הן עדינות, מתוחכמות, שימושיות ויפהפיות – המשרביות זוכות בשנים האחרונות לרנסנס באדריכלות ובעיצוב הפנים, ומספר הפרויקטים שעושים בהן שימוש גדל בהתמדה. בעברית אפשר לקרוא להן "חלונות סבכה", בחנויות מכנים אותן "לבני תחרה", אבל המלה המדויקת, שלא מתעלמת מהשורשים של האלמנט המיוחד הזה, היא משרבייה.
המקור הוא בארצות האסלאם: שם השתמשו במשרבייה – מעשה אמן מעץ או מחימר, בדרך כלל – כדי לחצוץ בין הנשים לרחוב. במצרים בנו חלונות ומרפסות עץ סבוכות, ברג'סטאן שבהודו בנו כך ארמונות שלמים לנשים, פשוט כדי להפוך אותן לרואות ואינן נראות: הן יכלו להשקיף החוצה אל הרחוב, אך עיני גברים זרים לא יכלו להחזיר להן מבט. המשרבייה כיסתה עליהן כמו בורקה בנויה. למצער, היתרון של הפתרון הזה הוא שזרימת האוויר אינה נחסמת כליל – יתרון חשוב בארצות חמות.
היום, כמובן, השימוש במשרבייה התנתק מסיבותיו ההיסטוריות. לא עוד חלק ממנגנון הדרה ודיכוי, אלא קישוט מובהק, שבמיטבו מעורר התפעמות. הדוגמאות מורכבות, חלקן בתבניות אתניות מסורתיות, ורבות שמציעות פרשנות מודרנית, הפשטה של הצורות הישנות. אחד הראשונים שעשו זאת הוא האדריכל הצרפתי המפורסם ז'אן נובל, שבתחילת שנות ה-80 תיכנן בפריז את המכון לחקר העולם הערבי. הבחירה במוטיב נראית טבעית להקשר, אך היישום החזותי שלו היה נועז ופורץ דרך.
שלושה עשורים מאוחר יותר, נובל בונה כעת את שלוחת מוזיאון הלובר באבו דאבי. חלליו הגדולים מכוסים כיפה פלדה ענקית ושטוחה, שכולה מעשה תחרה עדין. החומר עכשווי ואופנתי, והאור המסתנן אמור להזכיר את האור המסתנן דרך צמרות עצים בנווה מדבר, או דרך העלים בסוכת גפנים. פואטיקה רומנטית בצד – במזרח התיכון נבנים בשנים האחרונות לא מעט מבנים חדשניים עם מעטפת משרבייה מודרנית. האדריכלים הגדולים אוהבים לא רק את האסתטיקה שלה, אלא גם את תכונותיה האקלימיות המצננות, ואת האפשרות להחדיר אור יום למבנה, בלי שיהיה בוהק מדי.
הגרסה העברית
גם בישראל של שנות ה-50 וה-60 עשו שימוש באלמנט, בגרסה שהופשטה מכל קישוטיות: מי לא מכיר את הלבנים שנבנו בדוגמת שתי וערב בחדרי מדרגות וכמעקות של מרפסות, מצלות ומגוננות מן החוץ, אך מאפשרות זרימת אוויר? את גרסת 2014 שלהן אפשר לראות באגף החדש של מכון ון ליר בירושלים. האדריכלים ברכה ומיכאל חיוטין, שחתומים על המבנה האלגנטי, ציטטו את הציטוט בחצרות הפנימיות שתיכננו לפרויקט. גם התריסולים שהומצאו ב-1957 קיבלו השראה מהמשרביות המזרח תיכוניות, שהרי באירופה לא ישאירו פתחים שדרכם יכול להיכנס פנימה הקור.
אבל הפופולריות הגואה של המשרבייה בישראל נראית לעין במקום אחר, בלי כל קשר לחציצה בין חוץ לפנים. זה קורה במלונות בוטיק חדשים, במסעדות ובברים טרנדיים, בווילות יוקרתיות ואפילו בהרחבות של קיבוצים ובדירות קבלן משודרגות.
סיגל ברנוביץ וגלי אמית עשו את זה במסעדות ''טאיזו'' ו''בינדלה'' (את שתיהן עיצבו בשיתוף פעולה עם האדריכל פיצו קדם), במנזה של אוניברסיטת בן גוריון ובמרכז אירועים נוצץ בראשון לציון. "משרביות הן כלי מיוחד", הן מפרטות את היתרונות. "על אף היותן דו-ממדיות הן מייצרות חוויה רב-שכבתית של טקסטורות, צורניות וחומר. המשרבייה היא בראש ובראשונה מחיצה אוורירית ומתוחכמת, שיודעת לחשוף אבל גם להסתיר את מה שניבט דרכה. האווריריות שלה מייצרת משחקי אור וצל מרהיבים, שמעניקים לחלל נפח, עניין ועושר אסתטי. היא מאפשרת לחלק חללים ומתווה את הטיול במרחב".
האדריכלים איתי פריצקי ופאולה ליאני שילבו משרביות בבר "איסמי סלמה", בקומה השנייה של בניין מודרני ברחוב דיזנגוף בתל אביב. "לקחנו השראה מן העיר עצמה", הם מסבירים. "לכל אורכו של החלון הצופה לרחוב מוקמה משרבייה מתכתית המתחקה אחר תשריט העיר הנפרשת סביב. זיכרון של עבר לא רחוק, שבו צילה של המשרבייה היה מקום מפגש, קריר ומוגן מאור היום הבוהק, מורגש גם בכניסה אל החלל, בה ממשיכה משרבייה משובצת זכוכיות צבעוניות". את הקו האוריינטלי משלימים אינספור מטבעות מוזהבים שנתלו מהתקרה, נוצצים ונעים כשובל חצאיתה של רקדנית בטן.
מעצבת הפנים אורית כוכבי חיפשה דרך לחצוץ בין הסלון למסדרון חדרי השינה, בדירה ששיפצה בנאות אפקה. "המטרה הייתה לפתוח את החלל, ולאפשר לאם לעבוד בסלון ובכל זאת להיות בקשר עם בתה הקטנה. חיפשתי אלמנט שיראה וגם יסתיר, שייתן גב לספה ויהיה מעניין יותר מסתם קיר או מחיצה. כדי להימנע ממסיביות שלא מתאימה לסלון, הלכתי על ברזל צבוע" (ביצוע: ''סטודיו למתכת Fe'' בדרום תל אביב).
אורלי אביטל מיקמה משרבייה מבטון ("רוחמה שרון") בבית חדש בקיבוץ חולדה. לדבריה, "מעבר לאלמנט העיצובי, אני משתמשת במשרביות כשאני צריכה להגדיר חלל, אבל לא לחסום אותו לחלוטין. כאן היה צורך לתחום את פינת הטלוויזיה כך שהיא לא תפלוש לסלון. קיר המשרבייה איפשר למקם מצדו האחד ספה שפונה לטלוויזיה, ומצדו השני כורסה שפונה לפינת הישיבה".
מי שאוהב את הסגנון אבל לא רוצה להתחייב על אלמנט קבוע, יכול למצוא בחנויות העיצוב גם פריטים בהשראת משרביות, כמו וילונות קלילים וחתוכים או טפטים שנותנים תחושה של ארמון מרוקאי. ב"טולמנ'ס" נמכרים שולחנות קפה שנקראים "משרבייה", שעיצבה שהירה פהמי בהשראת עיר מולדתה קהיר, למותג האיטלקי "מורוסו". רגלי השולחן עשויות עץ מגולף ומטילות צללים מעניינים על הרצפה.
המותג "מוטינה" (ביבוא "מודי") הציג באביב האחרון במילאנו את קולקציית "Tierras", שעיצבה פטריסיה אורקיולה. אלה אריחי פורצלן עצומים ומחוררים בגוני אדמה חומים ואפורים, בשמונה צורות ותבניות. "חיפשתי משהו חם, הן מבחינה חזותית והן מבחינת המגע", הסבירה אורקיולה, "משהו אמיתי שניתן למישוש, שלא מעמיד פנים שהוא משהו אחר". ואם מעצבת-העל הספרדייה מגישה את הפרשנות שלה למשרבייה, אפשר לסמן בוודאות: יש לנו טרנד.
עוד טרנדים בעיצוב הבית:
>> עוד על מחיצות וקירות מחוררים - בפוסט של רונית כפיר
>> הבשורות והחידושים בעיצוב מטבחים, 2014>> מה הופך אריחים תלת-ממדיים לכה נחשקים?
