עלתה מארה"ב והתגייסה - והחברים כועסים שהיא "הורגת פלסטינים"

איימי אנטין חיכתה בקוצר רוח ליום שבו תתגייס לצה"ל כחיילת בודדה. ההתרגשות הייתה גדולה; גם החששות. "אני חושבת שעולים חדשים וחיילים בודדים שמתגייסים לצה"ל - במיוחד אמריקאים - מגיעים עם תמונה ברורה בראש של הצבא, בעיקר של המשמעת", אומרת אנטין. "אנחנו מתכוננים נפשית לטירונות קשה כמו של סיירת מטכ"ל לפחות, ואז, כשזה מתחיל, פתאום מגלים שוואלה, זו קייטנה".

עוד בערוץ אנשים:

• לתפארת פרס ישראל: שיחות עם נעמי פולני, הכלה הטרייה
• אסון התאומה: קרן רוטשטיין נהרגה בפיגוע, אחותה עידית נותרה לבד
• הסיפורים שמאחורי שישה משירי יום הזיכרון המרגשים ביותר
  

אנטין (25) יורה את דבריה בקצב מהיר ואנרגטי, וניכר שהיא נהנית לשתף סיפורים וחוויות מההרפתקה שהיא עוברת בשנים האחרונות - החיים בישראל. עד אז היא גרה בארצות הברית בתנאים טובים ונוחים ולמדה באוניברסיטה. לכאורה, לא הייתה לה סיבה לשנות את מסלול חייה, אבל לפני שלוש שנים, כשהיא בת 22, עלתה לארץ, למדה עברית באולפן במשך מספר חודשים, ואחר כך התייצבה בבקו"ם ועברה שרשרת חיול. "שלחו אותי לטירונות ולקורס עברית בבסיס מחו"ה אלון", היא מספרת. "אמנם, ידעתי מעט עברית, אבל לא ממש הרגשתי בטוחה איתה. אני זוכרת שעליתי לאוטובוס, ומסביבי יש עוד בנות, עולות חדשות, והמפקדת עומדת מולנו ומדברת, ופתאום אני קולטת שכל הבנות מסתכלות עליי במבט ששואל: 'מה היא אמרה?' איכשהו קרה שנהייתי המתורגמנית של הקבוצה, למרות שהעברית שלי ממש לא הייתה שם עדיין. זה היה מצחיק. תחשוב שאנחנו עומדות בשלשות, והסמלת צועקת שעשינו משהו לא בסדר, ואז אחת החיילות אומרת משהו כמו: 'הקשב, הסמלת, לא הבנתי מה אמרת'. זה מצב קבוע ומצחיק בטירונות הזאת".

אנטין עם אמה ואחיה בארצות הברית. "לא הרגשתי מחויבות כמו שאני מרגישה פה"(צילום: דובר צה"ל)

מתי את חוזרת?

אנטין נולדה באוקראינה, וכשהייתה בת שלוש עברה עם הוריה לארצות הברית, שם נולד אחיה אליוט, הצעיר ממנה בשבע שנים. את ילדותה העבירה בעיירה ליד בוסטון, ואחרי התיכון למדה לתואר ראשון בהנדסה אופטית באוניברסיטת רוצ'סטר. את התואר סיימה במאי 2016, וחודש לאחר מכן כבר הייתה על המטוס לנתב"ג. "לא הרגשתי חיבור חזק לארצות הברית", היא אומרת. "לא הרגשתי מחויבות כמו שאני מרגישה פה".

הוריה לא תמכו בעלייתה. "הם עשו לי פרצופים. קודם כל, לא היה ברור איזה תפקיד אקבל בצבא, והפריע להם שאולי לא אעבוד כמהנדסת למרות השנים הרבות שלמדתי. חוץ מזה, הם עבדו קשה כדי להגיע לארצות הברית. אמרו לי: 'עד שבאנו לכאן, עכשיו את עוזבת?' וכמובן, הגעגוע. כל פעם שנתקעתי בבעיה כלשהי, קטנה או גדולה, והייתי מתקשרת אליהם, הם היו אומרים: 'עכשיו הבנת את הטעות שעשית? מתי את חוזרת?' אפשר להבין אותם. לאחרונה הם התחילו לקבל יותר טוב את מה שעשיתי, כי מצאתי תפקיד משמעותי שבו אני משתמשת בתואר שלי. הם התחילו להבין שזה שווה את זה".

בגזרת החברים המעבר היה חלק יותר?

"החברים בארצות הברית לא מבינים למה עשיתי את זה, במיוחד הלא יהודים. יש את אלה שלא הבינו למה אני עושה את זה, אבל אמרו: 'תעשי מה שעושה לך טוב'; יש את החברים שהם נגד ישראל ועכשיו לא מדברים איתי כי 'נסעתי להרוג פלסטינים'; ויש את החברים היהודים שהם כאילו מבינים, אבל הם לא פה, בישראל, אז הם לא באמת מבינים".

את העלייה לישראל היא תכננה לבצע עם חברה מהאוניברסיטה, אבל זו התחרטה ברגע האחרון. "שבועיים לפני התאריך היא ביטלה. פתאום נפל עליה שזהו, אומרים ביי לבני המשפחה, ולא ברור מתי נראה אותם בפעם הבאה. אני מבינה אותה: זה צעד מפחיד וקשה, וכל אחד מקבל את זה אחרת". מי שהגיב בצורה חיובית במיוחד לעלייתה ולהשתלבותה בצה"ל ואף קיבל השראה, היה אחיה אליוט, שבינואר האחרון התגייס לצבא האמריקאי והחל מסלול הכשרה ליחידה המקבילה שם ל-669 של חיל האוויר. "כשאני התחלתי לדבר על גיוס, הוא הבין שהאופציה קיימת. במקום שבו גדלנו, לא הכרנו אף אחד ששירת בצבא, לא האמריקאי ולא הישראלי, אבל אליוט הלך בילדותו לחוג שמכשיר אותך לשירות צבאי, מה שעוזר לך אם אתה מחליט להתגייס. הוא ראה שהוא נהנה וטוב לו בזה, ובסוף החליט להתגייס".

אני בטוח שההורים שלך מאוד רגועים.

"להורים שלי, במיוחד לאמי, קשה, בגלל אח שלי, שישרת ביחידה קרבית ויוצב במדינת אויב. לי הם לא כל כך דואגים מבחינת הביטחון, אבל קשה להם עם זה שאני רחוקה, ושאין להם דרך לעזור אם משהו קורה לי. אמא שלי אף פעם לא הייתה בישראל, ואני מרגישה שמאוד קשה לה להבין מה שאני מספרת לה, כי היא לא יודעת איך זה נראה. אני משתדלת לדבר איתם לפחות פעם בשבוע כדי להרגיע אותם".

אנטין במדי חיל הים. "התפקיד שלי זה לשדרג את הפריסקופים"(צילום: דובר צה"ל)

יותר צוללות, יותר כיף

אז למה בדיוק היא עשתה את זה; מה גרם לה לעשות צעד כל כך דרסטי. זה מה שכל מי שנפגש איתה, מקפיד לשאול. "בדיוק אתמול קיבלתי מאחי ווטסאפ אחרי הרבה זמן", מספרת אנטין, "וגם הוא שאל אותי את זה. הוא כתב לי שאמרו לו ולחיילים שאיתו שכדי לשרוד את המסלול, הם חייבים תחושה חזקה של שייכות, חייבים לדעת 'למה אתם פה'. בעקבות זה הוא שאל אותי בפעם הראשונה למה התגייסתי. עניתי לו שבמשך 2,000 שנה, גם באינקוויזיציה וגם בשואה, לאבות אבותיי היה מספיק חשוב לא להחביא את היהדות. במשך 2,000 שנה המשפחה שלי התפללה לכיוון ירושלים, אז מי אני שאחליט שלא אכפת לי מהעם היהודי, ושלא אעזור להגשים את החלום? עליתי והתגייסתי כי אני ציונית. אני לא אשב בבית באמריקה כשיש לנו מדינה משלנו".

עכשיו היא שוכרת דירה בתל אביב, שאותה היא חולקת עם שותפים. בן זוג היא טרם מצאה. בצבא היא משובצת במערך הצוללות, משרתת בו כקצינה בצוות הפריסקופים ונמנית עם אנשי המקצוע שאחראים על שדרוג הטכנולוגיה שלהם. "ישראל קנתה פריסקופים מארצות הברית", היא מסבירה, "אבל מאז שקנו אותם, הטכנולוגיה השתפרה, וגם פיתחנו כאן טכנולוגיות משלנו, כאלה שמתאימות למשימות של צוללות חיל הים. התפקיד של הצוות שלי הוא לשדרג את הפריסקופים, להחליף את הטכנולוגיה האמריקאית בישראלית".

היית יכולה להשתלב בחברת הייטק ישראלית, וככה גם היית מגשימה את הציונות וגם מרוויחה משכורת טובה יותר. למה לא עשית את זה?

"אין מחיר לתחושה שאתה עושה משהו משמעותי למען המדינה. חוץ מזה, באיזו חברת הייטק היו נותנים לי להפליג בצוללת? זה היה ממש כיף, והאוכל היה ממש טעים. אם אומרים לי שפותחים תפקידים לבנות בצוללות, אני הראשונה בתור לגיבוש".

יש חשד שראש הממשלה קנה יותר צוללות ממה שהמדינה צריכה. מסכימה?

"מבחינתי, כמה שיותר צוללות, יותר טוב. יותר צוללות - יותר כיף בשבילי".

גם הוא עלה לארץ והתגייס כחייל בודד. הקליקו על התמונה:

שלמה-יעקב בנג'מין. מחפש ביזנס וגם פלז'ר. הקליקו על התמונה (צילום: יאיר שגיא)