>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"אני מגיעה לסט ורואה שיש שם מטבח מוכן, ועל השיש זרעי כוסברה, עלי דפנה, כמהין. ואני מסתכלת על זה ואומרת: 'זה לא שקשוקה. אני צריכה שום, בצל ועגבנייה'. מתברר שהם לקחו מתכון לשקשוקה מספר של יותם אוטולנגי, שזה בערך כמו שקשוקה למלכה".
ובכל זאת, בנאי קיבלה את הג'וב, וכך, למעשה, היא נכנסה לעסקי הבידור והטלוויזיה בבריטניה. אחרי הפרסומת הזו היה לה קל יותר להשיג אודישנים נוספים, ותוך זמן לא רב היא גם הצטרפה לסוכנות שחקנים מקומית. בלונדון לא חשבו שיש לה שם משפחה מיוחד, וגם לא שאלו אותה מה היא זוכרת מיוסי, מי מצחיק אותה יותר, גברי או אורנה, ולאיזו מוזיקה היא מתחברת במיוחד – של אהוד, מאיר, אביתר, בועז או משינה. בינתיים מסרבת מיכל בנאי (33) להיכנס לשדה המוקשים המשפחתולוגי, אבל כשהיא תגיע לישראל ותנסה להשתלב בתעשייה המקומית, סביר להניח שיהיה לה קשה להימנע משאלות הקשורות בייחוס המשפחתי המפואר שלה: אביה הוא פרופ' שמואל בנאי, בנו של אברהם בנאי ואחיינם של יוסי וגברי, שנשאר מחוץ לאור הזרקורים ומשמש כמנהל היחידה לקרדיולוגיה התערבותית בבית החולים איכילוב בתל אביב. בנאי חשבה שבתור בת של רופא בכיר ושל דירקטורית בבנק היא יכולה להימלט מבמות וממסכים, אבל בשלב מסוים התברר לה שגם היא נתקפה בחיידק, ומאז היא לא מנסה להיאבק בו.
סקר באירוע משפחתי
היא נולדה וגדלה בירושלים, ולמרות הניסיונות להתרחק משואו ביזנס, בתיכון הצטרפה למגמת תיאטרון. "לא הייתי עושה מעשי קונדס, אבל הייתי מאלה ששולחות הערות שנונות למורים", היא אומרת. בצבא שירתה כמדריכת שריון, ואפילו שם, בסביבה קרבית, הצליחה להיות מופע של אישה אחת. "החיילים היו קוראים לשיעורים איתי 'ששטוס', כי זה היה שואו", היא נזכרת. "אני לוקחת דברים נורא ברצינות, וגם את תפקיד המדריכה לקחתי ברצינות, אבל גם נהניתי מהבמה ולא יכולתי להתמודד עם זה שהחיילים מולי מתנמנמים, אז עשיתי הכול בגדול והייתי נורא אנרגטית".
לאחר השירות עבדה קצת, טיילה קצת, נרשמה למכינה למשחק בסטודיו של ניסן נתיב, אבל בשלב מסוים החליטה לוותר על משחק לטובת לימודי תואר ראשון במדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון. "הייתי קרועה. מאוד רציתי ללכת על משחק, אבל שכנעתי את עצמי שאני לא רוצה את זה. השקעתי בתואר, אבל מצאתי את עצמי מתעסקת מהצד ביותר ויותר דברים שקשורים למשחק: התנדבתי בחוג תיאטרון בכלא, התחלתי להופיע עם קבוצת האימפרוביזציה 'פלייבק', שאיתה אופיע בינואר בארץ. תמיד ידעתי שמשחק זה הדבר שאני רוצה באמת, אבל הדחקתי את זה כי הרגשתי שלהיות שחקנית זה חלום של נערה.
"לאחר שסיימתי את התואר הראשון, עברתי לתל אביב והתחלתי ללכת לאודישנים לבתי ספר למשחק. הייתי בת 25, ניסן נתיב אמר לי שאני מבוגרת מדי ושהם צריכים לבחון את המועמדות שלי בגלל הגיל, ועד שהם זזו התקבלתי לסמינר הקיבוצים. כשהתחלתי ללמוד שם, ידעתי שהגעתי למקום הנכון בזמן הנכון. התואר במדעי ההתנהגות אפילו עזר לי בהפקה של 'סינדרום ירושלים' מאת יהושע סובול, שעוסקת בחולי נפש בזמן מלחמה. בכלל, זה מקום שמעודד יצירה משותפת, ויש תחושה משפחתית ומעודדת".
אפרופו תחושה משפחתית, התייעצת עם הדודים ועם בני הדודים שלך?
"התייעצתי. אני קרובה למשפחה של גברי ושל יובל, ואני בקשר עם בן דוד שני שלי, יואב בנאי, שגם הוא שחקן, בערך בן גילי. כשיש אירועים משפחתיים גדולים, כמעט כולם מגיעים, ובתקופה שרציתי ללכת ללמוד משחק היה אירוע משפחתי גדול, אז אמא שלי אמרה לי לשאול אחד-אחד, ו'בואי נראה מה הוא אומר'. כולם אמרו לי: 'עדיף לך לא ללכת על משחק, אלא אם אין לך ברירה'. ובמשפחה מבינים שלפעמים אין ברירה. רציתי מאוד לרצות להיות רופאה, זה היה יכול להיות מאוד נוח, אבל אני לא: אני שחקנית, ואם לא אעשה את זה, יהיה לי רע בחיים. אני יודעת שאני עושה מה שאני מרגישה צורך לעשות".
נסעת ללונדון במטרה לברוח מהציפיות הגבוהות או שאת מקבלת את הייחוס בהשלמה?
"זו המשפחה שלי. זה משהו שגדלתי איתו כל החיים, זה לא שבאו והפילו את זה עליי פתאום. אני יכולה רק ללמוד מהם, לקבל השראה ולשאוף להצליח, אבל אני מקווה שאצליח בזכות עצמי, לא בזכות משפחת בנאי. אני רוצה להתפתח ולהגיע להישגים משל עצמי. אני לא נתלית על המשפחה שלי. אין לי ספק שתמיד אנשים יתעניינו בעובדה שאני חלק מהמשפחה הזו, אבל אני מקווה שזה לא יהיה הדבר היחיד שיעורר עניין".
אורנה בנאי במערכון על משפחתה המפורסמת
תפקיד אורח ב"הומלנד"
ללונדון הגיעה בעקבות בן זוגה, האמן והצלם בועז טורפשטיין. "כשהכרנו", היא מספרת, "אמרתי לו שאני מתכוונת לעבור לניו יורק כדי להתפתח שם כשחקנית, והוא אמר לי שהוא עובר ללונדון כדי להתפתח שם כצלם. בשלב ההוא לא חשבנו שזה יתפתח לשום דבר מעבר לפגישה ראשונה, והנה, היום שנינו כאן".
הם גרים בבירת בריטניה שלוש שנים, במהלכן הספיקה בנאי לחתום בסוכנות השחקנים ג'ון דו, להצטרף לקבוצת אימפרוביזציה בשם "Chuckle Duster" (לצד ג'ק דונלי מהסדרה "אטלנטיס" של בי-בי-סי), להפציע בתפקיד אורח בפרק בעונה הרביעית של "הומלנד" ולהופיע במספר הפקות תיאטרון ברחבי אירופה.
איך בונים קריירה כשחקנית במדינה זרה?
"אנגלית אני דוברת בזכות זה שגרתי במרילנד עם המשפחה מכיתה א' עד ג', ועדיין, בשנה הראשונה לקח לי זמן להתאפס ולהבין מי נגד מי. זה עובד אחרת מאשר בארץ. עשיתי מחקר מעמיק על סוכנויות, איגודי שחקנים וכו'. יש כאן מנהגים אחרים וקודים התנהגותיים שונים, ולוקח זמן ללמוד את זה. מזג האוויר בלונדון זוועה. ביום ההולדת האחרון בועז קנה לי 'מנורת שמש': מתברר שיש דבר כזה, וזה נועד לחקות את אור השמש. אני באמת צריכה להוציא את זה מהבוידעם, כי כבר חורף".
מרגישה אנגלייה אחרי שלוש שנים?
"אנשים מגיעים לכאן מכל מקום בעולם, וזה מדהים בעיניי. לא משנה לאיזה עם ולאום אתה משתייך - כולם חיים ביחד, והכול בסדר. מכיוון שכולם זרים, אני לא מרגישה זרה, אבל אני לא יודעת אם אי פעם ארגיש מקומית, כי התרבות שלי והזיכרונות שלי קשורים לישראל ולילדות שלי בישראל. במופעי אימפרוביזציה קורה שאני לא מכירה איזשהו שם של סלבריטאי מקומי, וכולם נקרעים עליי מצחוק. פעם הייתי מתקשרת לחברת חשמל וכותבת מראש מה אני רוצה להגיד להם, כדי לא לטעות. היום כבר אין לי את זה. וגם היה יום אחד שבו פגשתי ברחוב שלושה אנשים שאני מכירה, אז ממש הרגשתי שזהו, אני גרה בלונדון".
