האמן טל וידרמן גלש בחופים הכי רחוקים והכי פסטורליים שקיימים על פני כדור הארץ. הוא רדף אחרי גלים בקוסטה ריקה, בסרי לנקה, בניקרגואה, לא ממש התעניין במה קורה ביבשה – עד שהגיע לפיליפינים במהלך ירח הדבש שלו. גלים טובים דווקא לא היו שם, אבל פלסטיק כן, ובכמויות שהוא מעולם לא ראה. "אשתי ואני היינו בחופים הכי נטושים והכי בודדים, והם היו מלאים בפלסטיק", הוא מספר. "פתאום הבנתי שכל הפלסטיק שנזרק בערים, בסוף נשאב לחופים יפהפיים ונידחים. באיים האלה חיים אנשים שמאוד מחוברים לטבע, אבל הפלסטיק מגיע אליהם על ידי הזרמים, ומציף אותם".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- ריטה עלתה מאיראן – וקיבלה שיר מעלי מוהר על שושן, שירז ואיספהן
וידרמן החליט להגביר את המודעות לבעיה באמצעות הכלי שהוא מכיר – אמנות – והחל לעבוד על יצירות שמעבירות מסר חברתי-סביבתי. תערוכה שהעלה במאי האחרון במרכז של עמותת "הגל שלי", מרכז גלישה חינוכי לנוער בסיכון בבת ים, זכתה לשם "Wild Plastic " (פלסטיק פראי). כיום מהווים הפקקים והבקבוקים העשויים פלסטיק חלק בלתי נפרד מיצירתו. "זאת רוח התקופה", אומר וידרמן. "אני מניח שאם קלוד מונה היה חי בתקופתנו, גם הוא בוודאי היה מצייר פקקים על אחת החבצלות שלו. בקבוקי הפלסטיק חיים סביבנו ובתוכנו, ולכן אני מצייר אותם כמו אנשים. זאת הדרך שלי להעביר את הבעיה בצורה קלה לעיכול".
גיליתי שאני ביישן
וידרמן (33) נראה כמו הגולש האולטימטיבי, עם שיער צרוב שמש, גוף אתלטי ושיזוף וחיוך תמידיים. לפני הצבא ניסה לדגמן, אבל מהר מאוד הבין שזה לא בשבילו – "גיליתי שאני ביישן, ושכסף זה לא הכל בחיים" – כך שהתשוקה העיקרית בחייו עד גיל 24 הייתה הגלישה. את האמנות גילה במקרה. "הכישרון שלי התגלה מתוך שעמום. גלשתי בסרי לנקה, ולא היו גלים, אז ישבתי במסעדה ליד החוף וחיכיתי שיהיו גלים, ובינתיים התחלתי לצייר את הפינה של המסעדה. לאט-לאט כל המסעדה הגיעה לדף. קניתי בלוק ציור בחנות מקומית, ומאותו רגע רק גלשתי, ציירתי והסתכלתי. פתאום ראיתי שבקשת ובים יש המון צבעים. כשחזרתי לארץ, התחלתי לראות סרטים על אמנות ולצייר. במקביל, עבדתי בבר, וכשהצטברו מספיק ציורים, העליתי שם תערוכת יחיד".
גם אחרי התערוכה הוא היה מספיק צנוע כדי להבין שעליו ללמוד ולהתפתח. על אף שמעולם לא חיבב מסגרות, נרשם ללימודים במכינה לעיצוב. זה לא הלך. "היה לי חשוב ללמוד טכניקה, אבל לא רציתי שיגידו לי מה לחשוב או איך לצייר. הרגשתי שהחופש היצירתי שלי נפגם שם, ועזבתי. החלטתי ללמוד מאנשים, מציורי רחוב. נסעתי ללונדון, ושם ראיתי המון אמנות רחוב. ראיתי גם ציורים של בנקסי, עוד לפני שהוא נעשה כל כך מפורסם. אתה עובר ליד קיר שאתמול היה ריק, ועכשיו יש שם גרפיטי שלו".
לדבריו, נושא הזיהום הסביבתי בים תמיד הציק לו, אבל הביקור באיים בפיליפינים המחיש לו את עוצמת הבעיה. "באיים האלה אין פחי זבל, וכל עוד האשפה הייתה ברובה אורגנית, לא הייתה בעיה לזרוק אותה ברחוב, בחוץ. כשחזרתי לארץ והתחלתי להתעניין יותר בנושא, ראיתי סרט שנקרא 'ים של פלסטיק', ושהוא עד כדי כך מזעזע שאשתי לא רצתה לראות אותו. חיפשתי דרך להסביר את הבעיה בצורה שגם אנשים כמוה יוכלו להבין; להעביר את המסר בצורה פחות קשה".
הפתרון שמצא היו בעבודות שיצר לתערוכת "Wild Plastic". "עבדתי לילות שלמים בלי שינה. יכולתי למלא לבד תערוכה שלמה, אבל לא רציתי שהיא תהיה רק שלי, אז גיבשתי חבורה נחמדה של 15 אמנים מהארץ ומחו"ל, ויחד הצגנו את הבעיה בצורה אופטימית, קלה לעיכול ולא מזעזעת. ראיתי את ההיענות לנושא וכמה אנשים רוצים לדבר עליו, והבנתי שזה לא ייגמר שם".
כך נראתה "Wild Plastic":
בעקבות התערוכה פנו אליו ואל אמנים נוספים ששיתפו איתו פעולה בבקשה לציור קיר גדול בגן העיר בתל אביב.
לא מוזר לך שהאמנות שלך מוצגת במקום שהוא מעוז של צריכה ובורגנות?
"האמנות שלי מעלה שיח, דיבור ושאלות. אני מצייר, לא יכול לשנות את העולם, אבל יכול לגרום לאנשים לצמצם את צריכת הפלסטיק. מספיק שאדם אחד שבא לקניות, יראה את העבודה שלי ויבקש באותו יום שלא יארזו לו את החולצה שקנה בשקית פלסטיק, והוא ייקח אותה בתיק. אחרי ציור הקיר עשינו שם מסיבה עם 20 אמנים שישבו במשך חמש שעות בבריכה וציירו על כנים ממוחזרים. זה היה הפנינג שלם".
הסרטן הציל לי את החיים
וידרמן גדל בכפר סבא, בן אמצעי בין שתי בנות, האמא מורה והאבא מהנדס. למרות העובדה שתמיד היה נפש חופשית, ופחות הצטיין בלימודים מאחיותיו, לא היה ילד בעייתי. אחרי שסיים בגרות, התגייס לשריון כחייל קרבי, אבל שוחרר מהצבא אחרי שנה ושמונה חודשים עקב גידול שהתגלה לו ברגל. ארבעה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה. "הייתי במשמרת בוקר בבר וראיתי תמונות של חברים שלי מהפלוגה שנהרגו", הוא מספר, "כך שבאיזשהו מקום הסרטן הציל לי את החיים. עשו לי שני ניתוחים ברגל, וכדי להיפטר מהצליעה הנוראית שהייתה לי, אמרו לי לעשות פיזיותרפיה, אבל היו גלים, אז הלכתי לגלוש".
אחרי שיצא מזה בשלום, אף אחד כבר לא הציק לו בשאלות על העתיד. עיקר פרנסתו הגיע מעבודה בברים ("אבא שלי היה בטוח שאני סוחר סמים") ובתחנות הצלה וכן מציור על גלשנים. היום הוא מבין שכבר אז היה אמן. "על גלשן אין קווים ישרים, אז יש כל מיני דברים שמחליפים את הסרגלים – עין טובה, תאורה נכונה, סרטי הדבקה מיוחדים שנמתחים בזוויות שונות, ושבלונות. כשגלשן מתפוצץ, צריך לצבוע אותו, ונדרשים המון משחקים ותוספות כדי להגיע לגוון המדויק". כיום הוא גם יוצר ציורי גרפיטי, שעליהם הוא חותם בכינוי SeaForYourself. הוא כבר צייר על מספר קירות, אבל למרות האהדה שלו לגישה האנטי-ממסדית, הוא לא מאלה שמתגנבים לכך באישון לילה. "אני מאוד מאמין בגרפיטי שנעשה בצורה חוקית וגלויה. אני לא מצייר בלילה ולא בסביבה אסורה, וכל העבודות שלי קיבלו אישור מבעלי הנכסים שעליהם ציירתי".
יש לו תואר בחינוך גופני, תעודת הוראה ותעודת מדריך כושר ושחייה, והוא מלמד שחייה בקאנטרי בדרום תל אביב. הדירה שלו בבת ים, צופה על הים, וגם במהלך הראיון הוא כל הזמן בודק את מצב הגלים. אשתו לרה היא מורה למתמטיקה ומחנכת בתיכון עירוני ט' בתל אביב. כצפוי, מדובר בשני הפכים. "היא פחות בקטע של שמש וים, ואני ממש לא טיפוס של בוקר", מודה וידרמן בחיוך. "היא אוהבת לכתוב ולחשוב, והיא מאוד חכמה ויפה. אנחנו עוזרים זה לזו ומעודדים את החלקים השונים אצל האחר. כמורה, היא חייבת להיות ממלכתית, והממלכתיות הזו היא ההפך מגלישה, כך שצריך למצוא את דרך הביניים. המזל הוא ששנינו עובדים עם ילדים, ועדיין לא שכחנו איך זה להיות ילדים".
יש עוד ישראלים שהים תופס חלק מרכזי בחייהם. הקליקו על התמונה:
