שתף קטע נבחר

מי מפחד מרינו צרור?

צרור הוא נביא זעם יוקד, חד-משמעי, נטול גוונים, שיורד לשטח, מביא הוכחות מוצקות ודוחף לכם את המסקנות לגרון

מופע האימים: "דין וחשבון", עונה חדשה, ערוץ 10, 21:50

 

ברוכים הבאים למופע האימים של רינו צרור. אתם עומדים להיבהל. עומדים לעשות לכם "בה". עומדים להגיד לכם דברים כמו "בעוד 90 יום תתחיל מלחמת אחים" ו"יבוא עימות, והוא יהיה אלים, המוני, קורע לב ומסוכן יותר מכל מה שידענו".

 

מי מפחד מרינו צרור? אתם. אני. כולנו. צרור הוא נביא זעם יוקד, חד-משמעי, נטול גוונים: נבואותיו קודרות, מבטיחות פורענות – אין בו שום דבר מהזהירות העיתונאית או הפרשנית המקובלת. לא; צרור כאן כדי לומר לכם שיהיה רע ומר, שתהיה מלחמה, שהכל ייחרב. צרור שם את הז'יטון שלו על טרגדיה. אם ההתנתקות תעבור בשקט, לצרור אין עונה, אין קרדיט, אין קריירה.

 

האינסטינקט המיידי הוא לבטל את תוכחות הזעם הללו בהינף יד. צרור הרי עושה את המעשה התקשורתי המתלהם ביותר: שופך שמן על המדורה. נותן עוד זמן מסך לקיצונים. נוקט ניסוחים מבהילים, מעוררי חרדה, מבקש שתביטו בתוכניתו בעיניים קרועות לרווחה ובסיומה תוסיפו עוד שלושה מנעולים לדלת הבית. בסדר, אתה אומר לעצמך. שירגיע. אבל אז צרור עושה את מה שהוא יודע לעשות: יוצא לשטח להביא הוכחות. ומביא.

 

הוא נפגש, למשל, עם אריה יצחקי, סוג של קולונל קורץ מקומי – אינטליגנטי, מסוכן וחסר מעצורים כדמות ההיא ב"אפוקליפסה עכשיו" – המקים לעצמו צבא פרטי של קנאים ומבטיח "פרץ של אלימות, בלי שליטה", ומציג לצרור את מחסני המזון, את ההיערכות הלוגיסטית, את האנשים בשטח. אני לא זוכר תיעוד של משהו מוחשי ורציני כל כך מהזמן האחרון.

 

צרור מגיע גם לפלסטינים המתגוררים במקום העלוב ביותר בגוש קטיף, לצד הכביש הראשי, בין חורבות, בבתי ניילון, ללא ביוב וחשמל. זה לא טריוויאלי; צרור הולך למקומות בהם טרם דרכה כף רגלו של העיתונאי שאיננו גדעון לוי. הוא אינו מהסס גם להשמיע מסקנות אישיות: "אם המתנחלים היו נוהגים בהם (בפלסטינים) אחרת, אולי לא היו נידונים היום לעקירה".

 

כי זה העניין עם צרור: הוא נותן לך מגזין אישי לחלוטין. תרצה, תאכל. צרור טוען שהקיצונים שהוא מתעד לא יזוזו לעולם, גם לא בכוח, גם לא לניצנים. אבל בכמה אנשים מדובר? ב-50 או 5,000? אין לדעת. צרור אינו טרוד בעובדות הקשות. הוא מביא לך תחושות בטן וראיונות שטח, ואפילו לא מניח לך להסיק את המסקנות הקודרות לבד, אלא דוחף אותן לגרונך. חוסר אחריות עיתונאית? לאו-דווקא. אולי עודף אחריות. בכל מקרה, גם כשהוא הולך למקומות צפויים יותר – איתמר בן-גביר, למשל – צרור מביא ערך מוסף שלא תקבלו במקומות אחרים. אמש הוא הצליח להראות את האופן שבו עובד בן-גביר עם ועל התקשורת, כמעט ללא הפסקה.

 

בעבור שני אייטמים חלשים יותר (מסיבת טראנס נטולת עניין ומוסד להלוואות ללא ריבית), שווה לתת לצרור את הזמן, ולבלוע, אחת לשבוע, את התבשיל המר שלו. אף אחד אחר לא מבשל ככה. אבל אם בעוד 90 יום לא תהיה כאן מלחמת אחים, רינו, אנחנו קצת בבעיה.

 

צריך להגיד:

 

*לג'ו בראל: איזה חלק במילה "הדחה" לא הבנת? איפה בדיוק כואב לך כשאתה מנסה להתרומם מהכסא?

 

*לג'ורג' קוסטנזה: היית מוכרח לתת לו רעיונות? כי די בטוח שהוא פועל כרגע בהשראת הפרק שבו אתה ממשיך להופיע מדי בוקר לעבודה גם אחרי הפיטורים.

 

*לעמיר פרץ: בהצלחה והכל, אבל קח בחשבון שיש בעיה אחת קטנה עם הליבלוב הטלוויזיוני הפתאומי שלך: אי אפשר כרגע לראות אותך על המסך מבלי לחשוב על יצפאן עושה אותך. ויצפאן עושה אותך נלעג. ומצחיק. ופומפוזי. ומצחיק. ומאוד בלתי רה"מי. ומאוד מצחיק.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רפי דלויה
אין בו שום דבר מהזהירות העיתונאית. צרור
צילום: רפי דלויה
לאתר ההטבות
מומלצים