ע' לא יצאה מהבית חמש שנים ברציפות משום שלא הרגישה נוח עם המראה המוזנח של שיניה. פ' עברה התעללות מינית במשפחתה ונזרקה לרחוב. ס' נכנסה לחובות של יותר מ-100 אלף שקל. שלושתן טופלו על ידי עמותת החצר הנשית, שמלווה נשים ונערות שמתמודדות עם מצבים בעייתיים – והתוצאות לא איחרו לבוא: ע' מקבלת כיום טיפול מרופא שיניים מתנדב וליווי נפשי של עובדת סוציאלית; פ' עומדת להתחיל תואר בהנדסת מכונות; ס' עובדת קשה כדי להחזיר את החובות, מחזיקה דירה ומתחילה ללמוד במטרה להיות מדענית.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- האמא והאמנות: פתרה קשר מורכב עם אמה ועשתה מזה תערוכה
עמותת החצר הנשית נותנת מענה למאות ישראליות: חלקן נערות שעומדות לקראת יציאה לחיים בוגרים ועצמאיים, ורבות מהן נשים שנקלעו למצבים קשים כמו ניתוק ממסגרת, היקלעות לחובות כספיים, יחסים פוגעניים, אלימות, פגיעות מיניות ועוד. "ברוב המקרים אנחנו מצליחות להשיב את הנשים למסלול", אומרת מנכ"לית העמותה, לירון אזולאי. "יש גם בנות שלא מצליחות להשתלב באופן מלא כפי שהיינו רוצות. בכל מקרה, אנחנו שם בשבילן כמה שאנחנו יכולות, ובלי שום שיפוטיות".
אזולאי (41), גרושה ואם לשני בנים, תושבת תל אביב, בעלת תואר ראשון ושני בסוציולוגיה, מנהלת את העמותה זה חמש שנים, ונראה שהגיעה לתפקיד הזה לא במקרה: היא עצמה נקלעה בנעוריה למצב לא קל, שבגללו כמעט הגיעה לפנימייה סגורה. "אלמלא היו סביבי אנשים שעזרו לי ועטפו אותי, בקלות הייתי יכולה להיות במקום אחר", היא אומרת. "מהמצב ההוא מגיע הדרייב שמניע אותי בתפקידי כמנכ"לית העמותה".
הכירו את עמותת החצר הנשית:
לופ של הידרדרות
היא נולדה בירושלים, גדלה בשכונת תלפיות וחוותה ילדות רגילה עד גיל 12, כשהוריה החליטו להתגרש. זו הייתה נקודת המפנה. "הסתרתי את זה", מספרת אזולאי. "לא רציתי שיידעו. הייתי הילדה היחידה בכיתה שההורים שלה לא יחד – לפחות זה מה שחשבתי – ופשוט התביישתי. זה היה מוזר ופתאומי ויצר הרבה אי-נעימויות עם החברות שלי. לא סיפרתי להן על מה שקרה, וגם לא רציתי שהן יבואו אליי הביתה ויראו שאבא שלי לא נמצא. התרחקתי מהן בלי להסביר למה. נקודת משבר נוספת הייתה כשהייתי בת 13, בכיתה ט': תפסו אותי מעתיקה במבחן בפיזיקה, ולקחתי את זה קשה, כי הייתי ילדה יותר מדי טובה. החוויה הזו הצטרפה למה שקרה קודם וגרמה לי לא לרצות לחזור לבית הספר. הייתי חולה שבוע ואחר כך פשוט החלטתי לא לחזור. אמא ויתרה לי, אולי מתוך רצון לפצות אותי על הגירושים, אבל אבא פנה לעובדת סוציאלית כדי שתכפה עליי לחזור. התחיל לופ של הידרדרות: ישבתי בבית והעברתי את הזמן בצפייה בטלוויזיה ובכתיבת שירים, מנותקת מבית הספר ומהחברים. לא מצאתי את עצמי. זו הייתה תקופה מאוד קשה.
"בסוף חזרתי לבית הספר, כי לא הייתה לי ברירה. הגיע מכתב מהרשויות – עד היום אני לא יודעת מאיזה גורם בדיוק – עם המלצה לשלוח אותי למוסד לעברייניות חוסות. אני ממש זוכרת את המשפט הזה. הייתי נסערת והאשמתי את אבא שלי, שהחליט לפנות לגורמים זרים כדי לפתור את העניין. אחר כך גם הועמדתי לדין בבית משפט לנוער: השופט קבע שלא צריך לשלוח אותי למוסד, וקרא להורים שלי להתאפס ולהחזיר אותי הביתה. זה גרם לי לזוז. באותו רגע החלטתי שאני חוזרת לבית הספר ויהי מה. ייאמר לזכות הוריי שהם תמכו בי לכל אורך הדרך, גם כשהייתי בבית. גם מורים ונציגים מבית הספר באו לבקר אותי בבית ותמכו בי כשחזרתי לספסל הלימודים. חזרתי להיות נערה נורמטיבית והחלטתי שאני לא אתן לעצמי להגיע שוב למקום כזה. זה החזיר אותי למסגרת".
בצבא שירתה כאחראית מרפאה בצריפין, ואחרי השחרור למדה באוניברסיטת תל אביב. כסטודנטית היא התחילה להיות פעילה בנושאים סביבתיים והייתה חונכת במהפך-תע'ייר – ארגון יהודי-פלסטיני פמיניסטי שפועל לשינוי חברתי דרך חינוך והעצמה קהילתית. הארגון הזה היה הבית האידיאולוגי שלה, מסגרת שאפשרה לה לעבוד עם ילדים משכונות מוחלשות. היא מונתה לרכזת שלו בשכונת פלורנטין בתל אביב ולאחר מכן כיהנה כמנכ"לית. אחרי לידת בנה השני החליטה לעשות משהו שבער בה תקופה ארוכה – להתרכז בעבודה עם נשים. "לאורך השנים ראיתי נשים רבות, כולל חברות ובנות משפחה, שרק בגלל היותן נשים חוו משברים והגיעו למקומות שאליהן לא היו אמורות להגיע", היא אומרת. "גם אני, כנערה, יכולתי להגיע למקומות פחות טובים אם בתקופת המשבר שלי לא הייתה סביבי מעטפת תומכת. החלטתי שבבגרותי אני רוצה להיות משמעותית עבור אחרים, ועבור אחרות במיוחד".
כשנודע לה שהתפקיד של מנכ"לית החצר הנשית מתפנה, היא התמודדה עליו – והתקבלה.
אמונה בנשים
עמותת החצר הנשית הוקמה ב-2003 על ידי מירית סידי וליאורה קסל, "כשהרעיון המרכזי", אומרת אזולאי, "היה ליצור מקום שבו נשים יוכלו לשהות במהלך משברים ואחריהם". הסניף הראשון הוקם בשכונת עג'מי שביפו, ואחריו הוקמו סניפים בחיפה ובנתניה. כל אחד מהשלושה משרת את האוכלוסייה המקומית וגם מקיים אירועי התרמה וירידי אופנה. ב-2018 הגיעו לשלושת הסניפים כ-600 בנות ונשים מגיל 13 עד 30. העמותה גם ליוותה 200 בנות שהיו בשירות לאומי. "47 אחוז מתקציב העמותה מגיע ממשרד הרווחה", אומרת אזולאי, "ושאר המימון מגיע מהמון אנשים טובים וקרנות שתומכים בנו".
כל אחת יכולה להיעזר בעמותה?
"כן. הקריטריון היחיד הוא להיות אישה. יש אצלנו יהודיות, ערביות, נוצריות, עולות חדשות; יש נערות שלומדות בבית הספר, אמהות, רווקות, בנות שירות לאומי וחיילות. העמותה נותנת מענה שכולל את כל היבטי החיים. אנחנו רצות איתן למרחקים ארוכים. גם כשהן מגיעות לגיל 30 אנחנו לא בועטות אותן החוצה: אם יש צורך, אנחנו מלוות אותן גם אחר כך או מפנות אותן למוסדות אחרים להמשך ליווי ותמיכה.
"במקרים המעטים שבהם אנחנו לא מצליחות להחזיר את הצעירה למעגל החיים הנורמטיבי, זה צובט ומתסכל. זה גורם לנו להבין שיש מגבלות ליכולת לעזור. אבל אני מרגישה שיש לי מסר להעביר לעולם, מהמקום הכי צנוע שאפשר: אמונה בנשים, ב'ביחד' של נשים. החזון שלי הוא שלכל אחת תהיה רשת תמיכה. כל אחת צריכה דבר כזה בשלב מסוים בחיים. זה מחזיר אותי לנערה שהייתי. הייתי שמחה מאוד אם בתקופת המשבר שלי היה מקום כמו החצר הנשית שהיה תומך בי, ללא קשר לתמיכה שקיבלתי מההורים ומהסביבה. זה דבר שיכול לעזור לכל אישה באשר היא".
היא מנסה לעשות שלום - וגם בת של משורר מפורסם. הקליקו על התמונה:
