"באוהאוס" הוא מיתוס. הוא נולד כהבטחה אדירה, מת עטור תהילה וייסורים, והתעורר לחיים חדשים כאגדה של ממש. בית הספר התוסס, שתוחלת חייו הייתה בסך הכל 14 שנים בין שתי מלחמות עולם, נשכח מלב כמו הרבה בתי ספר אחרים שנסגרו. אלא שהיום, אחרי תחייה מחודשת שהפכה אותו לביטוי שגור ברחבי תבל, נדמה שמספר המעריצים שלו גבוה יותר מתמיד, ורבים מהם נכונים גם לשלם על ההערצה הזו כסף טוב, או לפחות לראות מקרוב.
אין אח ורע למושג אדריכלי, עיצובי ואמנותי המתגלגל על לשונם של בני האדם, ממתווכי נדל"ן ממולחים בתל אביב ועד תושבי בואנוס איירס, מארצות הברית ועד אפריקה שכולם שמעו עליו, גם אם לא כולם יכולים להסביר מה הוא בעצם מייצג.
השנה, במלאות 100 להקמת בית הספר, חוגגת גרמניה את האגדה הטרגית הזאת בשלוש הערים שבהן עבר המוסד, נרדף כשמאלני-יהודי-קומוניסטי על ידי כוחות הימין עד שהובס: ויימאר (1919-1923); דסאו (1923-1932); וברלין (1932-1933). בחודשים הקרובים, ובעיקר בקיץ, יתרחשו ברחבי גרמניה מגוון אירועים, ובראשם פתיחה של שני מוזיאונים המוקדשים לבאוהאוס, ושחושפים צדדים פחות ידועים בתולדותיו ובהשפעותיו.
באוהאוס הוא לא סגנון
אבל מה זה בכלל "באוהאוס"? מאפייניו של המונח השתבשו וחלקם אף נשכחו. למשל, בזירת הנדל"ן והתיירות של תל אביב, שנוהגת להמיר את המונח הזה לשקלים ולדולרים על בסיס יומיומי, מעדיפים למסמס את העובדות. כל מבנה ישן שמטויח בלבן בוהק ובחזיתו מרפסת מעוגלת זוכה להסתופף תחת כנפי ה"באוהאוס", וסביר להניח שאין לו קשר ישיר למקור: בית הספר הגבוה ללימודי אמנות ועיצוב (אפילו לא אדריכלות בשלב ראשון), שפעל בין שתי מלחמות העולם.
חשוב להבין: הבאוהאוס אינו סגנון, אלא שמו של בית ספר. בישראל, המונח הפך לשם נרדף ל"סגנון הבינלאומי", שמייצג אדריכלות מודרנית, נטולת קישוטים ובדרך כלל נטולת סממנים מקומיים. רק ששמו של הסגנון הבינלאומי לא הוענק לו בשום שלב מטעם "באוהאוס", אלא הושאל לו מתערוכה שנשאה את אותו שם ב-1932 במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.
אדריכלי הסגנון הבינלאומי דגלו בקידמה, ושאפו להטמיע טכנולוגיות בנייה וחומרים חדשים. אדריכלים מודרניסטים היו הראשונים לבנות בניין משלד של קורות עמודים – מהלך מהפכני של ממש, שדחק את שיטת הבנייה המסורתית שמתבססת על קירות כבדים שנושאים את כל כובד משקלו של המבנה, ומשום כך מונעים את האפשרות לפעור בהם פתחי חלונות רחבים, שלא לומר מסכי זכוכית. פריצת הדרך הזו שינתה את עולם האדריכלות עד עצם היום הזה, וגורדי השחקים הנוסקים לשחקים ממשיכים לשקף אותה ביתר שאת.
בכלל, דפוסי תכנון מקובעים נדחקו אצל האדריכלים המודרניסטים לטובת עיצוב מופשט, המתבסס על מסות קופסתיות או מעוגלות. בחלק מהמקרים שאבו עיצובים אלה את השראתם משפת העיצוב של מכונות או ספינות. הטיח הלבן, הנקי והזול היטיב לייצג את את תפישת העולם של אותם אדריכלים, שביקשו ליצור עולם חדש עם זהות אוניברסלית.
לא נדל''ן, אלא שיפור החיים
מצולקים ממלחמת העולם הראשונה, הם ביקשו להיות שותפים ליצירת מציאות שלא תגרור את האנושות למלחמה נוראית נוספת, שתגבה את חייהם של מיליוני אנשים נוספים. האידאה של בית הספר "באוהאוס" הייתה התגלמות החלום הזה, כשם שניבאה מהר מאוד, כמעט מיומו הראשון, את האסון שעתיד לבוא. רוח בית הספר ביטאה שאיפה הומניסטית לייצר סביבת חיים טובה יותר, ללמד את התלמידים לפתוח את הראש לרעיונות רבים ולהיחשף לשלל תחומים, ולהעז. סיפורו של הבאוהאוס הוא סיפור של תשוקה ומאבקים בתקופה של שינויים. ניתן ללמוד ממנו על הלהט, הרצון לחדש ולפתח את החברה ואת חיי היום-יום, כך שלאדם והקהילה יהיה יותר נוח, נעים וטוב לחיות בעולם משתנה.
בחבילת הערכים המודרניסטית, התיעוש נחשב ערך מועדף. הרבה לפני שמישהו חלם על "איקאה", הביא הסגנון הבינלאומי לתיעוש של הבנייה וגם של רהיטים וחפצים, תוך הוזלת עלויות, באופן שינגיש עיצוב ואדריכלות למעמד הבינוני. גם אנשי בית הספר "באוהאוס" היו שותפים לחזון העתידני הזה, בייצור רהיטים שיהיו בהישג ידו של הבורגני העירוני – מעמד שקיבל תאוצה אדירה אחרי מלחמת העולם הראשונה, והתחזקות הערים והמעמד הבורגני בגרמניה.
לסגנון הבינלאומי היו אינספור תתי-זרמים, אך הבאוהאוס לא היה אחד מהם. האם יש בכלל "בית בסגנון הבאוהאוס"? לא בטוח. נדמה שההצמדה של שמו היא תולדה של בניין בית הספר בעיר דסאו – זו שאימצה את המוסד אחרי שסולק מוויימאר. הבניין העצום שתכנן מייסד בית הספר ולטר גרופיוס, שמעורר השראה גם היום עד שקשה להתנתק ממנו בתום הביקור, תוכנן בסגנון הבינלאומי. בסמוך לו הקימו מורים ובוגרים מבנים נוספים, באותה רוח (מה שהופך את דסאו לאתר חובה לכל חובב אדריכלות).
בעשורים האחרונים, הרבה אחרי שחלונות בית הספר נופצו בידי הנאצים ונשארו כך בשנות המשטר הקומוניסטי בתום המלחמה, התעורר העניין בבית הספר, ומהלכים מיתוגיים הובילו לחיבור ההדוק בין באוהאוס למודרניזם – קשר בל ינותק שנושא משמעות זהה.
בית חדש על חורבות המלחמה
גרמניה הייתה שקועה במשבר חמור אחרי שהפסידה במלחמת העולם הראשונה. מיליוני הרוגים ופצועים, כלכלה מקרטעת וקונפליקט מחמיר בין ימין ושמאל היו נקודת המוצא של אדריכלים ומעצבים, שחיפשו פתרונות יצירתיים שישפרו את איכות חייהם של בני האדם, ללא הבדלי מעמד ומיקום גיאוגרפי. מתמונות החורבן הם ביקשו לברוא חברה חדשה.
גרופיוס, אדריכל ברלינאי בן 36 שזכה למוניטין בזכות הישגיו האדריכליים, כמו גם הרעיונות החדשניים שביטא במאמרים שפרסם, הוזמן לעיירה ויימאר כדי לנהל בית ספר חדש. הבחירה בעיירה הציורית, המרוחקת ממרכזי התרבות והשלטון במדינה, נבעה מחיפוש אחר סביבה אינטימית, מעין מעבדה מבודדת, שתזרים רעיונות יצירתיים אל העולם.
"באוהאוס" ("בית הבנאים" או "לבנות בית", בתרגום חופשי) לא נולד יש מאין. הוא הוקם בתוך בית ספר קיים ומוערך ללימודי אמנויות, שעליו ניצח האדריכל והמעצב הבלגי אנרי ון דה ולדה – מי שהמליץ על גרופיוס. השם שנבחר על ידי גרופיוס מרמז על הכוונה ללמד שם אדריכלות, אף שבכלל לא הייתה מחלקה כזו בימיו של גרופיוס, אלא רק ב-1927, הרבה אחרי שיודח מתפקידו.
גדולתו של גרופיוס הייתה, בין השאר, בשיטת הלימוד המתוחכמת והמורכבת. במקום למיין סטודנטים למחלקות עם התמחויות שונות, הוא ביקש ליצור סביבה שבה אין הפרדה בין אמנות, אומנות, אדריכלות ותחומי יצירה נוספים: עיצוב גרפי, צילום, ריקוד ועוד. תוכנית הלימודים שפעה תכנים בין-תחומיים, שבהם כל סטודנט היה יכול להתנסות.
ההצלחה השנייה של גרופיוס ניכרה ביכולתו לסחוף אחריו סגל מהשורה הראשונה באירופה: אדריכלים, אמנים ומעצבים, שרבים מהם הם שמות נערצים גם היום: אמנים כמו יוהנס איטן, פול קליי ווסילי קנדינסקי; אדריכלים כמו מרסל ברויאר, האנס מאייר ומיס ואן דר רוהה (שני האחרונים גם ניהלו את בית הספר); והרשימה ארוכה. אגב, סגל המורים היה כולו על טהרת הגברים, ועל כך בכתבה שתתפרסם בערוץ האדריכלות של Xnet בקרוב. עם המורים הגיעו גם התלמידים. רבים מהם יימלטו מגרמניה לכל רחבי העולם לנוכח הרדיפות הנאציות, ויבטאו את כישרונם בנקודות שונות על הגלובוס.
הם לא נחמדים
לכאורה, ויימאר הזמינה לעצמה סיבה לגאווה, אך הרבה חיבה כלפי בית הספר לא הייתה שם. בדומה לרפובליקת ויימאר, שהוקמה אף היא בעיירה הציורית באותה שנה ממש, ושהחזיקה מעמד ממש כמו בית הספר, היה פער בין האידאולוגיה לבין התסיסה בשטח. החגיגה היצירתית של אנשי בית הספר – שרבים מהם לא היו גרמנים, עם שיעור גבוה של יהודים - לא הייתה מובנת לתושבים, שדרשו להבין מה לעזאזל עושים שם. האגדה מספרת כי ילדים שלא התנהגו יפה, שמעו מהוריהם אזהרה מפחידה: "נשלח אותך לבאוהאוס".
במאמץ של הנהלת המוסד לשפר את הקשר עם התושבים ונבחריהם, הוחלט לחשוף את תוצרי בית הספר בתערוכה גדולה שהתקיימה בכל רחבי העיירה. גולת הכותרת, שאותה כדאי לראות כאשר מבקרים בווויימאר, היא הבית המובהק הראשון שיצרו אנשי הבאוהאוס. שני בתים בלבד מביתו של פול קליי, צץ בית שלא היה כמוהו: "הבית שעל ההורן" (Haus am Horn), בתכנונו של הצייר גיאורג מוך שהיה מורה במוסד, תואם את הסגנון הבינלאומי המוכר מתל אביב: מבנה בעל חזות פיסולית, המורכב מכמה מסות הנובעות זו מזו, מטויח בצבע לבן אחיד וללא כל עיטורים, כשהקווים האופקיים מודגשים בו היטב. עיצובו החזותי היה זר לבתים המצועצעים של ויימאר, ללא הקשר מקומי. ככזה, אפשר היה לשתול אותו בכל מקום בעולם.
החידוש הנועז, שאותו אין למצוא בבתים תל אביבים שנקראים בטעות "באוהאוס", בא לידי ביטוי בתוכנית ובפריסת החדרים הפנימית. הבית על ההורן, ששטחו הבנוי 100 מטרים רבועים בלבד, הוקף במדשאה פתוחה ובגינת ירק שתספק לבני הבית חלק ממקורות מזונם. במרכזו חדר מגורים גדול, גבוה משאר החדרים, שאורגנו בהיקף שלו והיו קטנים במיוחד: חדרי שינה נפרדים לאם ולאב, חדר לילד, חדר עבודה, מטבח וחדר רחצה. חריגה מהכל הייתה ההחלטה לעצב את הסלון כחדר סגור, שרק פתחי חלונות צרים בצמוד לתקרה מחדירים אליו אור. החדרים מקיפים אותו ולכן הוא אינו פתוח אל החוץ, כנהוג. למעשה, זוהי תוכנית שהיא הפשטה של רעיון המשפחה המלוכדת.
כך הדגיש המתכנן את חשיבות מעמדו של התא המשפחתי, ששיאו בישיבה המשותפת בחדר המגורים – לב הבית. נאמנים לתפישה ההוליסטית של בית הספר, כל הריהוט והציוד בבית עוצבו בידי התלמידים וכללו פריטים חדשניים לזמנם. ב-1996 הוכרז הבית אתר מורשת עולמי ולאחרונה שופץ באופן יסודי, תוך נאמנות לתכנון ולריהוט המקוריים.
"החשיבות של הבית, וזו גם אחת הסיבות המרכזיות למאמץ לשמר אותו, טמונה ברעיון שעמד בבסיס הקמתו: הצגת סגנון חיים חדש תוך מענה על השאלה כיצד חיים בעתיד", הסבירה ד"ר אנקה בלום (Blümm), חוקרת באוהאוס שפרסמה ספר על הבית. בסיור עיתונאים עולמי, שבו השתתף צוות ערוץ האדריכלות של Xnet, ציינה בלום: "הכוונה היתה להקים שכונה שלמה ולשכפל את הבית, אך המשבר הכלכלי שפקד את גרמניה אילץ את הבאוהאוס למכור את הבית ולגנוז את התוכניות. הבית נמכר לעורך דין, ששינה אותו מיד".
אגב, האיש שמימן את פרויקט "הבית שעל ההורן" היה אדולף זומרפלד, סוחר עץ יהודי-ברלינאי, שכבר הזמין לפני כן את גרופיוס וחניכיו לתכנן ולרהט את ביתו שלו – מה שהיה הבית המובהק ביותר שלהם, למעשה. אלא שהבית נשרף ולא שוחזר, ועיצובו היה שונה בתכלית ממה שמזוהה היום עם "סגנון הבאוהאוס": זומרפלד העניק חופש יצירתי, וקיבל בית עץ קודר, עמוס ומורכב, שבו מורגשת היטב מסורת הבנייה הגרמנית עתיקת היומין. עיטורים גיאומטריים וצבעים עזים בחלונות הוויטראז' היו מרכיבים בולטים באותו בית – שום קשר לאסוציאציות שהבאוהאוס מעורר היום, ומה שמעלה את השאלה כיצד היה מתפתח.
הגירוש לדסאו
השמרנות של תושבי ויימאר לא היטיבה עם הבאוהאוס, שהורכב ברובו מאנשים חדורי מודעות פוליטית סוציאליסטית ותפישת עולם חופשית. החיכוכים עם תושבי העיירה היו בלתי נמנעים. הלבוש השונה, ההתנהגות שנתפשה כמתירנית ופרועה, והמימון הציבורי שאיפשר את קיומו של בית הספר, החריפו את המתחים. גם היום, ביקור בוויימאר מגלה שמרנות אדריכלית; הבאוהאוס אמנם נולד כאן, והעיירה מצפה לראות המוני תיירים השנה בזכותו, אבל גם המוזיאון החדש שקם לכבוד שנת המאה עורר תלונות שמזכירות את הימים ההם: מדוע עיצובו קופסתי ומנוכר, האם ההוצאה הכספית מוצדקת וכדומה.
צחוק הגורל הוא שגם היום, מאה שנה אחרי הקמת "באוהאוס" ואחרי כל התהפוכות שגרמניה ידעה, שוב צומחים כוחות שונאי זרים בחלק הזה של גרמניה. וכמו אז, כלכלה מקרטעת, אבטלה גוברת וגל הגירה גדול משמשים כר פורה לאותן מגמות. "הביקורת על המבנה היא על היקף ההשקעה אבל גם על הנראות שלו", מגלה פרופ' הלמוט זימן, נשיא קרן מוזיאון הבאוהאוס של ויימאר, כשאנחנו מסיירים באתר הבנייה. "פתאום קם בעיר מבנה חדש ושונה מאוד מהמבנים שמקיפים אותו, שנבנו ברובם במאה ה-19 בסגנון הניאו-קלאסי. יש כאלה ששואלים אותנו 'למה בניתם לנו קבר מצרי באמצע העיר?'" זימן מעריך שהביקורת לא תשכך במהרה. להיפך: לדעתו, לקראת מועד הפתיחה היא רק תתעצם, ואולי גם יהיו הפגנות מחאה.
בחזרה אחורה, ויימאר סימנה לבית הספר הליברלי-מדי להסתלק. היעד הבא היה דסאו, עיירה שהייתה פתוחה יותר לרעיונות של גרופיוס - וגם ניאותה לשלם עליהם. הוא קיבל חלקת אדמה בקצה היישוב, והורשה לתכנן בה בניינים שישרתו את בית הספר, עם מתחם נפרד למגורי המורים. התוצר הנודע הוא מכלול של מבנים צמודים זה לזה, כשלכל אחד מהם עיצוב וממדים שונים, אך יחד הם יוצרים מתחם אחיד ומורכב שבו משולבת מערכת תנועה מתוחכמת – עם גשר שמחבר בין האגפים, המחופים במסכי זכוכית.
גרופיוס גם זכה מעיריית דסאו לתכנן פרויקטים נוספים, כמו לשכת תעסוקה, מה שהעיד לכאורה על הרמוניה מתרקמת עם הסביבה, אלא שבינתיים הבעיות שלו צצו בתוך המוסד. תככים מחריפים ותסיסה נגד המנהל הנערץ אילצו אותו לפנות את מקומו. האנס מאייר תפס את כיסאו, אך לא לאורך זמן, ובניסיון לשמור על המשך קיומו של המוסד הוזמן בכיר האדריכלים המודרנים בגרמניה, לודוויג מיס ון דר רוהה, לאחוז במושכות. המפלגה הנאצית תפסה בינתיים עמדות כוח ודאגה להצר את צעדי המוסד, שנאלץ ב-1932 לעזוב את משכנו ולנדוד לברלין. בתוך כשנה בלבד, הוא סגר את שעריו ואנשיו נפוצו לכל עבר.
ותודה לנאצים
עשרות המורים והתלמידים הבינו את הרמז, ובמוקדם או במאוחר נמלטו מגרמניה, כשהם מיישמים את רוח בית הספר בנקודות חדשות בעולם. חלקם הקימו מוסדות חדשים, שאימצו את אותן שיטות ההוראה. בירושלים, למשל, נפתח מחדש "בצלאל" לאחר שלא פעל במשך יותר מעשור, כשלתפקיד המנהל התמנה הצייר מרדכי ארדון, מי שהשלים שנים ספורות קודם לכן את לימודיו בבאוהאוס. האדריכלים אריה שרון ושמואל מסטצ'קין, שלמדו בבאוהאוס בשנות השיא, הפכו לדמויות משפיעות על חייהם של אזרחי ישראל – בערים, בקיבוצים ובתכנון המדינה כולה.
גרופיוס ומיס ון דר רוהה היגרו לארצות הברית, שם עשו חיל והפכו לדמויות נערצות עוד יותר מכפי שהיו ביבשת הישנה. הזדמנות לסגירת מעגל ניתנה לגרופיוס באחרית ימיו: ב-1964 הוא הוזמן לחזור לבאוהאוס; המוסד אמנם כבר לא היה קיים, אך הוא תכנן בעבורו את מבנה הארכיון במרכז ברלין. גרופיוס לא הספיק לראות את הבניין בהקמתו, ואת המלאכה השלימו תלמידיו-שותפיו.
הבניין בדסאו ננטש ונבזז, ועבר גלגולים שונים תחת המשטר המזרח-גרמני. רק בסוף המאה שעברה, אחרי איחוד הגרמניות, הוא זכה לחידוש יסודי ופתח את שעריו מחדש, והפעם כמוסד מחקר שמנציח את עברו המפואר, ובסמוך לו הוקם – במבנים חדשים – מוסד אקדמי ללימודי אדריכלות.
בית הספר ומורשתו נשכחו במשך שנים רבות ולא זכו להערכה יתרה. בדסאו, שבצד המזרחי והקומוניסטי של גרמניה, מבנה בית הספר נשאר נטוש במשך שנים רבות. אחר כך אוכלס, כשהוא עובר שינויים שפגעו במבנה המקורי וביטאו זלזול מופגן. זה לא היה מקרי: הסובייטים, למרבה האירוניה, החשיבו את הבאוהאוס למעוז קפיטליסטי שחיסולו היה מוצדק, בעוד שבצד המערבי ייצג הבאוהאוס את תרומתה של גרמניה לפיתוח חשיבה פורצת דרך וחלוץ מרכזי בתנועה המודרנית.
המחקר על הבאוהאוס התעורר רק בשנות ה-60. באותן שנים, הבשילה גם במזרח גרמניה ההכרה בחשיבותו של המוסד הסגור, ואז צץ הצורך בשיפוץ יסודי של הבניין בדסאו. בישראל, שבה נקלטו כמה מבוגרי בית הספר, החלה מורשת הבאוהאוס להיחקר בתחילת שנות ה-80. במהירות היא הפכה למצרך לוהט בשוק הנדל"ן הטרנדי של תל אביב, בלי הבנה מושגית מעמיקה.
תל אביב? כן, אבל חיפה יותר
אגב, בעיר חדשה כמו תל אביב, שהוקמה רק ב-1909 וזכתה לתנופת בנייה אדירה בתחילת שנות ה-30, אימצו התושבים את האדריכלות המודרנית בגיבוי מלא של מחלקת ההנדסה העירונית. גם בפריז, בלונדון ובברלין פוגשים היום אדריכלות מודרנית, אלא שהיא נטמעת בין סגנונות בנייה מוקדמים ומאוחרים יותר, ולמרות העובדה שאיכותה וחשיבותה גבוהות יותר – וגם התחזוקה שלה, כמעט מיותר לציין - קשה למצוא בהן רצף כה קוהרנטי כמו בתל אביב, ועוד כזה שניסה להתאים עצמו לאקלים המקומי.
חיפה אינה נופלת מאחותה הדרומית בעושר מבני הסגנון הבינלאומי, בעיקר בשכונת הדר הכרמל, אלא שעירייה כושלת ושוק נדל"ן חסר מודעות החמיצו את האפשרות למנף את חיפה בעזרת נכסיה המרשימים. אולי כעת, עם הנהגה טרייה, ייראה סוף סוף השינוי.
רלוונטי יותר מתמיד
לנאצים היה אפוא תפקיד מרכזי בהבניית המיתוס שנקרא "באוהאוס", הן בזמן אמת והן בשנים שיבואו אחרי חורבן הרייך השלישי. רדיפת תלמידיו וסגירתו הכוחנית של בית הספר בידי המפלגה האנטי-דמוקרטית והגזענית, שתפסה במהירות את השלטון המקומי והארצי, הפכו את תלמידיו ומוריו לגיבורים. סיפור עלייתו ונפילתו של מוסד תרבותי על רקע רדיפה בלתי פוסקת הוא חומר דרמטי, שמהדהד גם אחרי מאה שנה, עוד לפני שהמערב חזר להשמיע קולות גזעניים וחשוכים בשנים האחרונות.
בלי התוצרים המשובחים שיצאו מ"באוהאוס", הדרמה לא הייתה טובה כל כך. בעיקר בזכות המורים המעולים (רוב התלמידים לא הטביעו חותם כמותם), והעבודות עצמן – באדריכלות ובעיצוב, בעיקר בפריטי ריהוט כמו אלה של ברויאר – שהפכו לנכס צאן ברזל מבוקש עד עצם היום הזה.
הבאוהאוס רלוונטי היום, יותר מתמיד. מקום שמסרב להיות "מקומי" ורוצה להיות פתוח לרעיונות שונים. מוסד חינוכי שכינס תחת קורת גג אחת מורים מובילים בתיאוריה ובפרקטיקה, לצד תלמידים במגוון מעמדי ובינלאומי שמעשירים זה את זו. מהלך שמאמץ את רוח הזמן, מסרב לקפוא על שמריו ונפתח לסוגי מדיה ותחומים שונים. אידאולוגיה חזקה יותר ממניעים כלכליים וכוחניים. רצון משותף לא רק לשפר את סביבת החיים של האדם – אלא להוביל אותה לעידן חדש.
ובעצם, מתי בפעם האחרונה שמענו ראש מחלקה, מרצה או קבוצת תלמידים כישרוניים במוסד אקדמי ישראלי, קמים ועושים מעשה ומביעים את דעתם באופן יצירתי מול המצוקות שאנחנו עדים להן כיום? מאה שנה עברו – ובאוהאוס שני עדיין לא קם.
