלווים את ההרכבים, ומהעירייה קיבלנו ציוד: גיטרות, תופים, מגברים ומיקרופונים. אחר כך הכרזנו על אודישנים וביקשנו מהמועמדים לשלוח סרטונים שמציגים אותם שרים או מנגנים. מורי הקונסרבטוריון בחרו את הטובים ביותר".
כיום יש בפרויקט שלושה הרכבים: בוידעם, שמתמחה בשירי ארץ ישראל; בריזה, שמבצע שירי נשמה; וטמפו, שעוסק ברוק ובפופ. בסך הכל פעילים בשלושת ההרכבים שבעה זמרים ו-13 נגנים. יש ביניהם מורים, אנשי הייטק, עסקים ותקשורת, שעסקו במוזיקה בעבר, אבל לא בחרו בה כקריירה והתגעגעו לעשייה אמנותית. מוצפי הגשים להם חלום: אחת לשבוע הם מתנתקים מהשגרה לטובת המוזיקה. כל חזרה נמשכת כשעתיים, ועל הפעילות הזו הם משלמים לקונסרבטוריון סכום סמלי, מה שמוצפי מכנה "דמי רצינות". "יש להם מחויבות", הוא אומר, "והם מגיעים גם אם מזג האוויר סוער או שהם קצת לא מרגישים טוב. הם יודעים שהם חלק מהרכב, ושאחרים מחכים להם".
האב השכול ממש התפרק
בפברואר ארגן מוצפי מופע בכורה לשלושת ההרכבים בנוכחות בני משפחה, חברים ובכירי עירייה. ההתלהבות הייתה גדולה, והוחלט שהלהקות יופיעו באירועי פורים ואולי גם על בימות הבידור של יום העצמאות. אחרי שנה של התרוצצויות ומאמצים, מוצפי ראה את חלומו קורם עור וגידים, אבל אז הגיעה הקורונה וטרפה את כל הקלפים.
עכשיו מופיעים ההורים המנגנים כשהם רחוקים זה מזה שני מטרים, כנדרש, וכולם, למעט הזמרים והנשפנים, חובשים מסכות. הם כבר הופיעו במספר קבלות שבת בבתי אבות, אבל ההופעה המרגשת ביותר הייתה בערב יום הזיכרון. "אנשים בכו מרוב התרגשות", מספר מוצפי. שני שחם, חברת להקת בוידעם (גילוי נאות: היא עורכת עמוד הבית באתר Xnet), מוסיפה: "הורידו את הדיירים למגרש החניה, הושיבו אותם במרווחים, כמו תלמידים בכיתה, ואנחנו נעמדנו מולם בין שיחים מעבר לגדר. בקבלות השבת הופענו מתחת למרפסות, והדיירים נופפו לנו מלמעלה, ואילו הפעם יכולנו לראות מקרוב את הבעות הפנים ואת התגובות. היה אב שכול מבוגר מאוד, שממש התפרק. היו גם קשישים שהתלבשו יפה לכבוד האירוע והגיעו בבגדים שבוודאי הוצאו במיוחד מהארון. כמה שניסיתי להתאפק, זה גרם לי לבכות".
בספטמבר האחרון, אחרי שנים של פעילות חברתית והתנדבותית, זכה מוצפי באות ראש העיר לעשיית חברתית. "זאת דרך חיים בשבילי", הוא אומר. הפעילות שלו כוללת, בין השאר, אירוח קבוע של חיילים בודדים לקידוש בביתו בימי שישי בערב. "כבר שמונה שנים אנחנו עושים את זה", אומר מוצפי. "אני גם משתתף בחלוקה של חבילות מזון למשפחות חד-הוריות בחגים דרך מחלקת הרווחה, פעיל בפרויקט 'מעצבים בקהילה' של המחלקה לשירותים חברתיים, קיימתי חוג קט-רגל בשכונה, גם יזמתי גינת כושר, וכל שנה אני משתתף בטקס יום הזיכרון בבית הספר המנחיל, שבו לומדים שלושת הילדים שלי, ובו למדתי גם אני".
אשתו מלי, אחות במקצועה, לא מסתפקת באירוח החיילים הבודדים מדי יום שישי, אלא גם מתנדבת כאחות קהילתית באחת משכונות רמת גן. ואם כל זה לא מספיק, מוצפי ממשיך לתופף באופן פרטי בהרכב שנקרא "אקרופוליס דימיטריס", שם הוא יכול לנגן רק בשביל הכיף וכדי להתחבר לחלומות ילדותו. "כילד, אחי האמצעי ואני היינו הולכים יחד להופעות", הוא נזכר. "שנינו חולקים את האהבה למוזיקה. בעיקר היינו הולכים להופעות של להקת משינה. הערצתי את המתופף שלהם, איגי דיין, וכמחווה לו יצרתי עם ההרכב שלי קליפ לשיר שלהם 'רכבת לילה לקהיר' (ראו למעלה - זא"ט). בשבילי זאת סגירת מעגל".
יש לה קשר הדוק לאחד מחברי משינה. הקליקו על התמונה:
