השחקניות עברו הטרדות בצבא ומספרות על הבמה את כל האמת

ב-2017 הרבו לעסוק בפגיעות מיניות בצה"ל. באותה שנה הגיעה פרשת אופק בוכריס לסיומה, עם חתימתו של קצין המילואים על הסדר טיעון והודאה בסעיפי בעילה אסורה בהסכמה והתנהגות שאינה הולמת; גם התנהלה תביעתה של החיילת מאי פאטל נגד מפקד גדוד צבר בחטיבת גבעתי והגיעה להרשעה, לפיצוי כספי ולמאסר על תנאי; ואל"מ יונתן ברנסקי, מפקד אוגדת עזה לשעבר, עורר סערה כשהצהיר: "כשלוחמות מגדוד קרקל מגיעות להתאמן, נגמרים הקונדומים בשק"ם". שאלת ביטחונן האישי של חיילות צה"ל הגיעה לעיתים קרובות לסדר היום הציבורי, ונדמה ששצף התלונות נגד מפקדים לא הותיר לצבא הרבה מקום לתירוצים.

עוד בערוץ אנשים:

• דויד גרוסמן אסף סטיקרים פוליטיים – והדג נחש עשו מזה להיט
• זהבה חן-טוריאל לא האמינה לסיפורי אביה ויצאה למסע שורשים
• המורה למשחק שי בן שבת חזר בתשובה ופתח עסק יוצא דופן
  

באותה עת, בסמינר הקיבוצים בתל אביב, עקבו התלמידות קרן שפט, עדי דרורי וחן לוגסי אחר הדיווחים על ההטרדות המיניות בצה"ל. דרורי למדה משחק, שפט ולוגסי למדו בימוי והוראת תיאטרון, והן נתקלו בקול-קורא מטעם פסטיבל אישה בחולון, שהציע להגיש הצגות מקוריות תחת הכותרת "נשים לא שותקות יותר". "זו הייתה תקופה שבה מדי שבוע עלו נשים לכותרות בנסיבות קשות", נזכרת שפט. "כסטודנטיות, הרגשנו שאנחנו יכולות לשנות את העולם, וכשהגיע אלינו הקול-קורא, הרגשנו שמצאנו מסגרת שבה נוכל לבטא את התחושות שלנו". השלוש הגישו לפסטיבל מספר הצעות, ולבסוף כתבו וביימו את "חצאית כאן קודקוד", הצגה מוזיקלית סאטירית העוסקת במעמד החיילת בתוך הגוף המיליטריסטי והגברי שנקרא צה"ל. ההצגה מלווה בשירים של להקות צבאיות ובקלאסיקות משנות ה-60, ובמהלכה מספרות שלוש השחקניות חוויות אישיות משירותן הצבאי.

צפו בקליפ המבוסס על קטע מההצגה:

הבלונדינית לסיירת מטכ"ל

כששאלתי את שלוש השחקניות אם עברו הטרדות במהלך שירותן הצבאי, הן ענו פה אחד ובקול רועם: "בטח". שלושתן, מתברר, מכירות את הנושא היטב, אף שכל אחת מהן שירתה במקום אחר וצברה חוויות אחרות.

עדי דרורי (31), בת קיבוץ געש, שירתה כלוחמת בגדוד קרקל, ולמרות ההטרדות שעברה, היא זוכרת את השירות לחיוב. "תוך כדי עבודה על ההצגה הבנתי עד כמה החשיפה לחוויה הגברית בצבא הייתה לי משמעותית", היא אומרת. "בקיבוץ גדלתי על המסר ש'הגברי הוא הטוב', ובגיל צעיר החלטתי שאני כנראה לא מהיפות והעדינות, כך שאני צריכה להיות מצחיקה וחכמה כדי שהבנים יאהבו אותי, אבל כלוחמת מצאתי את עצמי בסיטואציות ובשיחות שבהן הייתי שווה לבנים. היה שם שיח שמאוד מעריך כוח, מאמץ וסבל, ופתאום העריכו אותי על משהו שלא חשבתי שאהיה חלק ממנו. אני בטוחה שלבנות אחרות לא היה את זה".

עדי דרורי. "החלטתי שאני לא מהיפות והעדינות"(צילום: אביגיל עוזי)

בהחלט לא. חברתה חן לוגסי (30), לדוגמה, במקור מאורנית, הקדישה את מירב זמנה בצבא לדימוי הגוף שלה. היא שירתה כמורה חיילת במחו"ה אלון, ונושא המשקל תפס מקום גדול בשיח שם. "הייתי חיילת מאוד שמנה", היא אומרת, "ולא רק אני התעסקתי בזה, אלא כל הסביבה. אני זוכרת שבני המשפחה שלי הגיעו לטקס בסוף הטירונות, וכל מה שעניין אותם זה שהם לא זיהו אותי, כי עליתי שמונה קילו בשבועיים. בכלל, כל הבנות עסקו באינטנסיביות בנושא הזה: מה אוכלים, מתי אוכלים, למי יש מקרר בחדר ולכן היא יכולה להביא אוכל מהבית. אני זוכרת שלי לא הייתה אופציה להצר את המדים, ובדיעבד אני מבינה שזה גבה ממני מחיר בהיבט הנשי: אם את לא אטרקטיבית, את לא במשחק, את לא בפול של הבנות שיתחילו איתן. כשאני מסתכלת על השירות ממרחק הזמן, אני לא רואה את החיילת המשמעותית שהייתי, אלא את החיילת השמנה. אחרים אולי ראו אותי כמפקדת משמעותית וערכית, כשה'ערכית' בא במקום 'כוסית'".

חן לוגסי. "שמונה קילו בשבועיים"(צילום: אביגיל עוזי)

המשתתפת השלישית בהצגה, קרן שפט (29), במקור מכפר יונה, שירתה כמש"קית חינוך בקריה – בניגוד לרצונה. "כל החניכות בקורס מש"קיות חינוך רוצות להיות עם הלוחמים: זו השאיפה", היא אומרת. "את לא רוצה להיות מש"קית חינוך טובה בזכות עצמך, אלא רק כשאת עם סיירת מטכ"ל, עם חתיכים, ושתהיי האישה היחידה. עכשיו, תסתכל איך אני נראית, ותנחש איפה שמו אותי. בקריה כמובן. לקחתי את זה מאוד קשה. לקח לי זמן להתגבר על זה. בסוף התגברתי על המפלה, הצלחתי בתפקיד, והוציאו אותי לפקד על קורס מש"קיות ולשבץ אותן ביחידות".

איך נראו המש"קיות ששיבצת בסיירת מטכ"ל?

"משבצים לשם את היפה, החמודה, הבלונדינית. זה משהו שגם אני כאישה חטאתי בו. זה מטורף".

קרן שפט. "תנחש איפה שמו אותי"(צילום: אביגיל עוזי)

נשאר הפצע

הסיפורים שכלולים בהצגה הם אמיתיים אבל מוקצנים, והאפקט הוא חזק: הצופים באולם, רובם ככולם שירתו בצה"ל ומכירים היטב את ההווי ואת החומר, נזכרים בחוויות שעברו בעצמם ומתעמתים מחדש עם הנושא הבעייתי של היחס לאישה בצה"ל וההטרדות המיניות. והתוצאה: ההצגה הצנועה שהחלה כהפקה חד-פעמית בפסטיבל, מאריכה ימים, וכבר שנתיים מועלית במסגרות שונות בכל הארץ (ההצגות הקרובות: מחרתיים, 18.9, בתיאטרון חיפה, וב-27.9 בקאמרי בתל אביב). עד כה צפו בה אלפי אנשים, מתלמידי תיכון ועד קשישים. "נשים מבוגרות שרואות אותנו עוברות ממש תהליך של פקיחת עיניים תוך כדי הצגה", אומרת שפט. "הן גדלו וחונכו בתקופה שבה נכתבו השירים שאנחנו שרות, כך שיש להן הזדהות רבה עם החומר, והיו כאלה שבאו ואמרו לנו שהן פספסו דברים בחיים בעקבות הבחירות שעשו. הרבה מספרות שהן היו לצד הגבר, כי כך חינכו אותן, ולכן הן לא הגשימו את עצמן. הן מגיעות אלינו עם דמעות ומספרות חוויות שהן סוחבות שנים".

מוסיפה לוגסי: "יש מישהי שהגיעה להצגה שלוש פעמים. בפעם הראשונה היא תפסה אותי מאחורי הקלעים וסיפרה לי שהיא הגישה תלונה נגד המג"ד שלה ביחידה הקרבית שבה שירתה כמש"קית חינוך – ולא התייחסו אליה. טייחו את זה. כשהיא הבינה שלא מתייחסים לתלונה שלה, נאבקה כדי לצאת מהיחידה, והעבירו אותה ליחידה לא קרבית. נשאר לה הפצע הזה, והיא עמדה מולי וסיפרה לי את זה בדמעות. הבנתי שיש פה חתיכת עניין, ולא היה לי מה לעשות חוץ מלחבק אותה. מה שמדהים זה שהיא הגיעה להצגה עוד פעמיים, וגם בפעמים הנוספות היא טרחה לבוא אליי ולפגוש אותי. הבנתי שיש פה תהליך ממש תרפיסטי מבחינתה. כנראה שזו הייתה הדרך שלה לעבד את הסיפור שלה ולקבל איזושהי נחמה".

דרורי: "יש הרבה חיבוקים אחרי ההצגה. אותי מישהי תפסה וסיפרה שהיא בדיוק עוברת דברים כאלה עם הבת שלה עכשיו, ושזה מדהים שאנחנו מדברות על זה כל כך בפתיחות. כנראה שזה לא מובן מאליו לראות שלוש נשים חזקות, צעירות ופגיעות שעוסקות בנושא בפתיחות. אנחנו מנטרלות את הבושה ומנרמלות את השיח סביב זה".

שפט (מימין), דרורי ולוגסי. "אנחנו מנטרלות את הבושה"(צילום: אביגיל עוזי)

להוריד את הקללות

באופן טבעי רצו שלוש השחקניות להעלות את הצגתן הנשכנית בפני חיילי צה"ל במסגרת "תרבות יום א'". הן הגישו בקשה להיכלל בתוכניות של חיל החינוך, ונמסר להן, לטענתן, שבשל השימוש שהן עושות במילים בוטות, המופע אינו מאושר. השלוש לא ויתרו, הגישו ערעור והעלו את ההצגה בפני מי שהייתה יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר. "עשינו לה פרזנטציה בחדר קטן בקריה", מספרת שפט. "היא התרגשה ואהבה אבל אמרה שכדי שזה יתאים לכלל אוכלוסיית החיילים – כלומר, גם לדתיים – אנחנו צריכות להוריד את הקללות. ישבנו מול הטקסט וניסינו להתאים אותו, אבל אחרי עבודה מאומצת הבנו שהקללות הן חלק בלתי נפרד מהתופעה שאנחנו עוסקות בה, והחלטנו לוותר. בסופו של דבר לא נכנסנו למערכת הצבאית, אבל חיילים מגיעים להצגה באופן עצמאי".

לוגסי: "ברור לנו למה לא נכנסנו לתוכניות של הצבא: כנראה שלמערכת אין יכולת להתמודד עם המהלך שאנחנו עושות. זו חתיכת סיכון בשביל המערכת לתת לנו להופיע בה, ואני אומרת את זה עם הרבה מאוד כאב. אבל אנחנו כאן כדי להשמיע קול. זה בוער בנו, ויש לנו דלק להמשיך".

גם רותם נחמני מספרת על הבמה דברים אישיים מאוד. הקליקו על התמונה:

"אני מרגישה זכות לייצג נשים שנמצאות במצב שלי". הקליקו על התמונה (צילום: תומי הרפז)