אחת לכמה שנים מגיעים לביתה של משפחת מועדי בחיפה אנשים שטוענים כי הם יודעים לאן התגלגלה הנשמה של הבן, יוסף (יוסי), לוחם גולני שנהרג במבצע עופרת יצוקה. על פי הדת הדרוזית, כשאדם מת, נשמתו עוברת לתינוק שרק נולד, אבל אחותו הקטנה של יוסי, דימה, לא בטוחה שיש לה עניין "לפגוש את יוסי שהוא לא יוסי", לדבריה. "אני מאוד מאמינה בגלגול נשמות", היא מוסיפה, "והרבה אנשים מספרים לנו על ילדים שנולדו במועד שקרוב למוות שלו, אבל עד עכשיו לא היה מישהו שנולד בדיוק באותו רגע – יום שני, 5 בינואר 2009, בחמש אחרי הצהריים".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
רב"ט יוסי מועדי, בן 19 במותו, נהרג בטעות: כוח שריון ירה בשוגג פגז שפגע במבנה שבו שהה – בית נטוש במחנה ג'בליה שברצועת עזה. בתקרית נהרגו שני חיילים נוספים – רס"ן דגן ורטמן וסמ"ר ניתאי שטרן. בעקבות האסון ביצע צה"ל תחקיר של נסיבות האירוע, אבל במשפחת מועדי לא גילו עניין מיוחד בתוצאותיו. "העובדות הקטנות לא ישנו את העובדה הגדולה - את הילד שלי לא יחזירו לי, הוא כבר נמצא במקום אחר", אמר האב השכול, סמיר מועדי, ל-ynet. "אני לא יודע אם אי פעם אקרא את התחקיר, אולי ברגע שיהיו לי הכוחות הנפשיים לכך, אבל כל הפרטים שבעולם לא יצליחו לשנות הרבה. אין לנו טענות לאף אחד. אני אישית, בתור אבא, גאה בילד שלי שמת ונפל כגיבור. היתר מבחינתי מיותר".
האחות דימה (24) מספרת שיוסי התחנך על מורשת גולני. "אבא שלנו שירת שם", היא אומרת, "ולמרות שהצבא רצה לשלוח את יוסי ליחידה אחרת, הוא התעקש על גולני והגיע לגדוד 13. תשעה חודשים אחרי שהתגייס, הגדוד שלו סיים את האימון המתקדם, ואז התחילה המלחמה. יוסי לא הספיק לקחת את סיכת הלוחם שלו: אנחנו לקחנו אותה בשבילו".
ההתמודדות של דימה מועדי עם האסון אינה שונה מזו של בני משפחות שכולות אחרות, אבל כבת לעדה הדרוזית קורה שהיא נתקלת במנהגים ובפרשנויות שמבוססים על אמונות עתיקות, ולא תמיד קל לה איתם. כדוגמה היא מספרת שהדרוזים מאמינים שבמקרה של מוות פתאומי יש סיכוי גדול שבגלגול החדש שלו יזכור המת מהיכן הוא בא. "יש ילדים דרוזים שכששואלים אותם איך קוראים להם, הם מיד עונים את השם הקודם", היא מספרת. "יש הורים שמשתיקים את הנושא, כי הם לא רוצים שהילד יתבלבל, אבל יש כאלה שמאפשרים את זה. לפעמים הילד אפילו מכוון את ההורים לבית הקודם שבו הוא גר. אמא שלי אמרה שעד שלא יגיע ילד שיספר לה את הסוד הכי כמוס של יוסי, היא לא תאמין שזה הוא".
כתבה ששודרה ב"מבט" בעקבות נפילתו של יוסי מועדי:
אחת בלילה, ואמא צורחת
יוסי מועדי, בנם הבכור של וופא וסמיר ואחיהם של דימה ואמיר, גדל והתחנך בחיפה. "ליוסי היה כתוב 'יוסוף' בתעודת הזהות, על שם סבא שלי", אומרת אחותו, "אבל השם יוסי פשוט נדבק אליו, וכולם קראו לו ככה. אמיר בערבית זה צמרת עץ, ודימה זה סוג של טל. לדעתי, אמא שלנו לא בחרה באופן מודע שמות שלא מעידים על המוצא שלנו: אלה פשוט שמות שהיא אוהבת. יצא במקרה שלכולנו יש שמות ששומעים הרבה גם בחברה הדרוזית וגם בחברה היהודית".
ביום שבו אחיה נהרג, יצאה דימה מועדי למשמרת במד"א, שם התנדבה כתלמידת תיכון. "ידעתי שיוסי בעזה, ואמרתי לחברה שלי שהייתה איתי במשמרת שהוא לא מתקשר אלינו כי לקחו להם את הטלפונים. היא סיפרה לי על אחיה, שגם הוא שירת בגולני ושנפצע במלחמת לבנון השנייה. חזרתי הביתה בעשר וחצי בערב וראיתי שאמא שלי עדיין באותה פוזיציה שבו היא הייתה כל הימים האחרונים: מהרגע שיוסי התקשר בשבת והודיע שהוא נכנס לעזה, היא פשוט ישבה ליד הטלפון וחיכתה לצלצול".
באחת בלילה, כשכבר הייתה במיטה, שמעה את אמה צורחת. "התעוררתי מהרעש. חשבתי שהיא בטח עוברת התקף חרדה, אז ניסיתי להרגיע אותה, לומר לה שיוסי בסדר, אבל היא כבר ראתה את המודיע. אני זוכרת שבאותו רגע לא הייתי מודעת לחשיבות של המאורע הזה; לא הבנתי עד כמה זה יטלטל את החיים שלי. הייתי בהלם. רציתי לרוץ לטלפון בקומה העליונה, לצלצל לחברות שלי, אבל אני זוכרת שלא נתנו לי. פחדו שאעלה לבד. בתור ילדה את לא מעכלת את זה".
אחיה נטמן בחלקת קבר משפחתית בכפר ירכא, ולאחר מכן התמודדה המשפחה השכולה עם סוגיה לא פשוטה. "בחברה הדרוזית עניין ההנצחה לא קיים בכלל, ואין שום חשיבות לקבורה, בגלל גלגול הנשמות", מסבירה מועדי, "אבל אבא שלי החליט לבנות מצבה ליוסי למרות שזה לא מקובל. זה היה קצת קשה, אבל זה היה חשוב לנו. ההנצחה היא עניין שאני לא מוכנה להתפשר עליו. אני אמשיך להנציח את אחי כל שנות חיי, ולא משנה לי שיסתכלו על זה בעין לא טובה. כשאתה מאבד בן אדם באמצע החיים, בצורה כזו, אין פה עניין תרבותי או דתי: חשוב לתת לבני המשפחה מקום לעלות אליו".
איך התמודדה משפחתך עם השכול?
"כל אחד לקח את זה למקום אחר. אחי אמיר, שהיום משרת בחיל המודיעין, היה אז קטן, בכיתה ח', אז הוא לא כל כך הבין, אבל לי היה מאוד קשה. הייתי מאוד בוטה, עוקצנית, לא נחמדה, ובדיעבד אני מבינה שזה נבע מהשכול. אבא שלי לקח את זה למקום של הנצחה: היום יש מצפור לזכר יוסי ביער בקריית אתא, ויש גם אתר אינטרנט ואירועים שנתיים. אמא שלי הייתה בוכה לילה-לילה בשנה הראשונה, ואני לא יכולתי להרשות לעצמי לבכות מולה. היום זה שונה: אני מספרת לה על חלומות שיש לי על יוסי ומשתפת אותה במחשבות שלי.
"אמא שלי מאוד גוננה על יוסי. הוא היה הבן הבכור, והיא דאגה לו ודחפה אותו להוציא תעודת בגרות. אבל המוות שלו דווקא חיזק את האמונה הדתית שלה, כי היא הבינה שלמרות כל הדאגה שלה, זה היה הגורל שלו".
שואלים אותי: "איזו מין דרוזית את?"
היא גרה בכרמיאל, סטודנטית שנה ד' להנדסת ביו-טכנולוגיה ומנכ"לית אגודת הסטודנטים במכללת אורט-בראודה. כל חייה היא למדה במוסדות חינוך יהודיים, והמעורבות שלה בחברה היהודית עמוקה עד כדי כך שהיא כבר חולמת, לדבריה, בעברית, בניגוד לאמה, שחושבת וחולמת בערבית.
"אני מאמינה שבעתיד אלמד ערבית בצורה יסודית", היא אומרת. "יש אנשים שמבקרים אותי על כך שאני לא יודעת ערבית בצורה רהוטה; שואלים: 'איזו מין דרוזית את?' פעם חברה דרוזית אמרה לי: 'איך את חושבת שתתחתני? את לא יודעת את השפה, החברים שלך לא דרוזים'. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהשפה היא אמנם חלק ממני, אבל היא לא מגדירה מי אני ומה אני. עצם זה שיש לי מגוון חברים לא אומר שאני לא יכולה להשתלב בחברה שלי. אני חלק ממנה, ולא משנה מה אעשה. אורח החיים שלי קצת מיוחד ואני מודעת לזה, אבל אני חלק מהחברה הדרוזית ומכבדת אותה. בתחום הלבוש, לדוגמה, אני מתלבשת מודרני, הולכת עם עקבים ושמה לק, אבל לא מתלבשת חשוף".
ביום הזיכרון הרדיו שלה פתוח על גלגלצ. היא מחוברת היטב לשירי השכול העבריים, ובעבר ביצעה באחד הטקסים את שירו של אביב גפן "לבכות לך", עם השורה הידועה "לנצח אחי". "יש אחד שמהדהד לי במיוחד - 'פעמון מלחמה' של היהודים. מאוד אהבתי את הלהקה הזו בזמנו. הוא שיר קשה, של להקת רוק, אז הוא פחות מושמע בימי זיכרון".
ולא מפריע לך שגם לתרבות הדרוזית, שאת חלק ממנה, אין ייצוג ביום הזה?
"לא. אני מרגישה שייכת ליום הזה במאה אחוז. זה יום שבו זוכרים את כולם ביחד בלי לעשות הפרדה: שכול הוא שכול, והכאב הוא אותו כאב. כשמדברים על אנשים שנפלו למעננו, לא משנה מאיפה כל אחד מגיע, אם הוא דרוזי, אתיופי, בדואי או יהודי. אני כמו כל אחות דרוזית אחרת, וכמו כל אחות יהודייה".
"אני מדבר איתו כל הזמן", אומר אביו של רז מינץ ז"ל. הקליקו על התמונה:
>> יובל רוט מתאבל על אחיו שנרצח ומסיע פלסטינים לבתי חולים
>> חייו ומותו של אלדד קרוק, שעליו נכתב השיר "מה אברך"
>> יעל בדיחי מתמודדת עם מותו של בנה באמצעות המוזיקה
