בצהרי יום ראשון, 10 בפברואר 2002, השתנו ברגע אחד חייה של עידית רוטשטיין מאשקלון. שני מחבלים בני 23 מהכפר דהרייה שבגדה המערבית הגיעו במכונית גנובה אל השער של בסיס פיקוד דרום בבאר שבע ופתחו בירי לכל עבר. עד שנורו על ידי חיילים, הספיקו השניים לפצוע ארבעה בני אדם ולהרוג שתיים - רב"ט איה מלאכי ממושב עין הבשור ואחותה התאומה של עידית, קרן רוטשטיין ז"ל, ששירתה כקצינת חינוך בפיקוד דרום.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הסיפורים שמאחורי שישה משירי יום הזיכרון המרגשים ביותר
"היא יצאה עם כמה חבר'ה לאכול צהריים בדוכן השווארמה שליד הכניסה לבסיס", מספרת עידית רוטשטיין, "ואז, כשהתחיל הירי, ניסתה לברוח לחדר מדרגות בבניין מגורים קרוב. היא הגיעה עד השער, אבל הוא היה נעול, ושם היא נורתה. מצאו אותה מוטלת על הרצפה. אנשים אמרו שהיא ניסתה לפתוח את השער ולהתחבא, אבל ללא הצלחה. באמבולנס קבעו את מותה".
למה היא לא עונה?
כמו קרן, גם אחותה התאומה עידית (כיום בת 38) הייתה קצינה בצה"ל: היא שירתה במפקדת זרוע היבשה שבקריית מלאכי, ושם נודע לה על האסון. "תמיד היינו שומעים במשרד גלגלצ", היא משחזרת. "שמענו מוזיקה, ואז היה מבזק חדשות ונאמר בו שהיה פיגוע ירי בבאר שבע ושהפרטים עוד לא ברורים. ניסיתי לתפוס את קרן, והיא לא ענתה, לא בטלפון המטכ"לי ולא בפרטי. בסוף הצלחתי לתפוס מישהו מהפיקוד שאמר: 'יש פה בלגן, אי אפשר לדבר' – ומיד ניתק. החששות התגברו. חשבתי, למה היא לא עונה? מה קרה שם? חשבתי שאם היא לא עונה, כנראה שהיא קשורה למה שקרה, אבל לרגע לא חשבתי שהיא נהרגה".
כעבור דקות אחדות ביקשה ממנה המפקדת הישירה שלה שתעלה למשרדה של ראשת המחלקה. "אף פעם לא היה לי קשר ישיר איתה, אז התחילה אצלי תחושת בטן, אבל עדיין לא נפל האסימון. אני הייתי בקומה הראשונה וראשת המחלקה בקומה השלישית, וככל שעליתי במדרגות, התחלתי להבין. כל החיילים סביבי כנראה כבר ידעו. כולם הסתכלו עליי כאילו אני מצורעת. שלוש הקומות האלה הרגישו כמו נצח".
היא נכנסה למשרדה של ראשת המחלקה, שלצידה ישב מפקד נוסף אותו הכירה. "הם ביקשו שאשב, ואז סיפרו לי. אני זוכרת שהתחלתי לבכות והביאו לי מים, ואז ראשת המחלקה אמרה לי: 'טוב, המפקדת תלווה אותך, והנהג שלי ייקח אותך הביתה'. בדרך התקשרתי לחבר שלי, שהיום הוא בעלי, והוא הגיע מבסיס חיל הים בחיפה. כשהגעתי הביתה, ההורים שלי כבר ידעו כי הגיעו אליהם אנשים מקצין העיר. אחר כך יצאה הודעה לתקשורת, ואז התחילו להתאסף סביבנו חברים ובני משפחה, ובעצם התחילה השבעה".
אותה ראשת מחלקה שהודיעה לה על האסון נעשתה לימים האלופה הראשונה בצה"ל, וכיום היא חברת כנסת מטעם מפלגת כחול לבן - אורנה ברביבאי. "היא הייתה אז קצינה בדרגת אלוף משנה", מספרת רוטשטיין, "ובישרה לי את הבשורה באופן יפה ורגיש. מאז, כל פעם שאני רואה אותה בטלוויזיה, ישר קופץ לי לראש הרגע הזה במשרד שלה באותו יום. עברו שנים, היא נהייתה אלופה ואחר כך חברת כנסת, אבל כל פעם שהיא בטלוויזיה, אני חוזרת לבשורה ההיא ולעלייה במדרגות שלקחה נצח".
צפו בתמונות מחייה של קרן רוטשטיין ז"ל:
יום הולדת עצוב
קרן ועידית רוטשטיין נולדו ב-18 ביולי 1981: קרן יצאה ראשונה לאוויר העולם, ועידית הגיעה חמש דקות אחריה. הן גדלו באשקלון, למדו יחד בבית הספר היסודי, ובתיכון החליטו להתפצל לשני מוסדות שונים. "אנחנו תאומות דומות, לא זהות", אומרת עידית. "אני הייתי יותר גבוהה מגיל מאוד צעיר. גם נולדתי גדולה יותר והייתי יותר רזה. אבל היינו ממש חברות טובות, מאוד קרובות. היינו הולכות יחד לבלות, עושות שופינג, מסתובבות יחד, וגם כשלא למדנו יחד, עדיין היו לנו חברים משותפים. אני זוכרת שאנשים שהיו מכירים אותה מהתיכון ורואים אותי מרחוק, היו צועקים לי, ואני לא הייתי עונה, ואחר כך היו ניגשים אליה ואומרים לה שהיא סנובית. אבל זו הייתי אני, וכמובן שלא הכרתי את האנשים האלה".
הקרבה ביניהן הובילה גם לשידוך. "את בעלי הכרתי בזכותה. הוא למד איתה בתיכון והיה ידיד שלה, ובתקופת הבגרויות בכיתה י"ב הם היו לומדים יחד בבית שלנו. יום אחד הוא ראה אותי יוצאת מהחדר שלי, ושאל את קרן מי אני. היא אמרה לו שאני אחותה, והוא ביקש שתכיר בינינו. התחלתי לצאת איתו, ואחרי תשע שנים התחתנו".
אובדן אחותה מתדפק לעיתים על דלתה ללא התרעה מראש. "אני זוכרת שכשהייתי סטודנטית ובאתי לראיון היכרות בפרויקט פר"ח, נשאלתי כמה אחים ואחים יש לי. מאז, כל פעם יש לי דילמה אם להגיד שיש לי אחות תאומה, או להגיד שהיינו שלוש אחיות ועכשיו אנחנו שתיים. זו שאלה שכל הזמן אני תוהה מה התשובה הנכונה לגביה".
הכאב באובדן של אח תאום הוא גדול יותר, לדעתך?
"אני לא רואה משהו יוצא דופן בחוויה של להיות אח תאום שכול, מלבד העניין של יום ההולדת. קרן נהרגה בפברואר, ויום ההולדת שלנו ביולי, אז בשנה הראשונה, לקראת יום ההולדת באתי להורים ושאלתי אותם: 'אז עכשיו כל פעם שיהיה לי יום הולדת, במקום לחגוג תהיו עצובים ומדוכאים? לא תרצו לשמוח איתי? רק בית עלמין?' היה להם ממש קשה לשמוע את זה. בדיעבד, אני לא מבינה איך הייתי מסוגלת להגיד את זה להוריי, אבל זה מה שיצא. מאז, בימי ההולדת שלנו ההורים שלי גם עולים לבית העלמין ומביאים לקרן פרחים, וגם יוצאים איתי למסעדה - באותו יום או למחרת".
גם החתונה שלה הייתה אירוע טעון. "ההורים שלי אמרו שהיה להם יותר קשה מאשר בחתונה של אחותי הקטנה". גם ההורים וגם היא לא הפסיקו לחשוב מה היה קורה אילו קרן הייתה נשארת בחיים. "עד היום", היא אומרת, "כל הזמן עולות בי השאלות האלה, איך החיים שלנו היינו נראים אם שתינו היינו נשואות היום, אם לשתינו היו בני זוג וילדים. לקרן היה בן זוג בצבא, והם כבר דיברו על חתונה. הוא עדיין בקשר עם ההורים שלי. והוא נשוי".
שכול מתחת לחופה
רוטשטיין סבורה שההורים שלה חושבים על קרן יותר ממנה; הם גם מקפידים להזכיר אותה בהזדמנויות שונות. "ביום שהתחתנתי", היא מספרת, "קצת לפני שנפגשנו עם הרב, אמא שלי אמרה שחשוב שהרב יזכיר את קרן. בהתחלה זה ממש קומם אותי. אמרתי: 'למה זה קשור עכשיו? אני מתחתנת. למה להכניס את השכול?' ואז הבנתי שזה מאוד חשוב להורים שלי, והרב הסכים להזכיר את קרן כחלק משבע הברכות, בצורה עדינה שלא תעציב את האווירה. דיברנו על קרן גם שילדתי את ארבעת ילדיי וכשאחותי הקטנה ילדה את שני ילדיה. היו בקשות שנקרא לילדים בשם שמזכיר אותה, לא בשם 'קרן', אז לאחיין שלי קוראים 'רון', שם שכולל את האותיות ר' ונ'. היו לי מחשבות לקרוא לבת שלי 'קארין', אבל ירדתי מזה. זה הרגיש לי יותר מדי".
ביום ראשון הקרוב יספרו עידית ואחותה את סיפורה של קרן ז"ל במסגרת אחד ממפגשי עמותת "אחים שלנו" באשקלון. זוהי עמותה חברתית שמבקשת להפוך את סיפורם של חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה למצפן ערכי ומוסרי שיוצר שותפות גורל בין אזרחי המדינה. "זה כמו 'זיכרון בסלון', אבל של חללי צה"ל", אומרת רוטשטיין. "פנה אליי מתנדב מהעמותה ושאל אם אני מסכימה. אמרתי: 'רק אם אחותי באה איתי'. היא הכירה את העמותה והסכימה. זו דרך טובה לספר לאנשים מי הייתה קרן".
"הוא לא הספיק לקחת את סיכת הלוחם שלו". הקליקו על התמונה:
