קרוב לשפיץ הדרומי של הודו, ממוקמת העיר טריוואנדרום. במונחים הודיים היא אינה גדולה במיוחד (כמיליון תושבים בעיר ללא פרווריה), אך היא מרכז שוקק של אקדמיה ומחקר, מדע וטכנולוגיה, בידור ותעשיית קולנוע, ומלבד גאוותה בפארקים הציבוריים שלה, נמצא בה אחד המקדשים החשובים בהודו - הפדמנאבהאסמי – וכמובן מרכזי יוגה ורפואת איורוודה, המזוהה עם מדינת קראלה.
טריוואנדרום היא בירת האזור, ומשתרעת לאורך החוף הדרום-מערבי של תת-היבשת. האקלים הוא טרופי והנוף מתאפיין בגבעות חוף נמוכות, שביניהן זורמים נהרות ומפלים שמפלחים את האדמה. מדי שנה העיר נשטפת במונסונים, שאופפים את האזור בלחות גבוהה. האזור גם מועד לרעידות אדמה, ובכל זאת, הוא נחשב ליעד תיירותי מבוקש.
וינו דניאל, מייסד משרד האדריכלות "בוני הקירות" (Wallmakers) שפועל בקראלה, משתמש בבוץ ובפסולת כמרכיב עיקרי בעבודותיו. הוא שואף להוכיח שחומרים בני קיימא מציעים יתרונות רבים בבנייה: הם עמידים, שימושיים ומאפשרים ליצור אסתטיקה מפעימה. בפרויקטים שלו הוא מנסה לאתגר את עצמו בשימוש בחומרים מסורתיים, כאלה שנעשה בהם שימוש לפני אלפי שנים, מבלי לוותר על תוצאות שירשימו גם עין עכשווית וספקנית. "רציתי להוכיח שהחומרים הטבעיים הם לא רק כשירים לבניית בתים מסורתיים", הוא מסביר. "אפשר לבנות איתם מבנים מדהימים עם צורות מעניינות. אפשר לתת דרור לדמיון".
תרה פילאי, מהנדסת חשמל, ובן זוגה סריקומאר פילאי, הם בכלל תושבי דלהי, בירת הודו. הם ביקשו לבנות לעצמם בית נוסף, הרחק מהכרך הסואן והמזוהם, שבו יוכלו למצוא שקט ושלווה. הבית יוצא הדופן שתיכנן בשבילם דניאל מציג מסר ירוק וחד משמעי. ניכר שלא רק האדריכל דבק במטרה, אלא גם לקוחותיו, שהיו שותפים מלאים באג'נדה הסביבתית.
הקונספט התכנוני התחיל בקבלת השראה מהשטח. "צריך לאמץ את התכונות המקוריות של האתר, להבין את הטבע שלו ולחיות איתו", מסביר האדריכל. המגרש נמוך, ובאופן טבעי למקום מוכה מונסונים, מתנקזים אליו מים. במקום לנסות ולהילחם בהם החליט המתכנן לזרום איתם, תרתי משמע. הוא הגדיר את הבית ככזה ש"החיים בו יהיו מעל המים". ואמנם, האזור הנמוך ביותר הוגדר כאגן אגירה, ומעליו מרחף הבית.
המים הפכו לאלמנט בעיצוב הפנים, ומעל האגן נבנה גרם המדרגות, שמוביל לקומה העליונה. המדרגות תוכננו לאורך חזית שקופה, שפונה לשטח ירוק ופראי בקדמת הבית. הקירות השקופים ממוסכים למחצה באמצעות רצף של מוטות במבוק מעוקלים כמו גל, והשקיפות מאפשרת ליהנות ממבט החוצה בכל פעם שעוברים בין הקומות.
גל מוטות הבמבוק הוא שעשוע צורני, אך גם שימושי. הבמבוק משמש כאן כחומר שמסוגל לשאת עומס מבני, וגם אינו ניתן לחיתוך בקלות בידי פורצים פוטנציאליים, הודות לחיזוק באמצעות מוטות ברזל המחברים בין מדרגות הבטון לבמבוק.
להחלטה על אידאולוגיה סביבתית היה תג מחיר. היה קשה למצוא קבלנים שיסכימו לעבוד עם החומרים הטבעיים ששולבו בתוכנית, כגון לבני אדמה – בלוקים מבוץ טבעי מיוצב בלחץ, עם 5% בטון. "זאת טכניקה ששימשה אלפי שנים בכל העולם והתמעטה במאות האחרונות בגלל התיעוש וכניסתם של חומרים חדשים", אומר דניאל. הוא התגבר על המשוכה תוך גיוס בנאים שכן הסכימו להתנסות, והפשיל שרוולים כדי לעבוד יחד איתם. לדבריו, אין סיבה להיות אדריכל שיושב במשרד מבלי לצאת ממנו, לתת לבנאים לעשות טעויות, ואז לבוא אליהם בטענות.
אותם בלוקי-בוץ הונחו לאורך החזית של הקומה הראשונה, כדי ליצור "ג'אלי" – מה שהערבים קוראים לו "משרבייה" והפך גם לטרנד ישראלי – כדי להשיג פרטיות מבלי לוותר על כניסת קרני שמש ואוויר לחדרים.
בעורף הבית נפערו פתחים גדולים, שממסגרים שבכות מתכת שרותכו מחלקים ממוחזרים של מכונות כביסה. האסתטיקה משולבת כאן בתרומה הסביבתית: מגרשי הגרוטאות עמוסים במכונות כביסה שיצאו משימוש, וצלחות בסיס המנוע שלהן – כשהן מרותכות זו לזו – לא רק מעודד מיחזור ומצמצם פסולת מיותרת, אלא מעניק לבית ייחוד יוצא דופן.
כנהוג בבתים הודיים מסורתיים, עיצוב הפנים הוא מינימליסטי. רוב הרהיטים בנויים מראש כחלק מהאדריכלות. כאן רואים זאת למשל במטבח, בשונה מארונות המותקנים רק לאחר הבנייה. ועדיין, התפישה האדריכלית לא פסחה גם על עיצוב הפנים. הכיסאות עשויים מעצים עקורים, שהחלל שנפער בהם הוא מעשה ידי הטבע, ושהחיתוך שלהם לשניים יצר את הכיסאות עצמם. שולחן הקפה בסלון מורכב מרגל מרכזית שהיא כלי פליז עתיק שאותו הביאה בעלת הבית. פלטת הזכוכית יוצרה במזיגת זכוכית ממוחזרת מותכת לתבנית המזכירה מפת שולחן.
צפו בסיור בבית, ובאדריכל מתאר את הפרויקט:
"אף אחד מהחומרים על פני האדמה אינו שייך לנו באמת", סיכם דניאל את הפרויקט. "הכל מושאל לנו מהדורות שיגיעו אחרינו".
ואיך נראית דירתו של כוכב קולנוע הודי במומבאי? לחצו על התמונה:
