לפני מספר שבועות השתתפה ספאא פרחאת במסיבת עיתונאים שערך אבו-מאזן במוקטעה שברמאללה. פרחאת סיקרה את האירוע עבור קבוצת התקשורת "בלדנא" שבבעלותה, ושלוש שעות אחרי שחזרה לביתה שבדליית אל-כרמל, כבר יצאה לראיון בתוכנית "העולם הבוקר" בערוץ 2, שהיה מבחינתה מרגש אף יותר מהפגישה עם יו"ר הרשות הפלסטינית. "בראיון הזה השגתי את המטרה שלי: להביא את מה שיש לי לכל מדינת ישראל, לא רק לעדה הדרוזית", היא מסבירה. אבל גם הפגישה עם אבו-מאזן הייתה הישג מרשים מבחינתה. "אחרי שמסיבת העיתונאים הסתיימה, הוא הזמין אותי ואת בעלי לשיחה איתו", היא מספרת. "הוא ישב שם כמו מנהיג גדול וסימן למישהו בתנועת יד להביא לו סיגריה ולהדליק אותה בשבילו. יש לו 20 אנשים שעושים בשבילו הכול, והוא עצמו לא נוקף אצבע. זו מנטליות שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
לדבריה, אבו-מאזן הזמין אותה כדי להעביר מסרים לבני העדה הדרוזית שחיים בישראל, "ואנחנו המדיה המשפיעה ביותר במגזר", היא קובעת. "בראיון הוא שידר אובדן תקווה מול ממשלת הימין. הוא אמר שאין לו דרך לדבר עם נתניהו, ולכן החליט לפנות ישירות לציבור הישראלי. שאלתי אותו למה הוא לא לוקח אחריות על הפעילות של המחבלים, והוא הפנה אצבע מאשימה לכיוון המנהיגים שלנו. שאלתי: 'מה אתה עושה כדי למנוע טרור?' והוא ענה: 'תשאלו את עצמכם'. לא הייתה לו תשובה אמיתית. יצאתי משם מיואשת, אבל היה לי חשוב להעביר את המסרים ששמעתי, ולכן מיד נסעתי לתוכנית הבוקר".
לדעתה, העובדה שהיא דוברת גם עברית וגם ערבית מהווה יתרון בעבודתה העיתונאית. "כשאני מדברת עם אבו-מאזן בשפה שלו, אני יכולה להוציא ממנו דברים שעיתונאים ישראלים אחרים לא יצליחו, ואחר כך אני יודעת להעביר את המסר שלו ולהסביר אותו בעברית", אומרת פרחאת. "אני רוצה לנצל את היתרון הזה שלי כדי להתרחב: לכתוב לא רק למגזר שלי אלא לכולם. הגיע הזמן שהתקשורת הישראלית תהיה יותר מגוונת ושלא כל העיתונאים יגיעו מאותו מקום".
פרחאת מספרת על הפגישה בתוכנית "העולם הבוקר":
לא כמו כולן
פרחאת נולדה לפני 33 שנים בדליית אל-כרמל למשפחת זהראלדין: אביה קבלן, אמה עקרת בית, ויש לה שישה אחים ואחיות. "הייתה לי ילדות מאושרת", היא אומרת. "אבא שלי תמיד ראה שאני שונה, ולמרות זאת עודד אותי ונתן לי המון ביטחון עצמי".
במה היית שונה?
"לא הייתי כמו רוב הבנות במגזר: לא רציתי להישאר רק בגבולות הכפר, להביא ילדים ולדאוג למשפחה. התחלתי אמנם כמורה, אבל עוד כשהייתי ילדה ידעתי שאני רוצה להיות עיתונאית. בגיל עשר השתתפתי בתוכנית של זוהיר בהלול ברדיו, ומאז הייתה לי תשוקה לתחום הזה. בבית ובחברה לא הבינו. אבא שלי אמר: 'את צריכה להתחתן, להיות מורה, להיות אישה סולידית' - וככה עשיתי. בגיל 25 מצאתי את עצמי אמא לשני ילדים ומורה בתיכון, ונחנקתי. לא יכולתי להיות שם. זו לא הייתי אני. אחרי הלידה השנייה החלטתי שאני לא חוזרת להוראה והלכתי לקורס תקשורת, שם הרגשתי שמצאתי את מקומי.
"בעלי איאד, שעבד אז מחוץ לכפר כאיש עסקים, לקח יוזמה והחליט להקים אתר אינטרנט שאוכל להיות בו עיתונאית. היינו בדיוק לקראת בחירות ביישובים הדרוזיים ורצינו לייצר שינוי במגזר: לתת לאנשים כלים להכיר את מה שקורה באמת ולגרום להם לא להצביע יותר לפי חמולות, כמו שהיה נהוג עד אז. באנו בראש צעיר עם חשיבה שונה. רצינו לפצח את עניין החמולות במגזר, והצלחנו. מהר מאוד גדלנו".
כיום, שבע שנים אחרי הקמת האתר, גולשים בו, לדברי פרחאת, 60-50 אלף איש ביום. בבעלות בני הזוג גם עיתון שיוצא מדי יום שישי ב-12 אלף עותקים. "למשפחה שלי היה קשה בהתחלה לקבל שאני אישה חזקה שעובדת, אבל לאט-לאט הם השלימו עם זה", אומרת פרחאת. "זו הייתה פריצת דרך במגזר. זה לא כמו שצעירה יהודייה מסיימת כיתה י"ב ומחליטה מה היא רוצה להיות. אצלנו, גם אם האישה מחליטה לעשות קריירה, זה לא בא במקום הניהול של משק הבית. הבנים שלי הם בני 12 ותשע, וכל יום אני מבשלת להם ארוחת צהריים טרייה. אני גם מסיעה אותם בבוקר לתחנת האוטובוס ורק אחר כך מתחילה לעבוד. מכיוון שהמשרד שלי צמוד לבית, כל הזמן אני בין לבין, ובדרך כלל אני לא מסיימת לעבוד לפני חצות.
"אישה דרוזית צריכה להתחתן ולהביא ילדים, ואם היא רוצה גם לעבוד, זה קשה. לשמחתי, קיבלתי עזרה מחמותי תמימה, אבל לא מזמן היא מתה מדום לב, ועכשיו הכול נופל עליי ועל בעלי. אם לא היה לי בעל ליברלי, לא הייתי מצליחה בשום דבר. הכול זה בזכותו".
אם רק ייתנו לי הזדמנות
המטרה העכשווית שלה היא לצאת כעיתונאית אל מחוץ לגבולות הקהילה הדרוזית. "אני מרגישה שהגיע הזמן שלי לפרוץ החוצה", היא אומרת. "מכיוון שלא כל כך ידעתי איך אני יכולה להתברג בתעשייה, הלכתי ללמוד בבית הספר לטלוויזיה של הזכיינית רשת. הרבה ממה שמלמדים שם אני כבר מכירה מהניסיון שלי, אבל אני לומדת טלוויזיה וגם יוצרת קשרים.
"הבעיה היא שמתייחסים אליי כאל דרוזית, לא כאל עיתונאית. אני מרגישה שבמערכות תקשורת שפונות לכל עם ישראל לא כל כך רוצים לראות ייצוג שונה; עובדה שלדרוזים יש מעט מאוד נציגים במקומות בעלי השפעה. אבל אני לא רוצה רק לייצג את הדרוזים: אני ילידת המדינה וחושבת שמגיע לי להתבטא ולהשפיע. אנחנו מיעוט שחרת על דגלו את האמונה בעם היהודי ובמדינת ישראל. המגזר שלי גם משרת את המדינה: הגברים הולכים לצבא, ויותר ויותר נשים עושות שירות לאומי. אני לא אוהבת שאומרים שמגיע לנו לקבל כל מיני דברים כי אנחנו חיילים: אנחנו חיילים כי אנחנו חיים במדינה הזו, וחובתנו לשרת אותה, אבל אנחנו רוצים גם זכויות, רוצים להיות שווים. אני חושקת בכל ליבי להיות עיתונאית של כולם".
את מרגישה שבני מיעוטים בארץ מופלים לרעה לאחרונה יותר מבעבר?
"כן. כל מי שדובר את השפה הערבית, סובל מזה בתקופה האחרונה. הדרוזים ממש הולכים לאיבוד: מבחינת הערבים אנחנו בוגדים, כי אנחנו משרתים בצבא ותומכים בקיומה של מדינת ישראל, ומבחינת היהודים אנחנו ערבים לכל דבר. אני מדברת עם מבטא ערבי, ולאף אחד לא חשוב אם אני מוסלמית, נוצרייה או דרוזית: ישר מסמנים אותי. יש גזענות כלפי כל אדם שדובר ערבית. לאחרונה, למשל, שמעתי על קבוצה של חיילים דרוזים שלא נתנו להם להיכנס למועדון כי השם שלהם ערבי. יש גם אפליה מבחינת חלוקת המשאבים: ילד שגר בחיפה מקבל מהמדינה הרבה יותר מילד שגר בדליית אל-כרמל. אבל אני לא מתייאשת. אני מאמינה שלאט-לאט אנחנו נתברג יותר טוב.
"אני גם מאמינה שאצליח להשתלב בתקשורת הכללית. אני בטוחה שאם ייתנו לי הזדמנות, אוכיח את עצמי. האקטואליה היא אצלי בדם, ואני עכשיו מכוונת בכל הכוח לצאת מהמסגרת של המגזר. זו גם הסיבה שאני לא מתכוונת להביא עוד ילדים בקרוב. אני כרגע מתמקדת בקריירה, ולא אביא ילדים שלא יהיו לי זמן וכוחות לגדל אותם".
