עם פנים צרובי שמש, עיניים תכולות ומראה מסוקס, ד"ר יאיר אפטר נראה כאילו יצא מפרסומת לפורמולה 1, לאפטרשייב או לאיזשהו מוצר גברי אחר. בפועל, זה הכי רחוק ממה שהוא באמת: אפטר הוא עובד סוציאלי המלמד גברים להתחבר לרגשותיהם, לדבר על מה שמציק להם, לבקש ולקבל עזרה - ואפילו לבכות. "גברים לא פונים לקבלת עזרה נפשית מקצועית", הוא אומר, "וזה מדאיג, כי מסתובבים גברים עם מצוקות קשות – דיכאון, גירושים, טראומות צבאיות - ולא מקבלים עזרה. איך הם מפחיתים את הכאב? סמים, אלכוהול, אלימות, ניתוק והסתגרות".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- המשוררת המוערכת כתבה שיר עצוב במיוחד וזכתה בפרס יוקרתי
לפני כשנה וחצי קיבל אפטר חיזוק ממקור בלתי צפוי: הנסיך הארי הודה שההימנעות שלו מלדבר על מות אמו, הנסיכה דיאנה, הביאה אותו אל סף התמוטטות, ויחד עם אחיו, הנסיך וויליאם, ואשתו קייט הקים עמותה המקדמת רווחה נפשית ויצא בקריאה לציבור לשתף מצוקות. כמו הוד מעלתו מבריטניה, גם ד"ר אפטר פועל על סמך ניסיון אישי: הוא בא מעולם "גברי", עם אבא שהוא מגדיר כ"מאצ'ו אמיתי" ואמא שנשארה בבית וגידלה אותו ואת אחותו. "בבית הייתה חלוקת תפקידים ברורה: אבא היה המפרנס, והאישה לא הייתה צריכה לעבוד", הוא נזכר. "בכל פעם שאמא ניסתה לצאת לעבודה לתקופות קצרות, זה יצר קושי, כי אבא לא הסכים לעזור בבית. לא לקחתי ממנו דוגמה, כי מה שאמא שלי הייתה מוכנה לחוות מאבא שלי, נשים בדור שלנו כבר לא מוכנות".
סבלתי מהתקפי חרדה
אפטר (53) גדל באילת, וכשהיה בן 16 עברה משפחתו לתל אביב, שבה הוא הכיר את אשתו, תמי גור. יחד הם התגייסו לנח"ל, שם עבר אפטר משבר משמעותי ראשון. במהלך דיבורו עליו הוא לא מתנתק מהידע המקצועי שלו, כך שהאירוע, כמו כל אירוע קשה אחר שעבר, מאובחן ומחודד. "היה לי מאוד קשה בצבא", הוא אומר. "הייתי רגיש ושלומיאל, בזמן שלוחם צריך אפוד מדוגם, נשק נקי ולהסתער קדימה. אני לא הצלחתי להיכנס לרוח הצבאית. יום אחד, אחרי שריציתי עונש על שבירת שמירה, ברחתי מהבסיס עם הנשק, שזו דרך התמודדות גברית נפוצה: גברים שחווים מצוקה מתנתקים מהרגש ומחפשים פעולה או בריחה. אחרי הצבא, בטיול הגדול, הבנתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים. ההתלבטות הייתה בין פסיכולוגיה לעבודה סוציאלית, ושוב בחרתי בדרך הקצרה. לימודי העבודה הסוציאלית היו יותר קצרים, ויכולתי ללמוד אותם בתל אביב, קרוב לבית".
האבא המאצ'ו לא הרים גבה?
"אבא היה איש טוב לב, עובד סוציאלי בנשמתו, שבמשך שנים התנדב לעזור לקשישים. הוא רצה רק שאהיה מרוצה. אני רציתי לתקן את העולם ובכלל לא הבנתי שזה מקצוע שנתפס כנשי, אבל בלימודים הייתי כמעט תמיד הגבר היחיד. יש בזה יתרון, כי זוכרים אותך, אבל הייתי עוף מוזר. כל הזמן העירו לי שאני יותר מדי חדור מטרה ולא מתייחס לרגשות, ובכלל לא הבנתי מה רוצים ממני. מה הקשר בין פתרון בעיות לרגשות?"
אז מתי התחלת להתחבר לרגשות שלך?
"בפעם הראשונה שגבר הדריך אותי בלימודים. אז נפל לי האסימון שיש ערוץ שקוראים לו רגשות, ושחשוב להקשיב לו. מאז ועד היום אני באימון מתמשך, כי זה עדיין לא אזור הנוחות שלי. שפת האם שלי היא שפה גברית שמדכאת רגשות, אבל אני מאוד מחויב לתהליך, כי היכולת שלנו להיות במגע עם הרגשות שלנו מאפשרת לנו להתמודד עם האתגרים של החיים".
כחלק מהאימון המקצועי הוא גם עבר טיפול פסיכולוגי במשך שבע שנים. "הבנתי שאני צריך לעבור טיפול כדי להיות איש מקצוע טוב, ושאני לא יכול לעזור לאנשים אחרים כשאני מנותק מהעולם הרגשי שלי. כדי להיות קשוב ללקוחות ולמטופלים, אני צריך להיות קשוב לעצמי. הייתה גם תקופה שבה סבלתי מהתקפי חרדה ולא יכולתי לעמוד מול קהל".
הכירו אותו:
התאומים של כולנו
אפטר כבר עבד עם גברים מהאוכלוסיות הקשות ביותר. הוא התחיל עם אסירים בכלא השרון, ועד היום עובד במרכז גליקמן למניעת אלימות במשפחה בתל אביב. המטופלים מתחלפים, אבל הוא שם כבר 23 שנה. "זה המקום שבו אני הכי נהנה לעבוד", הוא אומר. "בהתחלה היה לי קשה להתחבר למטופלים, והיה בי צורך להרגיש שאני שונה מהם, אבל עם הזמן הבנתי שלכל אחד סיפור חיים משלו, ואני לא בטוח שאם הייתי במקומם, במקומות שבהם הם צמחו, הייתי מתמודד אחרת".
לא קשה לך לטפל באנשים שנהגו באלימות כלפי נשותיהם וילדיהם?
"כל מי שעוסק בתחום הזה מבין שכולנו בני אדם, ושאלימות ותוקפנות קיימות בכולנו. החוכמה היא להתמודד, ואלה גברים שמתמודדים ולא מפילים אחריות על אחרים. מדובר בחבורה של גברים מקסימים עם קשיים ומצוקות, שהם מספיק אמיצים כדי לרצות שינוי".
את מכון יסודות, לבנייה של יחסים טובים יותר, הקים עם אשתו לפני 15 שנה, אבל לפני שלוש שנים החליט להתמקד בטיפול פרטני בקליניקה שבביתו בהוד השרון ולעזוב את המכון. הוא גם מרצה באוניברסיטת בר אילן בתוכנית ללימודי מגדר, במסלול ללימודי גבריות, אותו מסלול שלא היה קיים כשעשה תואר שני. העיסוק במגדר הגיע לישראל יחסית באיחור, וכשאפטר רצה ללמוד על גברים, הוא גילה שאין כזו תוכנית לימוד. במקום זה, נרשם לתואר שני בלימודי נשים. "גבריות היא מראה של הנשיות", הוא מסביר. "רציתי להבין מה זה מגדר, ובלימודים התוודעתי לעולם הזה. גיליתי שדרך הבנת הנשיות אפשר להבין את הגבריות, ולהפך".
לאחרונה הצטרף לפרויקט "מסע שחרור" של המרכז הישראלי לפסיכוטראומה המטפל בלוחמים משוחררים מיחידות קרביות שחוו אירועים טראומתיים בצבא. "אלה יחידות עם לכידות גבוהה, החיילים הם החברים הכי טובים אחד של השני, ובכל זאת הם לא מדברים על האירועים שעברו והחברים שנהרגו. הם עברו חוויות קשות כמו מבצעים ומלחמות, אבל משרד הביטחון לא מכיר בהם כפוסט-טראומטיים". מסע השחרור שלהם מתרחש בחו"ל, בסיוע קהילות יהודיות. "הקהילה דואגת למשפחות שיארחו את הישראלים וכן מספקת להם אוכל ומקום התכנסות. בבוקר הם מעבדים את חוויית הטראומה, נפתחים ומשתפים, ואחר הצהריים מטיילים ומשחקים כדורגל. זאת חוויה מאוד מעצימה".
ד"ר אפטר עצמו הוא אב לתאומים בנים (22) ולבת (17). "אנחנו מדברים הרבה", הוא אומר. "הבנים שלי מאוד מחוברים לרגשות שלהם ומסתכלים במבט ביקורתי על המאצ'ואיזם והגבריות החסומה. יחד עם זה, הם עדיין לא רק הבנים שלי, אלא גם של החברה הישראלית, והאתוס הישראלי הוא גבריות קשוחה ולא מתפשרת".
ומה לגבי אשתך?
"אשתי היא דווקא השתקנית מבין שנינו. בחלוקת התפקידים בינינו אני מבשל והכל, אבל גם זה שמסדר את הסתימה בכיור. עדיין מצפים ממני להיות הגבר".
"הרגשתי מגעיל, שמן, מכוער, טיפש, כלומניק" - ותראו איפה הוא היום. הקליקו על התמונה:
