המיתוס המפורסם של עולם האדריכלות, העיצוב והאמנות חוגג 100 שנה: בגרמניה יתקיימו במהלך השנה אירועים רבים לציון 100 שנה להיווסדו של בית הספר "באוהאוס", שפעל רק 14 שנה עד שנאלץ להיסגר בהוראת השלטונות הנאציים, אך הפך לסמל בינלאומי דווקא אחרי סגירתו. לא צריך להיות אדריכל כדי להתפעל מהיצירות שיצאו מבית הספר הזה: כל חובב אדריכלות, עיצוב, אמנות, היסטוריה ועירוניות יכול למצוא באירועים האלה עניין רב, ובפרט שבמהלך השנה ייחנכו שני מוזיאונים המוקדשים לבאוהאוס - האחד בעיר דסאו, השני בעיר ויימאר. הנה האירועים הבולטים של השנה:
דסאו
העיר המנומנמת, שלא לומר קודרת, תזכה השנה לזרקור חזק במיוחד. זו הייתה התחנה השנייה במסעו של בית ספר "באוהאוס", אחרי שסולק מהעיר ויימאר שבה נוסד. אחרי חורבן הרייך השלישי, עברה דסאו לשליטת הסובייטים ואחר כך הייתה חלק ממזרח גרמניה, שלא מיהרה להכיר בערכיו של ה"באוהאוס" אלא רק באיחור. היום, שלושה עשורים אחרי איחוד הגרמניות, דסאו מציעה לשוחרי האדריכלות אטרקציות חשובות שהשאירו בוגרי ומורי בית הספר.
בראש ובראשונה, יש לבקר בבניין בית הספר, שהוא סמלו המובהק ביותר של בית הספר. האדריכל ולטר גרופיוס, מייסד "באוהאוס", הוא שתכנן את יצירת המופת הזו שהיא אחד משיאיו של הסגנון הבינלאומי. המבנה הוכרז אתר מורשת עולמי.
באולם ההרצאות אפשר להתרשם מיד מהמושבים ומגופי התאורה המקוריים, מעשה ידיהם של האדריכל והמעצב החשוב מרסל ברויאר ומורים אחרים. חדרו של גרופיוס עצמו הוא אטרקציה בפני עצמה, ונשאר כמו שהיה: חלל גדול יחסית, שאותו עיצב גרופיוס בחומרה מינימליסטית, ומרתק לראות את שכלולי התקופה - הן בטכנולוגיה והן בהמצאות עיצוביות קטנות. החדר מדיף ריח חריף, שמגיע מחומר הריצוף השחור והחדשני לזמנו, שהתברר כאחד הניסויים הפחות מוצלחים של המנהל הכריזמטי. גם את הרצפה לא מחליפים, במסגרת השימור הקפדני.
אולמות הסדנאות של בית הספר מתאפיינים במסכי זכוכית הנמתחים לכל אורך וגובה החזית, וניתנים לפתיחה ולסגירה באמצעות מנגנון מכני פשוט. בקומה התחתונה פועלת קפיטריה סטודנטיאלית חביבה, שמוארת גם בשעות הערב המאוחרות, ומאפשרת הצצה לילית לאתר ההיסטורי המרהיב. בימים אלה הושלם חידוש אגף המעונות, ותמורת 60 אירו אפשר ללון בחדר זוגי קטן, ולהרגיש כיצד חיו תלמידי הבאוהאוס המצטיינים – רק הם זכו להתגורר בתוך הבניין.
במיקום אחר בעיר ייפתח בספטמבר "מוזיאון באוהאוס" של דסאו, כאחד משיאי חגיגות המאה. את המוזיאון תכננה קבוצת אדריכלים מברצלונה, González Hinz Zabala, שהצליחה לגבור בתחרות פתוחה על 830 הצעות מכל רחבי העולם. למעשה, המבנה מזכיר בעיצובו מבנים מאוחרים שתכנן לודוויג מיס ון דר רוהה - המנהל האחרון של בית הספר - אלא שהוא מבליט גישות תכנוניות עכשוויות, כמו חיבור מעמיק בין פנים ובין חוץ ושימוש בחומרים חדשים. המבנה הקופסתי מורכב מגוש מרכזי נמוך-קומה, המורכב בחזיתותיו העליונות מזכוכית כהה, בעוד שחלקו התחתון שקוף ופתוח.
מה שמסקרן במוזיאון החדש, הוא שהתצוגה מתבססת על אוסף ייחודי שנשמר לאורך השנים, וייחשף לראשונה לעיני הציבור. זאת, לצד תערוכות מתחלפות שיתבססו בין היתר על מחקרים, שנערכים במוסד המחקר השוכן במבנה ההיסטורי של גרופיוס.
ברלין
בירת גרמניה דווקא החמיצה את גודל השעה, בניגוד לשתי אחיותיה הקטנות שהבינו את גודל השעה. עד לפתיחה המיוחלת של ארכיון באוהאוס, שעובר שיפוץ מקיף ואמור להיחנך רק ב-2022, מפעיל הארכיון מרכז מבקרים וחנות במרכז ברלין (Knesebeckstraße 1-2), באולם ששימש חנות ספרים בעיצוב מודרני ונשמר לכל אורך השנים.
מבנה הארכיון ריק ונטוש, אפוא, אך בהמשך השנה מתוכנן לקום מבנה מוזיאון בשטח פנוי הנמצא בשוליו. עם זאת, בעיר אמורים להתקיים אירועים תרבותיים שונים שקשורים למורשת באוהאוס, וכדאי לעקוב אחר הפרסומים של לשכת התיירות הברלינאית.
ויימאר
בניגוד לברלין ודסאו, שמזוהות עם סיפור הבאוהאוס, דווקא ויימאר – שבה התחיל הכל ב-1919 – נשארה מחוץ לנראטיב. כל זה משתנה השנה: העיר הקטנה, ומדינת תורינגיה שאליה היא משתייכת, מאוד מעוניינות להבליט את חשיבותה בהתפתחות בית הספר ולמשוך תיירים לאזור, שהוא פחות ידוע לתיירים.
ויש מה לראות. במרכז ויימאר פוגשים את הבניינים הראשונים ששימשו את המוסד; את המרכזי שבהם תכנן האדריכל הבלגי ואן דה ולדה, ועיצובו החיצוני והפנימי מרהיב. עיקר הרושם נמצא בשני גרמי מדרגות גדולים – האחד חגיגי, מעוגל ומרווח, שמורכב ממדרגות זיזיות ומקיף פיר מואר היטב הנמתח לכל גובה הבניין. השני אינטימי, דחוס, עשוי עץ ובכל קומה מלווה אותו ציור קיר שיצר תלמיד בכיר אחר בבאוהאוס.
במבנה הסמוך מצוי ציור קיר נוסף המלווה חדר מדרגות. יצר אותו אוסקר שלמר (Schlemmer), הוא מתאר תנועה ומציג מפגן ססגוני. ציורים אלה כוסו ברבות הימים, ושוחזרו במלואם בסוף שנות ה-70, כשהמודעות לחשיבות הבאוהאוס גברה והתחזקה המודעות לחשיבותו.
חדר העבודה הייחודי שעיצב לעצמו גרופיוס ממוקם בקומה העליונה, ואסור לפספס אותו. עם הסתלקות המוסד מהבניין לקח עמו גרופיוס את הריהוט, אך לימים הוא שוחזר בקפידה על רהיטיו, פריטי הטקסטיל וגופי התאורה שחלקם מקוריים. למעט חדר המנהל, שנשמר כעדות היסטורית וסגנונית מרתקת, משמשים כל האולמות בבניין את תלמידי "אוניברסיטת באוהאוס", שמלבד שמה ומיקומה בבניין ההיסטורי, לא נראה כי יש בה מן החדשנות והכריזמטיות שאפיינו את המוסד המקורי. למרות זאת, מומלץ להציץ באולמות העבודה שטופי האור בזכות קירות המסך היפהפיים ולהיחשף לעבודתם של הסטודנטים.
אם אתם כבר כאן: מול הבניין, ובלי קשר לבאוהאוס, כדאי להיכנס לביתו של המלחין ההונגרי הנודע פרנץ ליסט. הוא התגורר כאן כתריסר שנים באמצע המאה ה-19, כמו יוצרים רבים שהתאהבו בוויימאר (באך, גתה, שילר - וגם אדולף היטלר אחד שאהב את העיירה). הבית הדו-קומתי של ליסט, שנראה מבחוץ כאילו הזמן לא נגע בו, מציג שחזור תקופתי בדירתו המרווחת של המלחין – מגדולי הפסנתרנים בהיסטוריה, וככזה יש כאן פסנתר כנף מרשים - לצד תצוגה אינטראקטיבית של יצירתו.
"הבית על ההורן" הוא תחנת חובה בוויימאר, כמובן. אפשר גם לבקר בביתו של ון דה ולדה (Haus Hohe Pappeln) מ-1908. הבית שמשלב אבן, בטון ופרטי בניין תעשייתיים בישר על המודרניזם באופן מרהיב. לקראת פתיחתו לציבור בעשור שעבר הוא עבר שימור, וריהוט מקורי שעיצב האדריכל הוא חלק מהתצוגה. הביקור מאכזב מעט, מאחר שהקומה העליונה עם חדרי השינה סגורה בפני המבקרים. ואולם, החצר וקומת הקרקע – עם חדרי האירוח, האוכל והעבודה – שוחזרו בפרוטרוט ושופכים אור על חייו של האיש שבזכותו קם למעשה הבאוהאוס.
גולת הכותרת של ויימאר תזהר באפריל, כאשר ייחנך מוזיאון הבאוהאוס. הקובייה הגדולה שתכננה האדריכלית הברלינאית הייקה הנדה (Heike Hanada) בתקציב של כ-31 מיליון אירו, מורכבת ממפלסים הנפתחים זה כלפי זה ויוצרים מהלך התפתחותי, שבו נחשפים המבקרים בהדרגה למכלול השלם של המוזיאון, תוך שהם יכולים להציץ קדימה ואחורה מבעד לפתחים גדולים שפעורים בקירות.
"רק כאן ניתן יהיה לראות את האוסף המוקדם של הבאוהאוס וגם את החלק הפרה-היסטורי שלו, שבו נחשפת עבודתו של אנרי ון דה ולדה בסוף המאה ה-19", מתגאה פרופ' זימן, נשיא עמותת מוזיאון באוהאוס בוויימאר. לדבריו, כחלק מההסכם שנחתם בין בית הספר לעירייה, הותיר גרופיוס בידי העיר אוסף של 164 פריטים שנוצרו בבאוהאוס בידי התלמידים והמורים, ופריטים אלה - שנשמרו במשך כמעט מאה שנה – הם הבסיס המרתק לאוסף המוזיאון, שרובו לא מוכר לציבור הרחב. "כך ניתן לחשוף רובד נוסף, כזה שהוא מעבר למיתוס שבו נטען שהבאוהאוס היה כולו דבר חדש. היו לו שורשים".
זימן מבטיח כי התצוגות הקבועות והמתחלפות לא ישקעו בהיסטוריה הרחוקה, אלא יגעו בנושאים עכשוויים ורלוונטיים, כמו הניסיון לעצב אדם חדש או כיצד חיים ביחד אנשים שונים זה מזה – והסוגייה הראשית שהעסיקה את אנשי הבאוהאוס: כיצד אפשר לשפר את סביבת חיינו.
ובשאר העולם
ברלין פתחה החודש בפסטיבל באוהאוס בינלאומי, הכולל מופעים, כנסים ותערוכות. זו יריית הפתיחה לשורה של אירועים דומים ברחבי גרמניה ומחוצה לה, בערים כמו ניו יורק, מוסקווה, טוקיו ורבאט. תערוכה מקיפה תתקיים ב-Herzogliches Museum Gotha, מרחק נסיעה קצר מוויימאר, שתוקדש לצייר והמעצב אוסקר שלמר שניהל את מחלקת הציור והפיסול בבאוהאוס. את עיקר פרסומו רכש הודות ליצירת המחול (Triadisches Ballett) שהמציא ועיצב במסגרת בית הספר.
גם בישראל מתייחסים לחגיגות המאה. עד סוף החודש הנוכחי מוצגת ב"מרכז באוהאוס" ברחוב דיזנגוף בתל אביב התערוכה "אלה שהפכו את החולות לרחובות" (אוצרות: ניצה סמוק וטל אייל), על 78 אדריכלים מודרנים שפעלו בעיר בשנות ה-30. אחריה תיפתח התערוכה "יוסף רינגס ואריך מנדלסון: בנייה חדשה בגרמניה ובפלשתינה-א"י" (אוצרים: מיכה גרוס, אינס זונדר) העוסקת ביצירתם של שניים מהאדריכלים המודרנים שפעלו בגרמניה במקביל לפעילות הבאוהאוס ועמדו בקשרים הדוקים עם חלק ממוריו. רינגס עבד רבות עם ההסתדרות ותכנן שכונות מגורים רבות, אך לא זכה לפרסום, בשונה ממנדלסון. שניהם גם נאלצו לעזוב את מולדתם עם עליית הנאצים לשלטון והיגרו לארץ ישראל, כשהם מיישמים כאן את הגישות שביססו בגרמניה. בהמשך יתקיימו במרכז תערוכות על כיכר דיזנגוף ועל האדריכל אריה שרון.
בבית ליבלינג ברחוב אידלסון ("מרכז העיר הלבנה"), שאותו תכנן האדריכל דב כרמי ושעבר שיפוץ יסודי, מתוכננות תערוכות בנושא הבאוהאוס, ואליהן יצטרפו סיורים ומופעים.
