יואב מינץ יודע שהשכול ילווה אותו עד יומו האחרון, אבל הוא בחר בחיים, ואת הבחירה הזו עשה מיד אחרי האסון. "יום אחרי שקמתי מהשבעה על רז, כבר יצאתי לשדר משחק כדורסל", הוא מספר. "ידעתי שאם לא אשדר את המשחק הזה, לעולם לא אחזור לשדר. ידעתי גם שהצופה לא מתעניין באבל שלי, אלא רוצה לצפות במשחק. דיברתי על זה עם רז וביקשתי שיחכה לי עד סוף השידור, ואז אחזור להתאבל עליו".
מה זאת אומרת, דיברת עם רז?
"אני מנהל איתו שיחות כל הזמן. הוא נוכח בכל רגע".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
סמ"ר רז מינץ מקריית מוצקין נהרג לפני 15 שנה מירי מחבלים, בגיל 19. אביו יואב, בן 67 מנהריה, גרוש ואב לארבעה ילדים ("גם אחרי שרז נפל, תמיד יהיו לי ארבעה ילדים"), עוסק בתקשורת זה 29 שנים: בין השאר, היה שדר ספורט בגלי צה"ל, כתב ספורט בעיתון "הארץ" וכתב לענייני ביטחון ברדיו חיפה, וכיום הוא מנהל החדשות ברדיו צפון. "יוצא לי לראיין הרבה הורים שכולים, ואני משתדל לשים מסך בין המצב האישי שלי לבין התפקיד", הוא אומר. "כשהם מתראיינים, הם מרגישים שאני מבין אותם, כי גם אני אב שכול".
רק אל תגידו לי שזה רז
יואב מינץ מתאר את בנו כ"ילד מאוד שונה: מאוד מוכשר, חברותי וחכם". בכיתה א', מספר האב, הוגדר כילד מחונן והוקפץ לכיתה ג'. "המוכר במכולת השכונתית אמר לי פעם שבזמן שילדים אחרים באו לקנות ממתקים, רז נהג לקרוא את התגיות שמופיעות על המצרכים. הוא היה משוגע על קריאה וקרא המון עיתונים וספרים. הוא גם שיחק בנבחרת כדוריד בקריית מוצקין, למד מחשוב ותקשורת והיה חבר בתנועת נוער לנוער, שבמסגרתה הלך לבקר קשישים בבתי חולים. הוא כל הזמן רצה להעניק ולתרום".
הרצון לתרום קינן בליבו גם לקראת הגיוס: הוא התאמן ארוכות ורץ ברחובות במטרה לשפר את כושרו הגופני ולהיות לוחם, ולבסוף התגייס ליחידה המובחרת דוכיפת שבחטיבת כפיר. לאחר שעבר קורס מ"כים בהצטיינות, אמור היה לשרת כמדריך בקורס, אבל ביקש לחזור לשטח ולפקד על חיילים בגזרת רמאללה.
ב-2 בנובמבר 2001 קיבלה היחידה שלו דיווח על חוליית מחבלים שמגיעה מהכפר עין יברוד ומתכננת לפגוע במתפללים ביישוב הקהילתי עפרה. רז מינץ יצא לאזור יחד עם חייל נוסף ונהג מילואים, והשלושה פתחו מחסום פתע בוואדי קטן בין הכפרים עין יברוד לדורא אל-קרע. מינץ עמד על הכביש, וכשהגיע מולו רכב אונו אדום, שבדיעבד התברר כגנוב, עצר אותו, ביקש מהנהג לכבות את האורות, ומארבעת הנוסעים דרש שיציגו לו תעודות זהות. אלה היו המחבלים, בדרכם לבצע את הפיגוע. הגבר שישב מאחורי הנהג ירה במינץ ממרחק של מטר ופגע בו. הוא נפטר בתוך דקות אחדות.
הבשורה הגיעה לאביו יואב כששהה בבית עם זוגתו, אורית. "הגיע אלינו יורם, אחיה של אשתי הראשונה, אורה, אמו של רז - ומיד הבנתי שקרה אסון, כי הוא אף פעם לא ביקר אותנו בבית. כשיצאתי לחדר המדרגות, ראיתי את 'משלחת מלאכי רעים', כמו שאני מכנה אותם. הדבר הראשון שאמרתי זה: 'רק אל תגידו לי שזה רז', אבל כמובן שזה יכול היה להיות רק רז. הם מיד אמרו: 'בנך רז נהרג מירי מחבלים'. הייתי אפתי; לא בכיתי ולא הייתי בהיסטריה. הרגשתי שאני צופה מהצד בכל הדבר הזה: מדברים איתי, אבל אני כאילו לא שם, זה לא באמת קורה לי. כשהודיעו לי, חשבתי שעובדים עליי, כי בכל פעם שהיו יריות בגזרה שבה רז שירת, הוא אמר שהוא לא נמצא שם, כדי להרגיע אותנו".
הרגשתם שאולי אפשר היה למנוע את זה? שאם הייתם משכנעים את רז לשרת כמדריך, זה לא היה קורה?
"אני מאמין שזה קרה כי זה היה צריך לקרות. בהלוויה של רז ניגש אליי בחור שענד שרוך הדרכה וסיפר לי שהוא התחלף עם רז ונשלח להדריך בקורס במקומו. הוא התחיל לבכות ואמר שהוא זה שהיה צריך ליפול. הסברתי לו שזה היה הגורל של רז. רז גם החליף פעמיים משמרת עם חייל אחר כדי לצפות במשחק כדורגל, ובמשמרת החלופית הוא נהרג. הוא אהד את הפועל תל אביב, והשיחה האחרונה שלנו הייתה אחרי שהפועל הבקיעה שער לצ'לסי. הוא התקשר אליי שמח ואמר: 'אבא, ראית איזה גדולים אנחנו?' הוא הלך ברגל 30 ק"מ כדי לצפות במשחק, ואני אמרתי לו: 'איזה לוחם אתה שאתה רואה כדורגל?'
"אבל אנחנו לא מתייסרים על שום דבר, כי זה מה שהוא רצה להיות. אגב, גם הבן הצעיר שלנו, אור, שהיה בן 14 כשרז נהרג, החליט שהוא רוצה להתגייס לקרבי. חששנו לאשר לו, אבל הוא התעקש, אישרנו לו, והוא אמר שאם לא היינו מאשרים, הוא לא היה סולח לנו בחיים. הוא התגייס לחטיבת כפיר, אותה חטיבה שבה שירת רז. השירות הצבאי של רז היה נפלא והוא אף פעם לא התלונן. הוא נהרג ילד מאושר. אני באמת מאמין שזה היה הגורל שלו".
התמונה התרסקה לרסיסים
הגורל, מרגיש מינץ, דפק פעם נוספת על דלת ביתו. הפעם השנייה הייתה ב-28 במארס, יום הולדתו של רז, שבע שנים לאחר שנהרג: באותו יום נולדה נכדתו תהל מבתו גל. "הלידה הייתה אמורה להתקיים במועד אחר, אבל בתי כרעה ללדת בדיוק באותו יום. אני ממש לא מאמין בגלגול נשמות, אבל זה היה בהחלט צירוף מקרים מוזר, במיוחד כי רבע שעה לפני הלידה אני ובני אור שמענו רעש חזק מגיע מהסלון, וכשניגשנו לשם, ראינו שתמונת הקולאז׳ של רז נפלה והתרסקה לרסיסים. אמרתי לאור: 'רז נפל שוב'".
זו לא הייתה הפעם היחידה שבני המשפחה השתמשו בהומור שחור כדי להקל על כאבם. בהזדמנות אחרת התארגן אור לבית הספר במשך דקות ארוכות, ואמו רטנה שהוא נמצא בארון זמן רב מדי. תשובתו הייתה: "רז נמצא שם יותר זמן". לדברי האב השכול, זוהי אחת מדרכי ההתמודדות שלהם עם האסון. "ביום שבו רז נפל", הוא מספר, "אני ואורה, אשתי לשעבר, התחבקנו. היא אמרה לי: 'אנחנו מכאן ממשיכים, כי הייתה לנו מורה נהדרת'. היא התכוונה לכך שאמא שלי לימדה אותנו איך אסור לנהוג בשכול. אחי אהרל'ה נהרג בתאונת דרכים באפריקה, ואמא שלי הייתה שקועה כל חייה באבל ופשוט הפסיקה לחיות. אנחנו החלטנו שאנחנו ממשיכים לחיות ולא נותנים לכאב להשתלט עלינו".
האופן שבו משפחת מינץ בחרה בחיים בא לידי ביטוי גם באירוע שהיא מקיימת לזכר יקירהּ. לפני עשר שנים הקימו החברים של רז מינץ עמותה בשם "חבורז", שבמסגרתה נערך מדי שנה "יום רזי הארץ" - אירוע בטבע הכולל טיולי משפחות, ניווטים, רכיבה על אופני הרים ועוד. כל הפעילויות הן ללא תשלום, והאירוע כולו מאורגן על ידי מתנדבים. השנה ייערך האירוע בחניון תנועות הנוער ביער עופר שבכרמל. "מאוד חשוב לי שהמורשת שרז השאיר תתבסס על הערכים שהוא דבק בהם, כמו יושרה, נתינה, שיתוף פעולה, כבוד הדדי בין אדם לאדם ואהבת הארץ", אומר אביו. "הדבר שלקחתי מרז הוא הנתינה ללא סייג. הנתינה עושה לי טוב, וכשאני נותן, אני מרגיש את רז".
"יום רזי הארץ 9” ייערך ביום רביעי הקרוב (27.4). ההשתתפות היא ללא תשלום, אך מומלץ להירשם מראש. פרטים נוספים: באתר ההנצחה אתרז . כך נראה האירוע לפני ארבע שנים:
