מתוך הסבך הצפוף של הצמחייה הפראית מתגלה מבנה בטון עצום. מי שנכנס פנימה מגלה בו אולם ארוך וגבוה, שקרני שמש חודרות אליו מבעד לפתחים נסתרים בגג, ומאירות את טורבינות הענק המונחות בקרקעיתו.
זה 70 שנה ויותר, שתחנת הכוח "נהריים" - פרויקט הדגל של חברת החשמל – עומדת דוממת ועזובה בשטח שבין ישראל ובין ירדן. הסכם השלום שנחתם עם הממלכה השכנה לפני 25 שנה עורר תקוות ישנות על תחייה מחודשת, אך התחנה מעולם לא חזרה לפעול. בימים אלה מסתיימת תקופת הפיקדון שקיבלה ישראל על המובלעת הקטנה במסגרת הסכם השלום מ-1994, וכעת היא נדרשת להחזירה לירדנים – כולל תחנת הכוח. מעכשיו, תתרחק התחנה עוד יותר אל מחוזות הנוסטלגיה. שרידיו הדוממים של אחד הפרויקטים השאפתניים, הנועזים והחדשניים ביותר שהוקמו כאן, תוך מעורבות יוצאת דופן של אדריכלים, ישתייכו סופית לירדן.
חזון של אנרגיה נקייה
החזון של פנחס רוטנברג, מייסד חברת החשמל ומי שחישמל את ישראל, היה להקים רשת של תחנות הידרו-אלקטריות שלא רק יאירו את לילותיהם של תושבי האזור, אלא גם יחדירו טכנולוגיות חדישות אל אזור נחשל. התחנות היו אמורות להיות ידידותיות לסביבה, תוך הפקת אנרגיה חשמלית מכוחות המים, ללא זיהום וללא צורך במשאבים כמו פחם, נפט, גז או דיזל.
תוכניתו התבססה על מחקר שערך נחום וילבושביץ (וילבוש), ושלפיו אפשר להפיק חשמל מהנהרות בעמק הירדן. רוטנברג שיכלל את רעיונותיו של וילבושביץ, ואז מימש אותם. ב-1921 הצליח להשיג זיכיונות להקמת תחנות כוח לניצול מי הירקון ומי הירמוך והירדן. הקמתן של תחנות אלה התעכבה, ולכן פנה רוטנברג להקים בתל אביב תחנת כוח המונעת בדיזל. שנתיים לאחר מכן הוקמה חברת החשמל, וביוני 1923 הופעלה לראשונה התחנה בתל אביב – והפכה אותה לעיר המחושמלת הראשונה בארץ. בעוד שערי וכפרי הארץ היו שרויים באפלה, הוארו מעתה בתיה ורחובותיה של העיר הצעירה באור יקרות, וחיי הלילה שלא התאפשרו במקומות אחרים הפכו לחלק בלתי נפרד מסדר יומם של תל אביבים רבים מאז ועד היום.
"עוד לפני שנערכה בכלל חלוקה בין פלסטין-א"י ובין ירדן, קיבל רוטנברג מהבריטים זיכיון לתחנת הכוח בנהריים, וזו הסיבה שנהריים הוקמה בתפר", מסבירה האדריכלית שני שילה, דוקטורנטית בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון שעובדת בארכיון חברת החשמל. רוטנברג, שניחן בטעם משובח באדריכלות, לא היסס לרגע בשאיפתו ליצור מפעל תעשייתי מצליח ואיכותי, ובתוך כך רצה לתרום לתרבות המקומית תוך שיפור סביבת עבודתם וחייהם של פועלי המפעל.
בכירי האדריכלים היהודים שהיגרו לארץ ישראל הוזמנו לתכנן את מתקני חברת החשמל, לרבות התחנה בנהריים. אריך מנדלסון, אלכסנדר ברוולד וריכרד קאופמן ערכו מאות סקיצות, אך לבסוף הוזמנו צמד האדריכלים החיפאים בנימין אוראל ויחזקאל זוהר לערוך את התוכניות הסופיות לביצוע. השניים, שהתמחו בבתי מגורים משותפים בחיפה ובמבני ציבור צנועים יחסית, קיבלו את הזדמנות חייהם.
השלד נחשף כדי להדגיש את עוצמת הטכנולוגיה
עם שילוב של מים, בטון, זכוכית וחשמל, ותוך הישענות על סט תוכניות שערכו טובי האדריכלים, יצרו אוראל וזוהר את אחד המפעלים המרהיבים שהוקמו בארץ. לפי צו האופנה האדריכלי של התקופה, מבני המפעל היו מודרניים עם השפעות ניאו-קלאסיות, כאלה שהעניקו למפעל חזות של מקדש תעשייתי וייצוגי.
האדריכלים הדגישו את העוצמה הטכנולוגית באמצעות חשיפת שלד הבניין, על קורותיו ועמודיו, במהלך שיצר מרכיב עיצובי. אולם הטורבינות עוצב כמו מבנה כנסייה, והכיל שלוש טורבינות שהונעו באמצעות מי הנהרות וסיפקו כ-18 מגה ואט. רצפת האולם כוסתה במרצפות בצבעי שחור ולבן, שסודרו לסירוגין כמו לוח שח-מט. בקצה האולם נקבע אולם הבקרה והפיקוד, שקירותיו כוסו בשעונים ובידיות, ואילו חלקו העליון הסמוך לתקרה הורכב מלוחות זכוכית שהכניסו לאולם אור שמש. תחנות דומות הקימה החברה גם בתל אביב (תחנת רדינג) ובחיפה בפורמטים קטנים יותר. אפשר גם היום להיכנס אליהן, להתרשם מהעיצוב שלהן ולחזור בזמן אל רוח התקופה של נהריים.
מלבד אולם הטורבינות, נבנו בנהריים תעלות בטון, סכרים, אגם מלאכותי בשטח של כ-1,000 דונם, והיישוב "תל אור" שהוקם כדי לשכן את פקידי ופועלי המפעל. בין בתיהם, התבלט "הבית הלבן" – ביתו הפרטי של פנחס רוטנברג. הוא היה מעסיק נדיב: לעובדי המפעל ולמשפחותיהם מימן לא רק בתי מגורים מרווחים, אלא מוסדות חינוך, בית תרבות, מרפאה וצרכנייה. הפינוקים הנוספים שקיבלו עובדי החברה בנהריים כללו מקרר חשמלי לכל עובד, "משכורת 13" וחשמל חינם. עובדי חברת החשמל של ימינו מתרפקים על היסטוריה עשירה, אפוא.
גם תחנת רכבת מודרנית הוקמה, לצד המסילה של "רכבת העמק", וב-1933 הגיע הרגע הגדול: התחנה נחנכה בנוכחות הנציבים הבריטים בארץ ישראל ובירדן, כשהאמיר עבדאללה זוכה בכבוד ומניע לראשונה את הטורבינות. התחנה נכנסה לעבודה וסיפקה לא רק כרבע מתצרוכת החשמל בארץ ישראל (18 מתוך 75 מגה וואט), אלא חשמל גם לחלק משטח ירדן. המפעל היה לאטרקציה מעוררת גאווה, ומשך אליו מבקרים נכבדים מהאזור ומשאר חלקי עולם.
מאמץ להחזיק מעמד במלחמה - והנפילה בשבי
עם פרוץ מלחמת העצמאות המשיך המפעל לספק חשמל. נערכו פגישות ודיונים בין נציגי היישוב היהודי לבין המלך הירדני עבדאללה, במטרה להמשיך את פעילות התחנה שהביאה לשגשוג עמק הירדן, אך למרות המאמצים נכבשה התחנה לבסוף בידי כוחות הלגיון הערבי. עם נפילת התחנה, נלקחו בשבי כ-30 עובדי המפעל והכוחות שהגנו עליו, ורק לאחר כשנה שוחררו ושבו בשלום.
הפסקת פעילות התחנה בוצעה באופן מבוקר עוד לפני נפילתה בשבי, ולא לפני שעובדיה דאגו לרציפות תפקודית באמצעות חיבור יישובי האזור לתחנת החשמל בחיפה. המפעל נעזב, כשהוא ניזוק מהפצצות הירדנים, ובתי "תל אור" נבזזו בידי כפריים ירדנים.
"הפסקת הפעילות של תחנת נהריים, שהייתה התחנה הכי גדולה בארץ, הובילה את חברת החשמל למצב קשה מבחינת הספקת החשמל", טוענת שילה. "זו הייתה אחת הסיבות שהובילו להלאמה של החברה ב-1954". לדבריה, הירדנים הפסידו לא פחות מהישראלים מעצם הפסקת פעילותה של תחנת נהריים, משום שלא הייתה להם חלופה אנרגטית ראויה, והם נאלצו להתבסס על התחנה במזרח ירושלים שלא הצליחה להדביק את הביקוש לחשמל גם שנים רבות לאחר מכן.
למזלו של רוטנברג, הוא לא ראה בחורבן מפעלו. ב-1942 הוא מת, בגיל 63, ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים. ניהול החברה עבר לידי בנו של אחיו, אברהם רוטנברג, ובצוואתו שפורסמה בעיתונות העברית קרא ליישוב העברי להתאחד ולהימנע מ"פילוג עמנו לכתות, עדות ומפלגות". דבריו לא איבדו מהרלבנטיות שלהם גם היום: "מלחמת אחים הביאה אותנו לעברי פי פחת ואם לא תחדל – תחריבנו. בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, אחים לצרה אנחנו – נבינה זאת ונהיה אחים לחיים, ליצירה, לפעולה ולבניין". את כל רכושו הוריש לחינוך הנוער.
הבית הלבן נכנע לגולני
"הבית הלבן" של רוטנברג ניצב על תלו ללא פגע עד תחילת שנות ה-70, אז נכנס פנימה כוח של חטיבת גולני ופוצץ את הבית, בעקבות מידע שלפיו יחידת לוחמים פלסטינית התמקמה בבית. האגם יובש והפך לשטח גידול תמרים, ואזרח ירדני הקים בשטח הזה לאחרונה את ביתו.
סיורים ב"אי השלום", שנפתח בעקבות הסכם השלום, הופסקו כעבור ארבע שנים, לאחר שחייל ירדני טבח ב-1997 בקבוצת תלמידות מבית שמש שסיירו כאן. שבע מהן נרצחו, שש נפצעו. בעקבות הפיגוע, והסערה שהתעוררה בישראל, ביקר חוסיין מלך ירדן את משפחות התלמידות שנרצחו.
רגע לפני החזרת המובלעת לירדן, אפשר רק לדמיין מה היה קורה אילו: אילו תחנת הכוח האדירה הייתה ממשיכה לפעול, ואף מתרחבת, תוך שהיא מעניקה תנופה לכלכלה, לחברה ולהתיישבות של עמק הירדן ומעצבת אחרת לחלוטין את פניה, ולא כפי שהפכה להיות במהרה: פריפריה חקלאית מנומנמת. אך דווקא בשנים האחרונות, צצות בעמק הירדן יוזמות אנרגטיות טריות, וברחבי האזור מוקמות תחנות חשמל חדשניות ושאפתניות.
מי שרוצה לבקר באזור, ולהביט בנהריים, ימצא מסביב כמה אתרים מרתקים לביקור: גן לאומי כוכב הירדן, ובו שרידיו של מבצר צלבני לצד גן פסלים שיצר יגאל תומרקין; בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד כדאי לבקר במוזיאון "בית אורי ורמי נחושתן" לאמנות עכשווית. מדרום לשטח התחנה מצוי אתר "נהריים בגשר", הכולל בין השאר מיצג אורקולי המביא את סיפורה של התחנה, ומצפון לשטח התחנה שוכן אתר "נהריים אי השלום" המביא גם הוא את סיפור התחנה מנקודת מבט שונה. מרכזי המבקרים ממוקמים מחוץ לשטח המדובר, ולכן הפעילות בהם תימשך כרגיל גם בעתיד.
