השיר שכתב אלתרמן נקטל בביקורת, אך נעשה להיט נצחי של חנה מרון

המתח והדרמה שנבנו לקראת הצגת הבכורה של המחזה "פונדק הרוחות" מאת נתן אלתרמן היו מושלמים. כך, למשל, נכתב בעיתון "מעריב" ב-17 בדצמבר 1959: "ההנהלה של התיאטרון הקאמרי והשחקנים נשבעו לנתן אלתרמן שלא לפרסם ברבים אף מילה על תוכן המחזה 'פונדק הרוחות', שיוצג עם פתיחת אולם התיאטרון בפסז' דיזנגוף מי יודע עוד כמה חודשים".

יום קודם לכן בישר העיתון "למרחב": "התרגשות רבה עוררה היום בקרב שחקני התיאטרון הקאמרי ובציבור שוחרי הבמה הידיעה כי מחזה מקורי של המשורר נתן אלתרמן, 'פונדק הרוחות', יועלה על בימת הקאמרי".

ב"על המשמר" נכתב באותו יום: "הנהלת התיאטרון הודיעה כי תיאטרון הקאמרי החליט לפתוח ב'פונדק הרוחות' את אולמו החדש". רבים תהו מי יזכה לביים את המחזה, עד שהגיעה הבשורה בעיתון "דבר" ב-23 בדצמבר: יהיו שני במאים - גרשון פלוטקין ושמואל בונים. בסופו של דבר, רק פלוטקין ביים את ההצגה, שבכורתה התקיימה ב-1962, שלוש שנים אחרי הידיעה הראשונה. ואז, אחרי הצגת הבכורה קטל אותה מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, שאת שם המשפחה שלו הפך אפרים קישון לפועל: "לגמוז" - כלומר, למתוח ביקורת קטלנית. גמזו הסתייג בעיקר ממשחקה של חנה מרון, שגילמה את התפקיד הראשי של הפונדקית, ומהאופן שבו היא ביצעה בהצגה את "שיר הפונדקית". הנה הבתים הראשונים של השיר (את השיר המלא אפשר למצוא כאן):

בא הזמן, הנה כך, זה הסוף.

הנה כך, פונדקית,

מה עושים כאשר הוא מגיע?

מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית.

עם הסוף המחכה ללא ניע.

קודם כל השיער, שילבין ויואר,

והעור שייבש רך וטוב כמו קש.

והפה שילהט כמו קרח,

ולזכור את כיבוי העיניים,

וקר שיהיה גם הדם,

איזה קור נהדר...

עוד פרטים יש, אך זהו, בערך.

ולכן אם יוצאים

למרחק, למרחק.

יש לומר את שבחו

של הגוף, הפונדק.

שאחרי קצת שנים של סופה.

הוא יפה כמפולת יפה,

אך על אף חסרונות ופגמים,

אין אחר במקומו, לפעמים.

לפעמים, לפעמים,

נמצאים אנו פה קצת ימים.

נחפזים וטורחים והומים,

ויוצאים בלי לחזור, לפעמים.

כבר הוגד שהגוף, שהגוף,

הוא אם כך או אם כך,

רק בית חומר, נכון, אומנם כן הוא,

אבל חומר כזה, כה נאה ומשובח,

כבר כמעט לא מוצאים בימינו.

ולכן, בלכתך, מה יאמרו, פונדקית,

רק החליפה היא את הקליפה הגופית,

אך היתה זו קליפה שהספיקה,

לאהוב ולחמוד, ולחלום חלומות,

ולבכות ולצחוק ולחשוק ולנשוק,

ואת זה היא בקושי הפסיקה...

הקשיבו לשיר בביצוע חנה מרון והדודאים:

עם רגל תותבת

המחזה "פונדק הרוחות" מספר על חננאל, כנר שמחליט לעזוב את אשתו האוהבת נעמי כדי להתמסר לאמנותו. הוא יוצא לחיי נדודים בברכתה של נעמי, שמשלימה עם דרכו, מבינה אותו ואפילו משתעבדת מרצון לבן של חלפן כדי שתוכל לסייע לחננאל להגשים את מטרתו. בקשתה היחידה: שיבטיח לה לשוב אליה במועד. במהלך נדודיו חננאל פוגש דמויות שונות של מעריצים וזוכה לפרסום ולתהילה, אבל ברגע של משבר וחשבון נפש מתחוור לו כי בשל האמנות, שלה הקדיש את חייו ושלמענה הקריב את נעמי, הוא התרחק מהעולם האמיתי, ושבעצם גם הוא, כמו אשתו, משועבד. הוא נוטש את הנגינה ומנסה לחזור אל המציאות ואל נעמי.

אחת הדמויות שהוא פוגש בדרכו היא זאת שגילמה חנה מרון – פונדקית שאיתה הוא מנהל פרשיית אהבים. בשיר מבכה הפונדקית את אובדן נעוריה ואת ההידרדרות הגופנית הנלווית אל הזיקנה, ומנסה להתייצב באומץ נוכח המוות הבלתי נמנע, הקרב ובא אליה. החיים קצרים וחולפים ביעף: "נמצאים אנו פה קצת ימים", ובינתיים יש "לזמר את שבחו של הגוף", להתענג על מה שיש, בין הלידה למוות.

חנה מרון ובעלה יעקב רכטר נוחתים בארץ אחרי הפציעה במינכן, 1970(צילום: פריץ כהן, לע"מ)

את שירה הלחין גארי ברתיני, ומרון, שזכתה ב-1973 בפרס ישראל, הרבתה לשיר אותו גם אחרי שההצגה ירדה, והוא נותר מזוהה איתה ועם קולה. אחת ההופעות המפורסמות שלה עם השיר התקיימה ב-1970, חודשים אחדים אחרי ששבה לארץ כשהחלימה מפציעתה בהתקפת טרור בשדה התעופה של מינכן: מרון עמדה על בימת תיאטרון הבימה עם רגל תותבת וביצעה את "שיר הפונדקית" לקול תשואות רמות. ביקורתו של ד"ר גמזו נשכחה מזמן.

איך נולד שירו של אלתרמן "אליפלט", שאותו ביצעה לראשונה בתו, תרצה אתר? הקליקו על התמונה:

"סיפור חיים רוטט, צמא לרוגע". הקליקו על התמונה (צילום: דוד אולמר, cc)