כדי להגיע ליער המאכל של צור סופר, ליד יבנאל, נוסעים בנוף המחורץ של הגליל התחתון ממזרח להר תבור. כל הארץ ירוקה כעת. עוברים את יבנאל, ואחרי שלושה קילומטרים בין שדות פורחים, בדרך עפר שהיא גם חלק מ"שביל ישראל", מלאך על עמוד מעופף ברוח הקלילה שיורדת מרמת סירין, וה-Waze אומר: "הגעת ליעד". אני מחפש יער, אבל אין כאן כלום מלבד נוף של גבעות משתפלות בואכה עמק הירדן שבמזרח. הגדילנים ושאר העשבים שצומחים כאן, כבר בגובה אדם, כי ירד השנה הרבה גשם. מישהו פרץ נתיב בסבך העשבייה. אני הולך בדרך לא דרך ומגיע לסוכת המנוחה של סופר. איפה היער?
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הפרופסור המתפזרת: חיה בארבע יבשות ולא מפסיקה לנדוד
"כל מי שמגיע לפה, מצפה לראות יער עבות", צוחק סופר, "אבל אני רק בהתחלה. נטעתי פה הרבה עצי פרי, שרובם נמוכים כרגע יותר מהעשבייה".
ואכן, אם מחפשים היטב בין העשבים, מוצאים שתילים של עצי רימון, מנגו ושקד. מעט גבוהים מהם, בולטים מעל הצמחייה הפראית, יש גם עצי אנונה, גויאבה ותות. בין העצים ולידם שתולים צמחי תבלין כמו אורגנו ורוזמרין. "יעברו בין חמש לשבע שנים עד שהעצים האלה יהפכו ליער של ממש ויניבו פרי", אומר סופר. בינתיים הוא מכבד אותי בגבעול קלוף של חוח עקוד - קוץ עסיסי בטעם שמזכיר מלפפון, עם מעט מתיקות. אחר כך אנחנו מוצאים גם שומר בר (בטעם אניס עדין), עלי סלק בר (טעם של סלק, מה חשבתם?), חלמית (חובזה שכולם מכירים) וכמובן חרצית (לא אהבתי). קינחנו את סעודת הליקוט בפרחי חרדל צהובים וחריפים. אנחנו שבעים. אפשר להתחיל בראיון.
הכירו את צור סופר:
מקריבים את העתיד
כשהלבנים הגיעו לאמריקה, הם מיד השתלטו על האדמות וגזלו אותן מהילידים, האינדיאנים הנאיביים, שכלל לא הבינו מהי בעלות על אדמות. צור סופר מרגיש שהוא ממשיך את דרכם בכך שהוא בוחר לשמור על נאיביות בנושא הזה. "אני לא יכול להגיד שקניתי את שבעת הדונמים החקלאיים האלה, שבהם אני מקים את היער", הוא אומר. "זו אמנם קרקע חקלאית שרשומה על שמי, ושילמתי עבורה הרבה כסף, אבל מבחינתי, היא שייכת לכולם. השאיפה שלי שזו תהיה נחלה שמשרתת קהילה".
הוא בן 31, יליד ירושלים, ועל אף שהיה ילד עירוני שגדל במרכז הבירה, ליד כיכר ציון, מילדותו אהב לטייל, וכבר אז הבין שהטבע סובל מהאדם. "תמיד הייתה לי סימפטיה לאנדרדוג", הוא אומר. "בסרטים מצוירים תמיד יש מישהו שמחטיף ומישהו שחוטף, ואני תמיד הייתי בעד זה שחוטף. עכשיו הטבע הוא זה שחוטף מבריוני הקפיטליזם, ובשנים האחרונות אני מוצא את עצמי יותר ויותר בעמדה של אקטיביסט חברתי-אקולוגי".
לפרנסתו הוא מדריך טיולים וסדנאות בחברה להגנת הטבע ובאופן עצמאי, ולפני כשנתיים עבר לגור בפרדס חנה וייסד עמותה בשם "חיים בטבע", שבמסגרתה החל לטפח את יער המאכל בגליל. יער מאכל (Forest gardening), טרנד שתופס תאוצה בשנים האחרונות ברחבי העולם, מבוסס על חקלאות בת קיימא - גישה חקלאית המבוססת על מערכות יצרניות שאינן פוגעות בסביבה - ומשמש להאכלת מטיילים או קהילות קטנות. מבחינתו של סופר, כפי שהוא אומר בסרטון שמלווה את קמפיין ההדסטארט שלו (ראו למעלה) - זהו "גן העדן", לא פחות. "אנשים מודעים לכך שיש משבר סביבתי בעולם, אבל אף אחד לא מציע פתרון רציני", הוא טוען. "מנהיגי העולם מכנסים ועידות אקלים ומציעים פתרונות, אבל לא עומדים בהם. כולם רוצים ביטחון כלכלי, אבל מקריבים לשם כך את העתיד".
הביטחון הכלכלי שלו עצמו טמון בטיולי שטח שהוא מוציא. "אני לוקח אנשים לארבעה-חמישה ימים של חוויות, בלי אוכל על הגב. אנחנו מלקטים הכל: מים, מזון וכל היתר. אני עצמי דוגל בפירותנות - אורח חיים תזונתי שבו אתה אוכל רק פירות, זרעים וצמחים - לא שורשים, כדי לא לחסל את הצמח". אבל היידישע מאמע יכולה להירגע: צור במצב גופני מעולה, רזה וחזק. "אני מנסה להימנע מחומרים ממכרים כמו קפה, סוכר ואוכל מבושל", הוא מפרט. "זה לא טמא מבחינתי, אבל אני משתדל לצרוך את זה כמה שפחות. המזון שמערכת העיכול שלנו הכי מותאמת אליו הוא כזה שלא עבר חימום. אם אני אוכל לחם ומקבל מזה בחילה, אני צריך לשאול את עצמי למה זה קורה. מערכת העיכול לא רגילה לרעלים, אבל מה שמוגדר כרעל תלוי בכמות שאתה מכניס לגוף. מלח, שמן או חיטה בכמות גדולה לא עושים טוב לגוף. מה שהכי מתאים למערכת העיכול שלנו זה מה שאנחנו יכולים לאסוף בעצמנו בטבע".
צפו בו אוסף בטבע מצרכים להכנת סושי:
זה עולה לנו בבריאות
את הידע הנרחב שלו בנושאי אקולוגיה, חקלאות, בוטניקה ואגרונומיה צבר סופר בעיקר מהניסיון, לא בלימודים גבוהים. "לא השלמתי תואר", הוא אומר. "למדתי מדעי כדור הארץ באוניברסיטה הפתוחה, אבל הבנתי שהשלמת תואר לא תביא אותי לאן שאני רוצה. עברתי השתלמויות וקורסים ועבדתי במשק האקולוגי 'ירוק ברמות' שבמושב רמות בגולן ובחברה להגנת הטבע".
לדבריו, החזון שלו אינו נעצר בהקמה ובתחזוק של יער המאכל: הוא מתכנן הקמת קהילה אקולוגית באזור יבנאל, שתהנה מיער המאכל ותעזור לשמור על האזור. פה אפילו הטובים והנחושים ביותר נתקלים בסבך הביורוקרטי הישראלי, ולכן הוא מריץ קמפיין הדסטארט. "יש לי קושי מול השיטה, לא מול האזרחים", הוא אומר. "בן אדם רוצה לייצר לעצמו ביטחון כלכלי, ובצדק, אבל המערכת שבה אנחנו חיים מעודדת אותנו לייצר ביטחון כלכלי באמצעות צבירה של עוד ועוד חומר - כסף ורכוש - ולטווח הארוך, ואפילו הקצר, זה עולה לכולנו בבריאות. אנחנו עובדים בעבודה שאנחנו לא מסופקים ממנה כדי לרכוש מוצרים שהיצרן טוען שאנחנו צריכים, ויש לזה השלכות כלכליות, חברתיות ובריאותיות שהן לא לטובתנו, אלא לטובת היצרנים. אני לא בא לחנך אנשים ולהגיד להם מה צריך או אסור לעשות: אני רוצה להראות שהדרך שלי, שלדעת הרבה אנשים היא לא שפויה, היא דרך לגיטימית שיכולה להביא סיפוק מלא ועמוק. אני בדעה שהדרך שלי יכולה לשרת את האזרחים בצורה הרבה יותר מלאה".
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שחקלאות היא עבודה שהישראלים כבר ויתרו עליה, וגם סופר מודע לכך. "כמעט כל מי שעובדים בחקלאות היום הם תאילנדים", הוא מסכים. "אני די יוצא דופן, ונעזר במתנדבים שמגיעים לכאן. הם אלה שפרצו פה את הדרכים בתוך העשבייה, וזה לקח להם רק שעה של עבודה. יש מיתוס שאומר שחקלאות היא עבודה סיזיפית, מתישה, ואני בא לנפץ את המיתוס הזה לרסיסים. המתנדבים שבאים לפה נהנים לעבוד, כי הם עובדים עם חברים. ברגע שאתה עושה את מה שאתה עושה מתוך בחירה, ובדרך שאתה אוהב - זו כבר לא עבודה, זה משחק. האנשים שבאים לפה נהנים לגדל מזון. הרי הפרויקט שלי בא לתמוך בצרכים הבסיסיים ביותר של האדם. ללכת עם חברים לפינה נעימה וללקט תותי עץ כל היום - אין עונג גדול יותר מזה".
מי זה הבחור שעל הצוק? הקליקו על התמונה:
