ליבה של אסתי קסטרו נטה לאמנות וליצירה כבר מילדות. בבגרותה היא פיתחה קריירה משגשגת של מנהלת בכירה, אבל המשיכה ללמוד ולטפח את אהבתה הישנה. אחרי שבנה הצעיר נפטר מסרטן, חיפשה ומצאה בתוכה את הדרך שתאפשר לה להמשיך הלאה. אחרי שתי ריצות מרתון סמליות ומרגשות המשיכה ליצור ולבטא את עצמה בחומר ובצורה וגם ללמד פיסול על מנת לסייע לאחרים להתבטא באמנות.
מי את?
"אסתי, בת 53, אמא של רון (26), ליה-מור (21) ובן ז"ל, גרה בתל אביב".
ומה את עושה?
"אני אמנית – פסלת וקרמיקאית וכן מרצה ומנחת סדנאות לפיסול. בוגרת לימודי עיצוב אופנה במכללה למינהל ולימודי פיסול בבתי ספר גבוהים בניו יורק ובפירנצה".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי בטנג'יר, עיר נמל על מיצר גיברלטר, בגבול שבין ספרד למרוקו, בת חמישית במשפחה של שישה ילדים. אבי, נפתלי פרצ'ה, נולד במרוקו הספרדית ועסק במסחר. באחת מנסיעותיו פגש את אמי מרסדס, ילידת ספרד. אחרי נישואיהם גרו הוריי בעיר סיאוטה, הסמוכה לטנג'יר, שם אחיי ואני נולדנו וגדלנו.
"כשהייתי בת תשע, עלינו לארץ מתוך בחירה של הוריי לחנך את ילדיהם במדינת ישראל. הגענו למרכז קליטה בפרדס חנה, שם שהינו במשך כשנה ולמדנו עברית. בהמשך עברנו לחולון. אבא המשיך במסחר, ואמא ניהלה את הבית ודאגה לרשום אותנו לספרייה העירונית ולחוגים, כל אחד לפי נטיותיו האישיות. הקליטה שלי הייתה קלה ומהירה: התחלתי ללמוד כאן בכיתה ג', ובתוך שלושה חודשים כבר דיברתי עברית ללא מבטא זר, ונוצרו קשרי חברות ביני לבין חברותיי לכיתה. בבית חיכתה לי אמא, חמה ומחבקת, שנתנה לי תמיד את התחושה שאני לא לבד. היא נתנה לי חופש להתפתח, ובדיאלוג בינינו עברה הרבה אינפורמציה רגשית. העולם שלי היה מלא.
"מגיל צעיר נמשכתי ליצירה: למדתי לתפור במכונה וסרגתי. הייתי נוסעת עם אמא לחנות צמר גדולה ברחוב אלנבי בתל אביב, ושתינו היינו בוחרות יחד את הדוגמה שאסרוג ואת החוטים הדרושים עבורה. זה היה חלק מהבילוי המשותף שלנו, שבו ניתן לי מרחב ליצור, אבל תמיד בליווי מסר שזה רק תחביב, לא משהו שאפשר להתפרנס ממנו. עבור הוריי, פרנסה הלכה יד ביד עם מקצוע מוגדר וברור".
אחרי שירות צבאי כטכנאית מסוקים בחיל האוויר נרשמה ללימודי עיצוב אופנה במכללה למינהל, כולל תעודת הוראה. בתקופת הלימודים גילתה את האהבה שלה לעיצוב בתלת-ממד, "והבנתי שזה תחום שאני מעוניינת להעמיק בו ולחקור אותו", היא אומרת. "כסטודנטית מצטיינת גם העברתי שיעורי קיץ בתיכון ויצ"ו צרפת לאמנויות. אהבתי לגלות את התשוקה של הילדים ליצירה. ראיתי בהם יהלומים שאפשר לגלות וללטש. לקראת סיום הלימודים נישאתי, וגרנו בתל אביב. באותה תקופה נכנסה לארץ רשת האופנה האיטלקית סטפנל, ונבחרתי לנהל סניף שלה בקניון איילון. בהמשך עלה צורך בתפקיד ניהולי של כלל הרשת. הגשתי את מועמדותי, ובגיל 26, כשאני אם לילד בן שלושה חודשים, התמניתי למנהלת הרשת בארץ. בתקופה זו נסעתי הרבה למטה הרשת באיטליה, ובנסיעות האלה נחשפתי לאמנות הפיסול האיטלקית המפוארת וביקרתי בתערוכות. במקביל, המשכתי כל הזמן לעסוק בפיסול. למדתי לפסל בכל מיני שיטות, והחיבור הפיזי לחומר היה עבורי מזון לנשמה.
"בעקבות התמחות מקצועית של אבי ילדיי עשינו ב-1999 רילוקיישן לניו יורק, שם נולד בני הצעיר, בן. נרשמתי ללימודי פיסול במוסדות ידועים, ותיק העבודות שלי הגיע לידיו של אלי טהרי, מעצב אופנה ישראלי הפועל בניו יורק. באותם ימים הקים טהרי מתחם לאופנה ולאמנות בשם Zao, והוא הציע לי לנהל אותו. זו הייתה חוויה יוצאת דופן: אצרתי תערוכות קבועות בגלריית המתחם, הכרתי את סצנת האמנות הניו-יורקית לעומקה ונהניתי מיד חופשית. ב-2005 חזרנו לארץ והתחלתי לעבוד כאמנית במשרה מלאה. פתחתי סטודיו בהרצליה ומיד התחלתי לעבוד על התערוכה שלי, 'ריגושים', שהוצגה בבית העיתונאים בתל אביב ושבה עסקתי בנשיות ובדימוי הגוף הנשי מתוך רצון לבטא את השלמות שבאי-השלמות".
ב-2013 חלה בנה הצעיר בן, אז בן עשר וחצי, בסרטן. "בן היה ילד אמיץ שאף פעם לא בכה, וההומור ליווה אותו גם ברגעים הקשים", אומרת קסטרו. "היינו שמחים ומלאי אופטימיות לעתיד, עטופים בתמיכת שני ילדינו הגדולים והמשפחה, אבל הידרדרות המחלה הייתה מהירה, וב-2014 בן הלך לעולמו".
שנת האבל הראשונה, היא מספרת, הייתה תקופה של התכנסות פנימה, "שבה הבנתי כי הכלים לריפוי ולהתאוששות נמצאים בתוכי", נזכרת קסטרו. "המשכתי ליצור בסטודיו, והחיבור לחומר ריפא את נפשי. בתקופה הזו גם גיליתי שהריצה מקלה עליי, והחלטתי להנציח את בן בשתי ריצות מרתון – הראשונה בניו יורק, שבה הוא נולד, והשנייה בתל אביב, שבה הוא נפטר. בניתי לעצמי תוכנית אימונים אינטנסיבית, שבזכותה בתוך כמה חודשים הגעתי לכושר הנדרש לרצי מרתון. בסיום שתי הריצות חיכו לי בני המשפחה וחברים קרובים".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לאסתי של היום?
"גדלתי בבית עוטף, שבו אבא היה הגזע היציב, ואמא הייתה מנוף ליצירה. הוריי דחפו אותי לממש את יכולותיי והיו לצידי תמיד, גם ברגעים קשים מנשוא. הסטודיו שלי הוא מרחב למחקר עצמאי לטובת ידע והתפתחות. אני מאמינה שכל אדם יכול ליצור. עוד כסטודנטית צעירה גיליתי שאני אוהבת ללמד, והיום, כמנטור לפיסול, אני עוזרת לאנשים לגלות את עצמם בתוך תהליך היצירה ולמצוא לעצמם כלי נהדר נוסף לביטוי, גם ללא צורך במילים".
מסר לאומה?
"לכל אחד מאיתנו יש כלים להתמודדות עם קשיים ומהמורות הנקרים בדרכנו במסע החיים. בתקופות של אובדן ואבל אנחנו לא חייבים לשתף אחרים. מה שחשוב הוא שנשכיל להתבונן בעצמנו פנימה כדי להבין ולדייק לעצמנו מה יכול לעזור לנו להמשיך הלאה ולחיות חיים טובים ומלאים. וכשנהיה ברורים לעצמנו, גם הסביבה תתגייס כדי לעזור לנו ותעטוף אותנו בחום ובטוב".
גם המשפחה הזו חוותה אובדן. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
