האמא והאמנות: פתרה קשר מורכב עם אמה ועשתה מזה תערוכה

לאחר שמור-מרים היידמן-אשקלון יצאה לאוויר העולם, לקתה אמה בדיכאון של אחרי לידה והתקשתה לטפל בה. לאחרונה התקרבו האם והבת, וזה מתבטא בציורים

ירדן אלעזר

|

22.07.19 | 04:17

מור-מרים היידמן-אשקלון על רקע יצירה שלה. "סיפור החיים שלי גרם לי לרצות להוכיח כל הזמן שאני קיימת, שיש לי מקום בעולם" (צילום: אביגיל עוזי)
מור-מרים היידמן-אשקלון על רקע יצירה שלה. "סיפור החיים שלי גרם לי לרצות להוכיח כל הזמן שאני קיימת, שיש לי מקום בעולם" (צילום: אביגיל עוזי)
"תמיד הרגשתי שיש לי משהו עם יצירה, אבל לא הייתי חשופה לזה. לא באתי מבית עם תרבות. כשבגיל 30 פתאום הציעו לי ללמוד, היו המון חששות" (צילום: אביגיל עוזי)
"תמיד הרגשתי שיש לי משהו עם יצירה, אבל לא הייתי חשופה לזה. לא באתי מבית עם תרבות. כשבגיל 30 פתאום הציעו לי ללמוד, היו המון חששות" (צילום: אביגיל עוזי)

בתערוכת הגמר של המגמה לאמנות פלסטית במדרשה לאמנויות בבית ברל, שמוצגת בימים אלה, מופיעות עבודותיה של מור-מרים היידמן-אשקלון. היצירות לא מסגירות במפורש את הסיפור המורכב שעומד מאחוריהן, אבל מדגישות מסרים ושאלות שמציפים את הצופה מיד. אחת היצירות היא עבודת וידאו-ארט, שבה נראית דמות מכוסה בד לבן, וברקע מתנגן צליל של אקדח סיכות. "הדמות עוטפת את עצמה בסדין ומהדקת את עצמה לקיר", מתארת האמנית. "יש בזה המון תנועתיות, ולא ברור מה קורה בווידאו – האם יש שם בן אדם? ומה זה הרעש הזה? המחשבה הייתה לתאר מקום שבו הבלתי אפשרי הוא עדיין אפשרי: מול עולם חיצוני רועש, מזוהם ופגיע, שאותו מייצג הסאונד של אקדח הסיכות, רציתי ליצור מקום שלי, קדוש, שרק אני יכולה להיות בו, ושאותו מייצג הצבע הלבן: מקום בתולי, טהור, לא שיפוטי".

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

היכרות עם הסיפור של היידמן-אשקלון מבהירה מהי אותה מציאות רועשת שעמדה בסתירה למקום הטהור שאליו היא כמהה. עבורה, מעמד האמנית שמציגה תערוכה משלה הוא לא מובן מאליו: בדרך היא עברה מסלול לא פשוט, שחלק גדול ממנו קשור ביחסיה עם אמה. היום, כשהיא אמא בעצמה, היידמן-אשקלון יודעת להסביר מה עומד מאחורי היצירות. "סיפור החיים שלי גרם לי לרצות להוכיח כל הזמן שאני קיימת, שיש לי מקום בעולם", היא אומרת. והיא הוכיחה את זה.

 

אחת מיצירותיה. "רציתי ליצור מקום שלי, קדוש, שרק אני יכולה להיות בו" (צילום: מרים היידמן אשקלון)
    אחת מיצירותיה. "רציתי ליצור מקום שלי, קדוש, שרק אני יכולה להיות בו"

    יצירה נוספת. "אמרתי לעצמי, איך אעשה עכשיו תואר?" (צילום: מרים היידמן אשקלון)
      יצירה נוספת. "אמרתי לעצמי, איך אעשה עכשיו תואר?"

       

      היא הייתה הכל בשבילי

       

      היידמן-אשקלון (34) נולדה באחד ממושבי הצפון, ואחרי יציאתה לאוויר העולם סבלה אמה מדיכאון של אחרי לידה. "לא הייתה אז מודעות לדבר הזה כמו היום, כך שהיא לא טופלה", מסבירה היידמן-אשקלון. "היא גם לא יכלה לטפל בי". כשהייתה בת חמש, התגרשו הוריה, והוחלט שהיא תישאר לגור במושב עם אביה החקלאי. כשהייתה בכיתה ד', התחתן אביה בשנית ונולדו לה אחים חדשים, ועדיין, היא גדלה עם תחושה שמשהו חסר. "אין לי זיכרון של אמא ואבא, ובתור ילדה כל הזמן הרגשתי שהתפקיד שלי הוא לדאוג לאמא שלי. היא הייתה הכל בשבילי".

       

      בגיל 12 עברה לגור בפנימייה, ומשלא השתלבה שם, עברה לגור אצל אמה באחת מערי הצפון. "עם השנים עברתי הרבה קשיים", מספרת היידמן-אשקלון. "טופלתי בכל מיני מקומות שעזרו לי בהתפתחות, אבל לא הייתי תלמידה טובה, ונפלתי בין הרבה כיסאות. סבלתי מדימוי עצמי נמוך, והרצון שלי היה שיראו אותי. כשעברתי לגור עם אמא שלי, בגיל 16, הייתי צריכה לרקום איתה יחסים חדשים לגמרי. חייתי שם עד אחרי הצבא, וזה לא היה פשוט. היה תהליך של בניית יחסים ממקום של ביקורים בשבתות ובחגים לחיים משותפים".

       

      בצה"ל שירתה כפקידה פלוגתית בצנחנים; היא הרגישה שם אהובה ורצויה ויצאה מהשירות מחוזקת. אחרי השחרור עברה לארצות הברית לתקופה, וכשחזרה לארץ, החליטה לגור בתל אביב והתחילה לחפש את דרכה. "החלטתי לעבוד עם ילדים, כי זה מה שאני אוהבת", היא אומרת. "רציתי לעסוק בתחום הזה מהמקום הטיפולי". אחרי שסיימה לימודי תעודה בחינוך לגיל הרך, החלה לעבוד בגן, שאמו של אחד הילדים בו הייתה אוצרת אמנות שהבחינה בעבודות היצירתיות שהיידמן-אשקלון נוהגת לעשות עם הילדים. היא ראתה את הפעילויות המיוחדות שהיא מארגנת, ואת האופן שבו היא מצלמת את ילדי הגן – וזיהתה כישרון. אותה אם, אנג'לה קליין, היא האוצרת של תערוכת הגמר שהיידמן-אשקלון מציגה עכשיו. "היא אמרה לי: 'את מבוזבזת, את צריכה ללמוד אמנות'", נזכרת הגננת שנעשתה אמנית. "כשסיפרתי לאבא שלי שאני הולכת על זה, הוא היה בהלם. אמנם, תמיד הרגשתי שיש לי משהו עם יצירה, אבל לא הייתי חשופה לזה. לא באתי מבית עם תרבות – זה היה בית עממי, פשוט, חקלאי. כשבגיל 30 פתאום הציעו לי ללמוד, היו המון חששות. אמרתי לעצמי, איך אעשה עכשיו תואר? אבל הרגשתי שאם אפתח דלת אחת, ייפתחו לי עוד". 

       

      הכירו את המדרשה לאמנות שבה היא למדה:

       

       

      בתקופת הלימודים עבדה בכל רגע פנוי כדי להשיג כסף. אמה, שרצתה להתקרב אליה, עברה לגור איתה בהרצליה. "אני עבדתי בגן עד חמש אחר הצהריים, ואז הייתי באה הביתה כדי להוציא את הכלבה, ומיד אחר כך מתחילה משמרת מלצרות משש עד חצות - וכל הזמן הזה אמא שלי נמצאת אצלי בבית". אחרי שמונה חודשים של מגורים משותפים בדירת חדר הגיעה פרידה. "הבנתי שאני חייבת לעשות קאט, כי זה לא בריא", היא מסבירה. "הטיפול באמא שלי חיזק אותי בכך שהוא נתן לי משמעות; הרגשתי שיש לי קיום בעולם בזכותה, אבל הייתי חייבת לשחרר את חבל הטבור, להבין שאני צריכה לדאוג גם לעצמי, כי אחרת אני לא אתקדם. זה לא היה בלב שלם: ברמה הנפשית הרגשתי הכי לבד בעולם, ובלילה שזה קרה בכיתי את החיים שלי, אבל ידעתי שזה יהיה לטובת שתינו".

       

      זמן מה אחרי שהפסיקה לגור איתה, פנתה לאמה וביקשה להיפגש. מאז היחסים הלכו והתקרבו, ועם הפיכתן לאם ולסבתא, המעגל נסגר. "היום אמא שלי היא אדם סופר-אופטימי, הכי שמח בעולם, חם וחכם. יש בינינו יחסים מורכבים: היא רגישה וגם אני, אבל זה מינורי, וגם אני נמצאת במקום אחר. אני אמא בעצמי, ואני יודעת להיות יותר עדינה מולה".

       

      היידמן-אשקלון על רקע ציור שלה. "הילדה חיזקה המון דברים באמנות שלי" (צילום: אביגיל עוזי)
        היידמן-אשקלון על רקע ציור שלה. "הילדה חיזקה המון דברים באמנות שלי"(צילום: אביגיל עוזי)

         

        לידה מחדש

         

        את בעלה שי הכירה בשנה השנייה ללימודים. "אחרי חודש ידענו שזה זה, ואחרי חודשיים נכנסנו להריון". בתם, מרום-אסתר, נולדה לפני שנה וחצי. "כשהילדה נולדה, צמחתי מזה", אומרת היידמן-אשקלון. "היא חיזקה המון דברים באמנות שלי. ילדתי תוך כדי הלימודים, אבל לא הפסקתי ללמוד אפילו לדקה".

         

        לדבריה, היא הייתה מוכנה להיות אמא מגיל צעיר, אף שחששה שלא תהיה אם מספיק טובה. "לאמא שלי לא היו הכלים לכך", היא אומרת. "היום היא מאוד גאה בי על הדרך שלי, על מה שעברתי, על האימהות שלי. היא גם גאה בכך שאני מגשימה את עצמי ומתעסקת במה שאני אוהבת. הלידה של הבת שלי הייתה כמו לידה מחדש של היחסים ביני לבין אמא שלי. זה היה רגע חזק: היינו יחד בחדר התאוששות אחרי הניתוח הקיסרי שעברתי; היא ישנה על הכיסא, אני בוכה מכאבים, ופתאום אני קולטת שאמא שלי איתי. לא משנה מה עברנו – אני ואמא כאן ביחד. היום היא סבתא מאוד טובה".

         

         

           

          הילד הזה גדל ונעשה אמן יוצא דופן. הקליקו על התמונה:

           

          "היו לי משקפיים לא יפים ותסרוקת לא יפה". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום פרטי)
          "היו לי משקפיים לא יפים ותסרוקת לא יפה". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום פרטי)

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד