כילדה, בקרוואן על ראש הר בגליל, הרגישה תהילה גרטי שהחיים האמיתיים מתרחשים במקום אחר. כיום, נחושה לא להחמיץ דבר, היא יצרה לעצמה חיים דינמיים במיוחד. "הסיפור שלי הוא על ההעזה לנוע קדימה גם כשהדרך לא לגמרי ברורה לי", היא אומרת. "זו התנהלות שיש בה סיכון - ויהיו אנשים שיאמרו: חוסר אחריות - אבל זו הדרך שלי לחיות חיים של הגשמה בלי לתת לפחד לנהל אותי".
מי את?
"תהילה, בת 42, נשואה לירון ואמא לשלושה בנים: נועם (13), עומרי (11), ונטע (שלוש). גרה בטבעון".
ומה את עושה?
"אני מאמנת אישית - עובדת עם יזמים, בעלי עסקים, עובדים בארגונים שונים וסטודנטים שרוצים לעשות צעדים משמעותיים בחיים ובקריירה. במקביל, אני מעבירה סדנאות למיומנויות למידה ולהעצמה אישית במכללת עמק יזרעאל. בימים אלה אני משיקה את הרצאתי 'להגיד כן (!) לפני שיודעים איך'. בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות ממכללת עמק יזרעאל ותואר שני בחינוך מיוחד מאוניברסיטת חיפה".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"גדלתי במצפה כמון שבגליל התחתון, בת בכורה במשפחה של שלושה ילדים. אבי אלי נולד במרוקו, עלה לארץ עם משפחתו בגיל צעיר וגדל כילד חוץ בקיבוצים אשדות יעקב וגונן. כיזם בנשמתו וכתלמיד בלתי נלאה, הוא השלים תואר ראשון ושני במשפטים לקראת גיל 60, וכיום הוא בעל משרד עורכי דין. אמי סימה, מטפלת הוליסטית, נולדה בטירת הכרמל וגדלה כילדת חוץ בגונן, שם הכירה את אבי.
"כשהייתי בת חמש עברנו למצפה כמון, יישוב קטן שהיה בראשית דרכו, וגרנו בקרוואן פצפון על הר פראי, שלא הייתה אליו דרך סלולה. המים אוחסנו במכליות, והחשמל סופק מגנרטור. הם היו חלוצים של ממש. זה נשמע פסטורלי ומקסים, ובדיעבד אני יודעת שזה היה מקום מדהים לגדול בו, עם המון טבע פראי מסביב, מרחבים וחופש - אבל כילדה ליוותה אותי תחושה ששום דבר גדול או מיוחד לא יקרה לי במקום הזה, שכל מה שמעניין ומסעיר קורה במקומות אחרים, ואני מחמיצה הכל. חלמתי להיות שחקנית תיאטרון, והיה לי ברור שאם רק הייתי יוצאת מהחור הנידח הזה, מישהו כבר היה מגלה אותי, וחיי היו משתנים כליל. הייתי תלמידה גרועה, כנראה עם הפרעת קשב לא מאובחנת; התקשיתי להתרכז בנעשה בכיתה, ולעיתים תכופות הייתי בורחת לספרייה, שם הייתי יושבת שעות וקוראת ספרים בנושאים שעניינו אותי באמת.
"תחושת המחנק גרמה לי ליצור לעצמי מקומות אחרים: התמסרתי לפעילות בתנועת נוער, נדדתי בדרכים והצטרפתי לקבוצת תיאטרון, שבה הייתי נערה יחידה בין שחקנים מבוגרים. הופענו בפסטיבל עכו ובפסטיבל ישראל, ובכך הגשמתי חלק מהפנטזיות שלי לטרוף את העולם. למזלי, ההורים שלי הסתכלו על זה בגאווה ואפשרו לי לסלול דרך מיוחדת משלי, גם במחיר של ויתור מוחלט על תעודת בגרות".
אחרי הצבא נרשמה ללימודי תואר ראשון במכללת עמק יזרעאל. "הרצון ללמוד התעורר כאילו משום מקום", היא נזכרת. "בסוף השירות הצבאי עבדתי בפס ייצור במפעל קיבוצי, וזה היה כל כך נעים ומרגיע, שנבהלתי: יכולתי לדמיין את עצמי בתפקיד מנומנם כזה כל חיי. נרשמתי לקורס פסיכומטרי, נכשלתי במבחן, ובכל זאת העזתי לבקש במכללה שיקבלו אותי על תנאי. זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי במודע לעשות צעד ענק: נרשמתי ללימודים בלי לדעת איך אצליח לממן אותם ולעמוד במטלות כשאין לי שום מיומנות למידה. התמסרתי לבחירה שעשיתי, ובעצם העזתי לשנות את הסיפור שסיפרתי לעצמי על עצמי: להיהפך מזו שלא יודעת ללמוד לסטודנטית שמסיימת תואר ראשון בהצטיינות. זו הייתה נקודת מפנה בחיי. כשהתמודדתי בעצמי עם הלימודים האקדמיים, דמיינתי את עצמי מלמדת אחרים, אז אחרי כמה שנים חזרתי למכללה עם סדנאות שיצרתי כדי לעזור לסטודנטים אחרים לצלוח את המסע הזה.
"לקראת סוף התואר הראשון הכרתי את ירון, בן קיבוץ מזרע. ב-2003 נישאנו ועברנו לגור בטבעון. יחד איתו עשיתי עוד צעד ענק אל הלא נודע: החלטנו לעבור לארצות הברית. יום אחד צלצל הטלפון בביתנו, ירון ענה, ומשהו בפניו השתנה מיד. הבנתי שהוא משוחח עם הבוס הקודם שלו, שהציע לו להצטרף לפרויקט חדש בארצות הברית. באותו רגע הבנתי שעומדת להתגשם הפנטזיה שלי לדעת איך זה מרגיש לחיות במדינה אחרת. בלי להסס אמרתי לירון: 'תגיד לזה כן!', ובתוך זמן קצר כבר היינו על המטוס עם תשע מזוודות ושני ילדינו הקטנים, בדרך לחיים חדשים בניו יורק. לקחנו סיכון ענק: לא ידענו כמעט כלום על הפרויקט החדש הזה, ולמרות זאת בחרנו להגיד 'כן' וללמוד תוך כדי תנועה איך להפוך את המעבר הזה לסיפור הצלחה מבחינתנו. זו הייתה חוויה מסעירה ששינתה את עולמי, כי שם פתחתי לי דלת לעולם חדש ולמדתי אימון אישי.
"אחרי כארבע שנים התממשו החששות שהיו לנו מהרפתקת ארצות הברית: הפרויקט נסגר כמעט בן לילה, הבעלים נטשו אותו והפסיקו לתקשר איתנו, לשלם משכורות ולכסות את הביטוח הרפואי שלנו. נאלצנו לעזוב ולחזור לישראל. בארץ לא חיכו לנו מקומות עבודה, וזה היה מפחיד מאוד. נחתנו מבולבלים, מאוכזבים ודי מבוהלים. אבל בתוך המשבר הזה הקמתי את העסק שלי והתחלתי לאמן. זו הייתה קפיצה למים קרים מאוד, אבל עם הזמן למדתי להתנהל כעצמאית. בשנתיים הראשונות אחרי חזרתנו לארץ התחלתי לחשוש מהנטייה שלי לומר כן לדברים גדולים בלי לדעת מראש באיזה מחיר זה יהיה כרוך. נעשיתי זהירה ומהוססת, והתוצאה הייתה שיתוק גדול, תחושה שהחיים עומדים במקום ללא התקדמות. זה נגד את הטמפרמנט הטבעי שלי ששואף תמיד לזוז קדימה, ולכן לימדתי את עצמי לאט-לאט לחזור לבטוח ביכולת שלי לעשות צעד גדול ומפחיד ולהתמודד עם כל מה שהוא יביא איתו. זו הייתה בחירה מחודשת בחיים של תנועה והתקדמות".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לתהילה של היום?
"גדלתי להורים פנטזיונרים, שהעזו לצעוד בדרכים לא סלולות מתוך סקרנות. עוד כילדה לימדתי את עצמי לחלום לפרטי פרטים ולהעז לצעוד לעבר החלומות שלי, למרות הפחד. אבל חשוב להגיד: אף אחד מהיעדים שסימנתי לעצמי לא נכבש מעצמו. עבדתי קשה ולמדתי המון כדי להגיע למקום שבו אני נמצאת עכשיו".
מסר לאומה?
"אני מאמינה שהשאיפה הטבעית של כולנו היא לחיות בתחושה של התקדמות מתמדת. אבל התקדמות דורשת תנועה פנימית של שינוי נקודת המבט, והמהלך הזה חייב להיות מלווה בצעדים מעשיים וקונקרטיים. כדי שזה יתאפשר, אנחנו צריכים ללמד את עצמנו לחיות עם הפחדים שלנו, להסתכל עליהם ולבחור לעבור דרכם לטובת חיים מלאים ומוגשמים".
יש לה קרוב משפחה מפורסם, אבל הסיפור שלה מעניין בזכות עצמו. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
