על הלוח באחת הכיתות בבית הספר התיכון שהוא מנהל, כתב ג'לאל סעד: "כל תלמיד יכול. אין תלמיד שנכשל. יש תלמיד שעדיין לא הצליח. כוון אל הירח. אם תחטיא, תיפול בין כוכבים" (ראו תמונה למעלה). בהזדמנות אחרת הוא אמר: "רק מי שמאושפז בטיפול נמרץ ומחובר למכונת הנשמה, יקבל שחרור מהלימודים. מי שלא, צריך להגיע לבית הספר".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- שיעור מולדת: המחנך הוותיק פרש והיה ל"שר ההיסטוריה" של הגליל
את המשפט האחרון נשמע סעד אומר בסרט תיעודי שנעשה עליו, "מאה אחוז", סרטם של יעל קיפר ורונן זרצקי, שזכה לאחרונה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בירושלים, וישודר ביום ראשון הקרוב בכאן 11. מועד השידור אינו מקרי: מדובר ב-1 בספטמבר, תחילתה של שנת הלימודים (בתקווה שלא תהיה שביתה, והשנה תתחיל כמתוכנן), בדיוק המועד המתאים לצפייה בסרט על איש חינוך יוצא דופן – וסעד הוא בהחלט כזה. סעד מנהל את התיכון המקיף ביישוב הדרוזי בית ג'אן שבגליל העליון, ש-100 אחוז מהתלמידים בו זכאים לבגרות, מה שממקם אותו בפסגת ההישגים הפדגוגיים במדינה. הסרט מתאר את מערכת היחסים המיוחדת והרגישה שסעד וצוות המורים יוצרים עם תלמידי בית הספר ועם הוריהם, שבזכותה כל תלמיד, ללא יוצא מן הכלל, מצליח לסיים את לימודיו עם תעודת בגרות.
צפו בקטע מתוכו:
המורה העיף לי סטירה
לג'לאל סעד (60) – נשוי, אב לשישה וסב לחמישה – יש מראה מעט בוהמייני, שהמוטיב המרכזי בו הוא קוקו ארוך ובלתי פדגוגי בעליל. סעד ממש לא נראה ומתנהל כמו מנהל בית ספר, ובסרט ניתן לשמוע אותו מודה שהוא עצמו לא סיים 12 שנות לימוד. "סיימתי כיתה ח'", הוא מספר, "והתחלתי ללמוד בכיתה ט' בבית הספר החקלאי בכפר ראמה. אחרי זמן קצר הייתה לי שם תקלה: אחד המורים העיף לי סטירה מול כולם בחצר בית הספר, וזה גרם לי עוגמת נפש ודחף אותי החוצה. אחרי חודשיים בכיתה ט' סיימתי את הלימודים והצטרפתי לשוק העבודה בחקלאות. עבדתי ארבע שנים בקטיף ברמות נפתלי ובאיילת השחר".
בצבא שירת כלוחם ביחידה 300, יחידת המיעוטים. "לאחר השירות הצבאי פנה אליי מישהו מהיחידה להכוונת חיילים משוחררים ועודד אותי ללכת ללמוד במכללת תל חי", מספר סעד. "השלמתי בגרויות, למדתי הנדסת מכונות, ואחרי שסיימתי את לימודיי מצאתי עבודה במפעל הנדסה בירכא". המהפך החינוכי שלו החל ב-1987. הוא עזב את המפעל, למד הנדסת אלקטרוניקה ומחשבים ועשה תעודת הוראה – מסמך ששירת אותו בתוך זמן קצר. "ב-1993 פתחו בבית הספר בבית ג'אן מגמת אלקטרוניקה ומחשבים. היו זקוקים לשני מורים, אבל הגיע רק אחד. אני לא רציתי להיות מורה; לא חשבתי שאני בנוי לזה, אבל מי שהיה אז ראש המועצה ביקש ממני להתחיל ללמד ולעבור את השנה הזו. הגעתי לבית הספר והתאהבתי בילדים. ראיתי שזה הייעוד שלי, שבשביל זה נולדתי".
סרטם של קיפר וזרצקי מעיד שהחינוך הוא אכן הייעוד שלו. הסרט מתרכז בחבורה של בני נוער שאינם מעוניינים ללמוד ושמשתדלים להימנע מלהגיע לבית הספר. אחד מהם, למשל, מעדיף לרכוב על סוסים במקום להתייצב בכיתה. "חלק מהילדים האלה עברו חוויות מאוד קשות: חלקם ממשפחות הרוסות, אין מי שיעיר אותם בבוקר, אין להם סמכות הורית. בגיל ההתבגרות לא היה מישהו שיחזיק אותם. הם היו מגיעים לבית הספר ונמצאים במצב של נשירה – גלויה או סמויה. לא היה לנו מענה לזה, עד שב-2009 הגיע אלינו ממשרד החינוך שייח' מוהנא פארס, היום יועץ שר החינוך ומוביל תוכניות חינוכיות לאומיות. פארס הציע לנו פרויקט של עמותת 'יכולות', שנועד לצמצם פערים ולתת מענה לתלמידים עם בעיות. היה צורך להכשיר כמה מורים לשם כך. בשנה הראשונה לא התכוננו כמו שצריך, אבל בשנה השנייה בנינו קבוצת מורים שהסכימו לקחת את הפרויקט על עצמם. היה לנו, למשל, מורה טוב למתמטיקה – ומולו קבוצה של 23 תלמידי י"ב שמעולם לא הייתה להם חוויית הצלחה במתמטיקה. התחלנו ללמד אותם בסוף אוקטובר. בתוך חודשיים הם כבר ידעו מתמטיקה".
בזמן שהסרט צולם היה סעד מחנך ומנהל פדגוגי בלבד, ומנהל התיכון היה עלי סלאלחה, "שנתן לנו חופש פעולה מלא", הוא מפרגן לקודמו בתפקיד. בסרט מצטייר סעד כאדם סמכותי מאוד, תקיף – אבל גם אבהי ורגיש. הוא מציב אתגרים בפני התלמידים שמתקשים בלימודים, דורש מהם לקבל אחריות על מעשיהם ומהווה בשבילם מעין דמות אב. סעד לא נמנע מלמתוח עליהם ביקורת, אבל עושה זאת באופן שמעודד את המבוקרים. יש לו גם סבלנות רבה לבני הנוער הזועמים או הסקפטים שעומדים מולו. "אני אדם חוצפן ויכול לדבר עם אנשים בצורה חריפה", אומר סעד, "אבל הביקורת שלי על התלמידים היא לא קטלנית. הם מבינים שאם יתאמצו קצת יותר, יצליחו להגיע להישגים. אני אמנם אסרטיבי, אבל אוהב אנשים, לא שונא אף אחד, מתחבר לאנשים מהר".
חלק מבני הנוער שמופיעים בסרט נכשלים בהתחלה ומתבאסים קשות, מה שמעיד שהם רוצים להצליח ולהצטיין. לאחר מכן, כשהם מקבלים ציון טוב במבחן, סעד מצלם את התוצאה המוצלחת ושולח אותה להוריהם. הוא גם מתקשר להורים במיוחד כדי לבשר להם על הצלחת הילד. "חשובה לי מאוד גם המוטיבציה של ההורים, לא רק של התלמידים", אומר סעד. "ההורים האלה מצפים ממך להתקשר אליהם כשיש בעיה, כשהילד מרביץ או נכשל בבחינה, ופתאום אני מתקשר אליהם עם בשורה טובה". ילד אחר שמופיע בסרט מקבל תפקיד מיוחד – לשמש כעוזרו של סעד – סימן לכך שהמורה סומך עליו ובוטח בו. ברגע שהילד מקבל אחריות, הוא מתחיל להשקיע ולגלות יחס רציני יותר ללימודים וגם משתף בכך את חבריו. התוצאה, לפי סעד: "הילד הזה היה זכאי לבגרות כבר בכיתה י"א".
אני רוצה אותם חוצפנים
הצורך של סעד להצטיין אינו גחמה מקרית, אלא תפיסת חיים, שקשורה להיותו דרוזי: סעד אינו מסתיר את דעתו שהדרוזים הם אזרחים סוג ב' בישראל, וראויים ליחס טוב יותר. "אני אומר לתלמידים: 'אני רוצה אתכם חוצפנים, ועם מוטיבציה, יודעים לדרוש את מה שמגיע לכם, כי אף אחד לא ייתן לכם. אתם צריכים לדרוש. אם לא תדרשו, לא תקבלו'. מדברים על דמוקרטיה במדינת ישראל? אני אומר: מדינת ישראל דמוקרטית לעם היהודי ולא דמוקרטית בעליל לשאר אוכלוסייתה. זה היה ככה גם לפני חוק הלאום. לכן אני אומר לתלמידים: 'חבר'ה, אם אתם רוצים לחיות פה טוב, אתם חייבים להצליח'. לדרוזים זה אפילו יותר חשוב מאשר ליהודים, בגלל האפליה. אנשים אומרים שאין אפליה, אבל אנחנו רואים אותה יום-יום".
לטענתו, גם אם בני הנוער עדיין לא קולטים את האפליה הזו בשלב זה של חייהם, הם ייתקלו בה בהמשך. "יש חסם בפני בני הנוער האלה", טוען סעד, "וזה נובע מהיחס הלא הוגן של מדינת ישראל. אם אתה ואני רוצים לקנות דירה במעלות, למשל, ושנינו הולכים עכשיו יחד לחברת בנייה שם – לך ימכרו ולי לא. למה? הם כבר ימצאו תירוץ. יש להם המון תירוצים. כתוצאה מזה, חבר'ה מבית ג'אן מסיימים צבא ונאלצים להישאר פה בכפר. עם החינוך שאנחנו נותנים כאן אנחנו מוציאים אנשים שהם יצרנים ולא רק צרכנים. אני מקל על מדינת ישראל ועל העם הישראלי ותורם להם, אבל מאז קום המדינה לא נבנה לדרוזים כפר חדש ולא פותחה עיר חדשה. יש פה 15 תנועות נוער שמעודדות מוטיבציה לגיוס; החבר'ה באים לצבא בשיא המוטיבציה, אבל אחרי שהם מסיימים את השירות, הם חוטפים זבנג. הרעיון הוא: 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת'. זאת האמת, ואני לא חושש להגיד אותה".
גם היא דרוזית שעשתה מהפכה. הקליקו על התמונה:
