לא כל בתי הכנסת יהיו מלאים מתפללים ביום הכיפורים הקרוב. בית הכנסת "הדרת קודש" בחיפה יהיה ריק. בעבר היה בית הכנסת אחד מהחשובים בחיפה, אך כיום ארון הקודש שלו פרוץ, אשפה מתגוללת באולם התפילה, חלונות שבורים מחדירים אליה מי גשם וריהוט העץ הרוס. כבר יותר משלושים שנה בית הכנסת נטוש, ואין זכר לימיו הגדולים.
אמנם כיום, כשמרבית תושביה של שכונת הדר התחתון הם ערבים נוצרים או מוסלמים, קשה לדמיין זאת, אך השכונה ב"עיר האדומה" היתה פעם שכונה יהודית תוססת, בחלקה בעלת אופי דתי, ופעלו בה יותר מעשרה בתי כנסת.
את המגרש שעליו ניצב המבנה הגדול של בית הכנסת "הדרת קודש", ברחוב מדרגות הנביאים 9 במורדות הכרמל, רכש לפני קרוב ל-90 שנה, שמעיה קרייזבוים, יהודי אמיד מצפת שעבר להתגורר בחיפה, והחליט לתרום לקהילה המקומית. קרייזבוים ביקש להבטיח שבית הכנסת יהיה פעיל ומנוצל היטב לדורות, ולכן דרש שהבניין יהיה הקדש לציבור ולא ישמש רק לתפילות, אלא יהיה גם מקום של לימוד תורה. הבנייה החלה ב-1932, וכשנה לאחר מכן נחנך בית הכנסת והחל לשרת את הקהילה המקומית. לוח אבן שהוצב לזכרו של קרייזבוים לאחר פטירתו בתש"ח, עדיין ניצב באולם התפילה מימין לארון הקודש.
העבר המפואר: 250 מתפללים בשבתות וחגים
פרופ' יוסי ויליאן פועל כבר קרוב לעשרים שנה לשיקומו של המבנה הנטוש. "נולדתי שנה לאחר הקמת המדינה ברחוב שיבת ציון הסמוך", הוא מספר, "בבניין שתכננו אותם אדריכלים שתכננו את בית הכנסת, וזה היה בית הכנסת הראשון שבו התפללתי". הוריו, כמו רבים מתושבי השכונה בזמנו, הגיעו ארצה מאירופה אחרי השואה. "בית הכנסת היה מקום התפילה האשכנזי החשוב בחיפה. התפללו בו שלוש תפילות, ובשבתות וחגים הוא היה מתמלא בכ-250 מתפללים, פסיפס אנושי מרתק של ילידי הארץ וניצולי שואה".
ויליאן חקר את תולדות בית הכנסת, שפעל תחילה במבנה אחר באזור, ואירח, בין השאר, ב-1913 את המחזור הראשון של תלמידי בית הספר הריאלי. בגלל שהתעקשו ללמוד בעברית ולא בגרמנית, כפי שדרשה הנהלת המוסד, לא קיבלו התלמידים והמורים אישור להיכנס לבניין שהועמד לרשותם במרכז שכונת הדר, ועד שיושבה המחלוקת למדו במבנה בית הכנסת.
תנופה משמעותית הגיעה בתום מלחמת העולם הראשונה, תחת שלטון המנדט הבריטי והעלייה המאסיבית של יהודים לארץ. הקהילה היהודית בחיפה התרחבה והתחזקה והתעורר ביקוש לבית כנסת גדול ומרכזי, שהוביל להקמת המבנה הבולט.
קהילת "הדרת קודש" העמידה בראשה את בכירי הרבנים והלמדנים בחיפה. חזנים מעולים הנעימו את התפילות ומשכו קהל רב גם מהשכונות השכנות. "לבית הכנסת היתה עוצמה, והגיעו אליו גדולי ישראל שחיו בארץ ישראל", מספר ויליאן על פירות מחקרו. "לכאן הגיע הרב הראשי הראשון, אברהם יצחק הכהן קוק, עם בנו (שנשאו כפיים בברכת כהנים בתפילת שחרית, בניגוד לנהוג בחיפה); הרב משה צבי נריה, ראש ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, הגיע ערב הבחירות הראשונות לכנסת, לשכנע את המתפללים ובוגרי בית הספר שעמד בראשו, להצביע לתנועת 'הפועל המזרחי'; וכמוהו הגיע גם הרב יוסף כהנמן, ראש ישיבת פוניבז' בבני ברק, וקרא להצביע למפלגה החרדית".
החזן התגורר בקומת הקרקע
שער ברזל דקורטיבי, הכולל זוג מגני דוד, מציין את הכניסה הראשית למגרש המוקף חומה. חזית הכניסה הראשית והדפנות הקרובות לה מחופות באבן, המדגישה את חשיבותה, לעומת שאר חלקי הבניין המטויחים בטיח שבעברו הרחוק היה כנראה לבן.
תכנית הבניין מלבנית בעיקרה, וכוללת קומת מרתף חלקית, שמנצלת את הבדלי הגובה בשטח. בקומה זו הותקנה דירת משפחתו של חזן בית הכנסת, ובמשך שנים ארוכות אכלס אותה החזן ליפא ליוש עם אשתו ושני בניו. עם שקיעתו של בית הכנסת, העתיק ליוש את פעילותו לבית הכנסת המרכזי בכרמל, הפעיל גם כיום ומתוחזק נהדר, אך סובל מהידלדלות מתפללים.
הכניסה לאולם התפילה היא דרך פתח רחב המוביל למבואה, שקירותיה כוסו בארונות ספרי קודש וסידורי תפילה, שהועמדו לרשות המתפללים והלומדים. כיום לא נותר מהם זכר. המקום שימש גם ללימוד בקבוצות קטנות ולעריכת קידושים בתום תפילות שבת וחג. אולם התפילה מתנשא לגובה של יותר משתי קומות, והוא הואר היטב הודות לפתחי חלונות אנכיים שחלקם העליון קשתי. בחלונות הותקנה זכוכית צבעונית, שסיננה את קרני השמש הישירות והוסיפה לאולם הגדול הוד והדר.
עזרת הנשים מאורגנת בקומת גלריה, בצורת האות ח', סביב עזרת הגברים שבקומה התחתונה. הכניסה למדרגות המובילות אל עזרת הנשים מצויה לצד הכניסה הראשית לבניין, אך נפרדת ממנה.
אולם נוסף לשירות הקהילה מצוי בקומה העליונה של הבניין, ובולט היטב מהרחוב הודות לשורת פתחי החלונות המקיפים אותו ומוצלים במדף היקפי, המאפיין את אדריכלות הסגנון הבינלאומי. האולם הזה הפך למוקד מרכזי באזור בעיקר בתקופות שקדמו לחג הפסח, עת הפך למאפיית מצות. והיה לו גם תפקיד מרכזי בהגנה על תושבי חיפה היהודים בעת פרעות שכניהם הערבים ובעת מלחמת העצמאות, אז התמקמה בו אחת מעמדות ההגנה והתצפית החשובות בעיר, היות וכאן עבר הגבול הלא רשמי בין חיפה הערבית וחיפה העברית.
ארון הקודש פרוץ וריק
שמו של בית הכנסת "הדרת קודש" התבסס על חלקו הראשון של פסוק מספר משלי "ברוב עם הדרת מלך". השם הצדיק את שנותיו הראשונות של בית הכנסת (כוונתו של הפסוק היא שבזמן שהקהל גדול ורב אז מוכחת עוצמתו של המלך, ובמקרה הזה עוצמתו של הקודש). אך באופן אירוני, מצבו הנוכחי של הבניין מוכיח דווקא את חלקו השני של הפסוק: "ובאפס לאום מחתה רזון".
כיום שולטת באולם התפילה עזובה: חלונות הזכוכית מנופצים, ולאולם חודרות רוחות המנשבות מכיוון הים; ומי גשמים גורמים לרטיבות ולנזילות. ריהוט העץ, שהיה מהאיכותיים והמפוארים בבתי הכנסת בעיר, נעלם ברובו או נהרס. לוחות הזיכרון, שכיסו את הקירות והזכירו למתפללים את קרוביהם וחבריהם, נופצו.
על הרצפה המזוהמת והמאובקת מתגוללים שרידי ספרי קודש ופסולת שהותירו פולשים אקראיים. תקרת האולם מתפוררת באופן מדאיג, ברזלי החיזוק נחשפו לקורוזיה ונחלדו. נברשת הקריסטל הגדולה, שהשתלשלה מתקרת האולם ממש מעל הבמה, נעלמה, וכמוה גם הבמה כולה.
ארון הקודש, הניצב מול הכניסה, עשוי מעץ משובח, אך כיום הוא פרוץ וריק. כסא רב בית הכנסת, שאותו מילאו בכירי הרבנים, לא שרד. מעל מקום מושבו של הרב, נותר עדיין לוח אבן המנציח את הרב נפתלי גמרא, ששימש בתפקיד שנים רבות, ונקרא כך על שום לימוד הגמרא שעליו שקד כל חייו.
האדריכלים אוראל וזוהר לא זכו להכרה ראויה
את בית הכנסת תכננו האדריכלים המבוקשים בשעתו בעיר - בנימין אוראל ויחזקאל זוהר. משרדם של השניים פעל אמנם רק זמן קצר יחסית, בין 1926 ל-1939, אך הם הצליחו להגיע להישגים מרשימים הן בהיקף העבודה והן באיכותה. בתי המגורים שתכננו בעיקר בסביבת שכונת הדר מהווים עד היום דוגמה מאלפת לתכנון פונקציונאלי ונאה בסגנון הבינלאומי בארץ ישראל של שנות ה-30.
שליטתם בעיצוב חזיתות בניין, מבואות כניסה וחדרי מדרגות, המוארים לרוב באור טבעי החודר מבעד למסכי זכוכית, מהווה השראה לסטודנטים לאדריכלות מהטכניון בעבודותיהם האקדמיות (חבל שלא מותירה רושם גם ביצירתם בהמשך דרכם המקצועית).
בין השאר תכננו אוראל וזוהר את בית הספר "אליאנס" (כיום מרפאות של "מכבי", רחוב הרצל 73), בית העם בשכונת תל עמל (רחוב הירדן 52), קונסרבטוריון "דוניה ויצמן" (רחוב בצלאל 12), בית הכנסת אליהו הנביא שנהרס (שדרות סיני 16); ואת תחנת החשמל בנהריים, הנטושה כיום, בשטח נרחב על הגבול בין ישראל ובין ירדן. בית אהרן רוזנפלד בשכונת בת גלים, שהיה מהוילות המפוארות בחיפה, שופץ לפני עשור ומשמש את האגודה למלחמה בסרטן.
יצירתם של אוראל וזוהר ידועה למעטים ולא זכתה עד כה להכרה הראויה. תיקון מסוים נמצא ב-2008 כשאלוף אור-אל, בנו של האדריכל בנימין אוראל, פרסם בסיוע בנו דרור אור-אל, ובסיוע תלמידי אדריכלות מהטכניון, את הספר "בנימין אוראל - אדריכל ללא דיפלומה" (הוצאה עצמית), המציג מבחר מעבודות המשרד, וחושף את איכות עבודתם של שני האדריכלים.
מי יציל את בית הכנסת?
האזור כולו החל לשקוע כבר בסוף שנות ה-50 של המאה שעברה. הדירות הקטנות והישנות, שהיו לרוב במעמד של "נכסי נפקדים", הובילו להגירת האוכלוסייה החזקה לחלקים אחרים בעיר, בעיקר לשכונת הדר ולמרכז הכרמל. את מקומה תפסו משפחות ערביות נוצריות, שברובן היגרו לחיפה מכפרי הגליל ומנצרת. גזר דין מוות ניתן לאזור בתחילת שנות ה-80, עם הקמתו של "מגדל הנביאים", בתכנונו של האדריכל משה צור. הפרויקט השאפתני פגע פגיעה אנושה במרקם החיים באזור, ומאז גם פרויקט כושל זה הפך למפגע ולמקום נטוש חלקית ומוזנח כולו.
מתפללי בית הכנסת הלכו והתמעטו, וראשי האגודה שעמדו בראשו נפטרו מבלי שדאגו להעביר את השרביט לאחרים. בית הכנסת הוגדר כ"נכס ללא בעלים", ובאמצע שנות ה-80 הופסקה הפעילות בו לחלוטין. הדלתות ננעלו אך נפרצו במהירות. "נכנסו אליו נרקומנים", מספר תושב ערבי המתגורר סמוך לבית הכנסת. "התקשרתי למשטרה ולעירייה, הם סגרו את הבניין ומאז אף אחד לא נכנס אליו יותר. אבל הוא עדיין נותר מקום מסוכן ומפחיד. צריכים לשפץ אותו, זה לא סתם בית, אלא מקום קדוש". בילדותו, מספר השכן, היה לו תפקיד בבית הכנסת. לבקשת המתפללים, ובתמורה לחופן סוכריות, הוא היה מגיע בשבתות להדליק ולכבות את התאורה, כ"גוי של שבת".
יוסי ויליאן, בסיוע חיפאים אחרים, כמו דוד מצגר, מזכ"ל המועצה הדתית בחיפה ואחיו של הרב הראשי לשעבר, החלו לפעול לפני כעשור לשיקומו של בית הכנסת. בשלב ראשון עבר הנכס לידי המדינה, באמצעות האפוטרופוס הראשי. בהוראת בית המשפט נקבע כי האפוטרופוס יהיה רשאי להעביר את הנכס לידי גורם שימצא לנכון לחדש את הבניין ולהשיב אותו לפעילות.
תחילה ניסו ויליאן ועמיתיו לשכנע את "הגרעין התורני" הפועל בשכונת הדר לאמץ את המקום, אך חברי הגרעין כבר אכלסו שני בתי כנסת נטושים אחרים; וכיום נעשים מאמצים למצוא גורם אחר שיאמץ את הבניין. ויליאן שוקד על כתיבת ספר, "ברוב עם הדרת קודש", שיספר את סיפור בית הכנסת ומתפלליו, ויתפרסם הוא מקווה בעוד כשנתיים.
בינתיים, מצבו של בית הכנסת בכי רע. עלות שיקומו המשוערת תגיע למיליוני שקלים. ויליאן מקווה שעיריית חיפה, האגף למורשת במשרד ראש הממשלה, המועצה לשימור אתרים וגופים אחרים יירתמו לסייע במימון העבודות לחידוש המוסד והשבתו לקהילה המקומית. אך מי היא הקהילה המקומית?
האזור הפך זה מכבר לשכונה ערבית, וכל ניסיון להחדיר אליו מוקד יהודי עלול להצית מאבק. מה גם שהמשך פעילותו של בית הכנסת בייעודו המקורי עלולה להיות החייאה מלאכותית כיוון שבסביבה כבר אין יהודים דתיים. חשיבה יצירתית יכולה להפוך את הבניין, השוכן בליבה של שכונה דלה במבני ציבור חדישים, למרכז שיפעל לשירות התושבים ללא הבדלי דת, ויחזק את הקשר בין העדות השונות המרכיבות את חיפה ואת מעמדה ותדמיתה של השכונה.
-------------------------------------------------------------------------
לחצו על התמונה לסיפור עלייתו ונפילתו של בית הכנסת הגדול בתל אביב:
