ארבע פעמים זכו אמנים ישראלים בתחרות הזמר של האירוויזיון, אבל מתברר שלישראל, ולעם היהודי כולו, יש קשר הדוק לזוכה נוספת - הזמרת לני קור, שנולדה בהולנד למשפחה נוצרית, אבל ביקור שערכה בילדותה באושוויץ גרם לתפנית בחייה: היא למדה יידיש ועברית, התגיירה, עלתה לישראל, חיה כאן מספר שנים, ועד היום מגיעה לארץ פעמים אחדות בשנה ומבקרת את שתי בנותיה ואת ארבעת נכדיה הישראלים שגרים ברמת גן.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הבן של המאצ'ו מציע לגברים עזרה נפשית וחיבור לרגשות
בין לבין, הספיקה קור לזכות באירוויזיון, וזה קרה לה דווקא באחת התחרויות המוזרות והבעייתיות ביותר שנערכו אי פעם.
היינו המומים
השנה היא 1969, הגנרל פרנסיסקו פרנקו שולט בספרד, ורק 16 מדינות משתתפות בתחרות האירוויזיון שנערכת בתיאטרון המלכותי במדריד. אוסטריה, שאמורה הייתה להיות המתמודדת ה-17, החליטה להחרים את התחרות בגלל שלטון העריצות של פרנקו. החרם האוסטרי היה מהלך בהחלט לא נעים, אבל מה שקרה בתחרות עצמה היה פיאסקו של ממש: בתום ההצבעה התברר שארבע מדינות הגיעו למקום הראשון עם מספר נקודות זהה, ומכיוון שהתקנון באותה תקופה לא כלל אפשרות של תיקו, כל ארבע המדינות - בריטניה, הולנד, ספרד וצרפת – הוכרזו כזוכות. לני קור הייתה הזוכה ההולנדית. "לא דמיינתי שיקרה דבר כזה", היא מספרת בראיון לערוץ אנשים של Xnet. "היינו המומים. זה היה מוזר מאוד. אני בכלל לא חשבתי שיש לי סיכוי לזכות, כי השיר ששרתי, 'הטרובדור', היה בלדה נוגה, שונה משירים שזכו קודם לכן. בסוף ההצבעה הזמינו את כל ארבע הזוכות לעלות לבמה, ואני לא האמנתי שקוראים בשמי. אמרו לי: 'זכית! זכית!' ממש היו צריכים לדחוף אותי לבמה כדי שאשיר את השיר שוב".
בעקבות הזכייה הקריירה שלה נסקה, והיא הוזמנה להופעות בפריז, שבחלקן הופיע לצידה השאנסונייר הנודע ז'ורז' ברסאנס. באותם ביקורים בצרפת הידקה קור את קשריה עם הזמרת הצרפתייה פרידה בוקארה, שהייתה אחת משלוש הזמרות שחלקו איתה את פרס האירוויזיון. הן דיברו על מוזיקה, על קריירה, על חלומות – וגם על יהדות. בוקארה, שהלכה לעולמה ב-1996, בגיל 55 בלבד, הייתה יהודייה צרפתייה ממוצא מרוקאי, ואילו קור נולדה אמנם כנוצרייה, אבל מגיל צעיר התעניינה ביהדות והתקרבה אליה.
קור (69) נולדה וגדלה בעיר איינדהובן שבדרום הולנד. כשהייתה בת 12, שלחו אותה הוריה למחנה קיץ בפולין, שבמסגרתו ביקרה באושוויץ, והביקור הותיר בה רושם עז. "אחר כך לא הצלחתי לישון הרבה זמן", היא אומרת. "לא הצלחתי להבין איך דבר כזה קרה". במהלך השהות בפולין היא גם הלחינה שירים, וכשחזרה הביתה, החלה להופיע איתם. חלק מהטקסטים נכללו בספרי שירה שרכשה בפולין, שבהם היו גם שירים ביידיש ובעברית. "הייתי סקרנית לגביהם, אז מצאתי באיינדהובן אישה דוברת יידיש וביקשתי ממנה שתסביר לי את משמעות המילים ושתלמד אותי להגות אותן. כשהצגתי לה את השיר בעברית שתפס אותי, 'הנה מה טוב ומה נעים', היא אמרה שהיא לא יכולה לעזור לי, כי היא לא ידעה עברית, ושלחה אותי לאדם דובר עברית. הגעתי אליו, ובבית שלו ראיתי ספרייה מלאה בספרי קודש ובספרות עברית. הסתכלתי על האותיות והרגשתי שאני כבר מכירה אותן, כאילו היו חברות ותיקות, למרות שלא נחשפתי קודם לאותיות עבריות. התחלתי לבכות שם. זה לא הרפה ממני. זה ממש נשאר איתי".
בגיל 20 החליטה להתגייר, בין השאר בהשפעת בן זוגה באותה תקופה, שהיה יהודי. "אחרי שפגשתי אותו, קראתי על יהדות יותר לעומק ומאוד התחברתי לכך שביהדות אין לאלוהים צורה. זה תפס אותי. החלטתי שאני רוצה להיות יהודייה כדי שילדיי יהיו יהודים, אז התחלתי ללמוד יהדות, שזה תהליך שלוקח הרבה זמן, ובסוף התגיירתי בישראל. בזכות זה הבנות שלי נולדו יהודיות".
לאחר שתהליך הגיור הושלם, חזרו בני הזוג להולנד, שם נישאו. אחרי לידת בתם הבכורה, שרון, בתחילת שנות ה-80, עלו לישראל, וכאן נולדה בתם השנייה, דפנה. לאחר מכן הם התגרשו: קור חזרה עם הבנות להולנד, ואביהן נשאר בארץ. בשנים הבאות המשיכה להגיע לישראל כדי שהילדות ייפגשו עם אביהן, וגם משום שפשוט התגעגעה. "הלב שלי נמצא בישראל", היא אומרת. "אני מאוד אוהבת את הארץ הזו". כשפרצה מלחמת יום כיפור, מיד נחתה כאן – ללא הבנות – בניסיון להעלות את המוראל הלאומי. "הופעתי במוסדות שיקום לפצועים ברחבי הארץ", מספרת קור. "נסעתי לשם לבד, ופשוט שרתי וניגנתי בגיטרה. הופעתי גם בבית החולים תל השומר, שבו היו מאושפזים הרבה פצועי מלחמה. אחת ההופעות שלא אשכח הייתה בתוך מטוס של חיל האוויר, כשאני לבושה בשכפ"ץ. גם במלחמת המפרץ הגעתי לישראל".
כשבנותיה גדלו, הן בחרו לחיות בישראל. שתיהן כיום אמהות, כל אחת לשני ילדים, וגרות ברמת גן. קור מגיעה לבקרן בארץ כחמש פעמים בשנה, והיא פוגשת כאן לא רק את בני המשפחה, אלא גם חובבי אירוויזיון ישראלים שמתרגשים לראות אותה. "בישראל יש הרבה מומחים לענייני אירוויזיון שמזהים ועוצרים אותי ברחוב. מאוד מפתיע אותי שאנשים זוכרים אותי ואת השיר שאיתו זכיתי. לא ציפיתי שהשיר הזה יפרוץ. מדהים לגלות שעדיין יש לו חיים".
ישראל היא לא דרום אפריקה
בסוף העשור השביעי לחייה, קור עדיין זמרת פעילה ומרבה להופיע. היא גרה בעיירה הסמוכה לעיר הולדתה איינדהובן עם בעלה השני, רוב, שגם הוא יהודי. "אני לא אדוקה מאוד היום", אומרת קור, "אבל אני חלק מהקהילה היהודית באיינדהובן, מדליקה נרות שבת ומרחיבה את הרוחניות שבי דרך לימודי קבלה. אני גם מכהנת כשגרירה בהולנד של גבעת חביבה".
באירוויזיון קור ממשיכה לצפות, ושוב ושוב היא משתאה לנוכח השינויים שעברה התחרות לאורך השנים. "בתקופה שאני זכיתי, כולם צפו בזה. בהולנד היה רק ערוץ טלוויזיה אחד, ואנשים צפו בו כי לא הייתה אלטרנטיבה. כשהולנד זכתה, זו הייתה התרגשות לאומית". קור גם עקבה אחר ההכנות לתחרות בתל אביב והייתה מוטרדת מהניסיונות של תנועת BDS לשכנע אמנים להחרים אותה. "לאנשי BDS יש טיעונים לא כל כך חכמים, שיכולים להגיע לחצאי שקרים", היא אומרת. "התראיינתי על זה לא מזמן ברדיו. שאלו אותי על הקשר בין פוליטיקה לשירה, ואמרתי שאלה שני דברים שונים לחלוטין. אמרתי גם שישראל לא בוחרת באפליה, ואם מדינות ערב ירצו להשתתף באירוויזיון, הן יוזמנו כמו כל המדינות האחרות. ישראל היא לא דרום אפריקה; אין בה אפרטהייד, ואני ממש מתעצבנת כשאני שומעת אנשים שחושבים אחרת. הם נגד ציונות, נגד זה שליהודים תהיה מדינה משלהם. זו ממש אנטישמיות. אני תמיד אומרת שזה בסדר שלאנשים יש ביקורת על ישראל, כי לתושבי ישראל יש ביקורת אפילו קשה יותר. ישראל היא מדינה שמותר בה להיות ביקורתי: יש חופש עיתונות, חופש דעה, חופש שיפוט".
ובאווירה אופטימית זו, מה דעתך על השיר הישראלי?
"קובי מרימי הוא זמר מעולה, אבל לדעתי השיר שלו קצת מפוספס, כי הוא לא כל כך אותנטי. מרגישים שהוא נועד לתחרות".
הנציג ההולנדי, לעומת זאת, מוביל את טבלאות ההימורים. מה דעתך עליו?
"אני מאוד אשמח אם הוא יזכה. דאנקן לורנס הוא זמר מעולה, ואני מאוד אוהבת את השיר שלו: שיר מורכב ועמוק, שיר מיוחד. אני מקווה שהוא יממש את הפוטנציאל שלו ויזכה".
איך הגיע כוכב האירוויזיון הצרפתי לישיבה בירושלים? הקליקו על התמונה:
