תחרות האירוויזיון שנערכה בבנייני האומה בירושלים ב-1979 הייתה ציון דרך בתולדות הטלוויזיה הישראלית וגם שינתה את חייהם של גלי עטרי וחברי להקת חלב ודבש, שזכו בה במקום הראשון עם "הללויה", ושל יוצרי השיר, שמרית אור וקובי אשרת. מתברר שלמופע הזה הייתה השפעה משמעותית גם על חייו של ילד בן שש מצפון תל אביב, ערן שמו: הוא נחשף אז לאירוויזיון בפעם הראשונה, התאהב ממבט ראשון, ומאז תופסת התחרות חלק חשוב בחייו.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- חולת המאניה-דפרסיה נאבקה במחלה באמצעות אופניים ומצלמה
"הייתי מקליט בווידאו את כל האירוויזיונים והקדמים", הוא נזכר, "רואה אותם שוב ושוב, לומד את ההעמדות של השירים, ואז מתאמן עליהן ורוקד בבית. הייתי בן יחיד שצריך להעסיק את עצמו, וככה התחיל הסיפור. אף אחד לא האמין לאן זה יתפתח".
זה התפתח לכך שהילד המשועמם ההוא נעשה אחת הדמויות הבולטות בסצנת האירוויזיון הישראלית כמייסד של יורופאלש – להקת רקדנים חובבים, שב-20 השנים האחרונות מופיעה במסיבות אירוויזיון בארץ ובחו"ל ומשחזרת את ההעמדות המקוריות של כל הלהיטים הגדולים, מ"סוקרטס" ו"'ג'ינגיס חאן" מאותה תחרות מיתולוגית ב-1979 ועד "טוי" ו"פואגו" מהשנה שעברה. הזיקה של מייסד הלהקה לתחרות הזמר האירופית כל כך חזקה, שאפילו שם משפחתו נבחר בהשראתה: ערן בחר לעצמו את שם המשפחה "לונה" – כשם השיר שביצעה מיכל אמדורסקי בקדם אירוויזיון 2001.
באנו ליהנות, לעשות שטויות
ערן לונה, רווק בן 45, נולד בצפון תל אביב, וסביר להניח שהצופים שמריעים לו בהופעות לא מעלים על דעתם שעד היום הוא גר עם אמו בבית שבו גדל. "בחרתי בזה, כי זה נוח", הוא מסביר. "ככה אני יכול לעבוד יותר, לטייל יותר. אני רואה חברים שעובדים 4,000 שעות בשביל להחזיק דירה בתל אביב שהם כמעט לא נמצאים בה, ולא נהנים מהחיים".
מגיל צעיר, הוא אומר, התעניין בעיצוב, וכבר בתקופת בית הספר היסודי השתתף בהכנת תפאורות, בגדים ואביזרים. אחרי שהשתחרר מהצבא למד עיצוב אופנה והקים עסק משלו שפעל כשש שנים עד שב-2005 הגיע לקיצו עם התרסקות כלכלית והוצאה לפועל. לאחר מכן עזב את תחום העיצוב, ומאז הוא עוסק במכירת בגדים בחנויות שונות בעיר.
ב-1999 החל לממש את אהבתו הוותיקה לשירי אירוויזיון. באותה שנה נפתח בתל אביב בר לגייז שנקרא אאוט, ולונה הגיע לשם לדייט והופתע לשמוע את הלהיטים ההם של אן מארי דויד, אלפידה, באקס פיז, טיץ' אין ואבבא כמובן. "זה היה יום ראשון, שנחשב חלש", הוא נזכר, "אז הבעלים, פיני זילבר, החליט להקדיש אותו לשירים מהאירוויזיון. אני ישבתי שם והרגשתי שכל הילדות שלי חזרה. כל הערב הייתי עסוק בשירים, לא בדייט". הוא החל להגיע לשם בקביעות מדי יום ראשון, ובאחד מביקוריו ראה שלושה אנשים מפזזים על הרחבה ומשחזרים את ההעמדות המקוריות של השירים כפי שנראו על במת האירוויזיון. "הם עמדו מול המראה ורקדו, וזה הוכיח לי שאני בסדר: עובדה, יש בעולם עוד אנשים שעושים את השטויות האלה". מאחוריהם עמדו שניים שניסו לחקות את השלושה, "אז תפסתי את שני הבחורים האלה ואמרתי להם שבשבוע הקרוב הם באים אליי הביתה כל יום, ואנחנו עושים חזרות, לומדים נאמברים והולכים להתחרות בשלישייה הזו".
כך זה התחיל. אחרי שבוע של חזרות אינטנסיביות הגיעו לונה ושני חבריו למועדון ושחזרו בצורה מדויקת את ההעמדות של השירים שהושמעו בו. ההצלחה הייתה גדולה, והשלושה חזרו למקום כל יום ראשון, כשמדי שבוע הצטרפו אליהם עוד חברים - "עוד כמה משוגעים", כהגדרת לונה, "שישבו מול הווידאו בבית ולמדו את התנועות". לאט-לאט פשטה השמועה על מסיבות האירוויזיון השמחות שנערכות באאוט מדי יום ראשון, והמקום התמלא. "הקופות של המקום התחילו לגדול בגלל הטמטום שלי", צוחק לונה.
ואתם קיבלתם תשלום?
"מי רצה תשלום? באנו ליהנות, לעשות שטויות. אבל הבעלים נתן לנו שתייה חינם".
אחרי שהאאוט נסגר, עברו להופיע במועדונים אחרים בתל אביב, ובשנים האחרונות הם ממוקמים בלימה לימה שברחוב לילנבלום. בשנים האחרונות הם כבר מתנהלים במקצועיות, עם הרכב קבוע של 12 רקדנים, ויש להם גם שם - יורופאלש. "יורו זה מ'אירופה'", מסביר לונה, "ו'פאלש' זה 'חיקוי' ביידיש. היום אולי היינו קוראים לעצמנו 'יורופייק'".
ב-2011 טסו יחד לאירוויזיון בדיסלדורף במטרה להופיע במסיבות שנערכות עבור אורחי התחרות במהלך החזרות. הם הגיעו למועדון, ראו שהבמה ריקה, עלו עליה ונשארו ("כי מי יוריד אותנו מהבמה כשמקבלים הופעה בחינם?" תוהה לונה). בשנים הבאות הם כבר הוזמנו לתת מופעים מלאים.
צפו בהופעתם בווינה, לקראת אירוויזיון 2015:
חולים על דיוות
ההצלחה הגדולה שלו ביורופאלש התפתחה במקביל לקריסה הכלכלית של העסק שהיה בבעלותו. נסיעתו לדיסלדורף, לדוגמה, כמעט בוטלה בשל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוטל עליו. רק ברגע האחרון הסדיר את העניין ועלה למטוס. "אבל לא הייתי בדיכאון קליני אף פעם", הוא מדגיש. "זו הייתה תקופה קשה, אבל הצלחתי להחזיק מעמד בזכות האופי שלי והחברים שהחזיקו אותי. התרפיה האמיתית הייתה בידיעה שגם בשיא הבאסה, ביום ראשון יש מסיבת אירוויזיון, ואני מתייצב כמו חייל ומופיע".
מהו סוד הקסם של האירוויזיון, בעיניך?
"העובדה שכל מדינה מציגה את עצמה ואת העם שלה. יש משהו מסקרן בכך שאתה שולח את המוזיקה שלך למדינה אחרת. לכן אהבתי את האירוויזיון במיוחד בשנים שהמדינות היו שולחות שירים בשפה שלהן, ובקליפים היו מראים את הנופים של המדינה. בעיניי זה היה יותר יפה מאשר היום, כשכל השירים באנגלית, וכל הקליפים נראים אותו דבר. אני גם מאוד אוהב את סרטוני הפתיחה שמציגים את המדינה המארחת. כשהייתי ילד, לא היו טסים הרבה לחו"ל, ובשבילי זו הייתה הזדמנות להכיר מדינות ולרצות לנסוע אליהן. היה בזה משהו מרגש. זה גם מאוד מרגש שאנשים בהמון מדינות מתאחדים לערב אחד ורואים את אותו אירוע".
ומה גורם דווקא לגייז לאהוב את זה?
"אני אגיד לך משהו: נשים הן לא תחרותיות, וגברים כן. שים לב שמי שאוהב תחרויות הם גברים. אז גברים סטרייטים אוהבים תחרויות ספורט, משחקי כדורגל. הומואים לא אוהבים כדורגל, אז הם אוהבים תחרות שירה, שאמנם אין בה גברים מסוקסים שמשחקים ומזיעים, אבל יש בה דיוות. וההומואים חולים על דיוות".
מה דעתך על נציג ישראל, קובי מרימי?
"יש לו גם יכולת שירה וגם לוּק, והוא יכול להביא משהו אחר, משהו בסגנון 'רפסודיה בוהמית'. מכל המועמדים שהיו שם הוא היה הפייבוריט שלי לאורך כל הדרך".
רוצים לקרוא עוד כתבות על האירוויזיון? למשל, ראיון עם בתו של אחד הזוכים? הקליקו על התמונה:
