"סופשבוע מהגהינום", היא פותחת את השיחה ברגע שהיא פותחת את הדלת לחדר. דקה אחרי היא מוזגת לעצמה ספל מקנקן התה הרותח ועוטפת אותו עם ידיה. "בכל יום שישי שהן עומדות להגיע אני מכינה את עצמי. יש לי כזה מן מתח שמלווה אותי בכל פעם לפני שהו מגיעות. מרגישה כאילו להקת ארבה משתלטת לי על הבית. מהרגע שהן נכנסות אני נכנסת למצב תודעתי וסופרת את השעות אחורה. והקטע הוא שהן באמת ילדות טובות. אין לי שום דבר רע להגיד עליהן ואני הכי שמחה שמיכאל הקטן שלנו 'מת' עליהן והן עליו. הוא כל כך שמח שהן באות ואני לא יכולה להיות חלק מזה. זה מתחיל טוב, אבל שבת לקראת הצהריים אני פשוט מאבדת את זה. אני מתחילה להיות קצרה בתשובות, חסרת סבלנות, מסתגרת בחדר ובגדול - סופרת את הדקות עד שהן ילכו. לא משנה מה אני עושה, אני לא מצליחה לאהוב אותן". שתיקה ואז, "נשמע רע, נכון?" שוב לוקחת רגע. "גידי רואה שקשה לי, אבל מה, אני אגיד לו שאני לא אוהבת את הילדות שלו? לא יודעת, כשהן באות, משהו לא טוב קורה לי. אני מרגישה שזו לא אני".
אהבה - עניין מורכב
אם הייתי יכולה לספור את כמות הפעמים שהוידוי הזה נחשף באוזני - וידוי שנאמר בעיקר מפיהן של נשים. הן אלו שבעיקר מעלות את סוגיית האהבה (גברים אגב, מדברים יותר במונחים של קשר).
למרות רוחות השיוויון בין המינים גם בתיפקוד ההורי, התפיסה התרבותית עדיין ברטרו ותכונות של דאגה, הכלה, אהבה וטיפול, מזוהות יותר עם נשים, כשהציפייה היא שתכונות אלו יתעוררו באופן טבעי בכל פעם שהן נדרשות לתפקיד. החלק המורכב יותר הוא שתפיסה זו קיימת גם אצל הנשים עצמן. ואז מגיע רגע האמת וזה לא קורה.
נשים מתאהבות בגבר אותו הן מגדירות כ"אהבה הכי גדולה שהיתה לי", אבל לא מצליחות לאהוב את ילדיו. "חשבתי שלהתחתן עם גבר שיש לו ילדים יקל על הכמיהה שלי ללדת ילד, אבל זה דווקא החמיר את המצב", אמרה לי אחת מהן. "עכשיו אני צריכה לתפקד כמו אמא, כולם מצפים ממני לתפקד כמו אמא, לאהוב ולסלוח כמו אמא, אבל אני לא מקבלת את החום הזה בתמורה. אין לי ילד שרץ אלי וצועק לי 'אמא, אמא'. אין ילד שמתרגש ממני סתם ככה, רק כי יש לי משמעות בחייו כי אני 'אמא' שלו".
מדריכי הוידאו הקודמים בסדרה:
- מה עדיף לילדים - הורים נשואים שרבים כל היום או הורים גרושים?
- כך תציבי גבולות לילדיו, גם בלי להפוך לאמא החורגת מהגיהנום
מי שלא תהיי, ולא משנה מה הנסיבות שלך, בין אם את אמא לא ביולוגית בלי ילדים משלך או אמא לא ביולוגית עם ילדים משלך, דעי, אהבה היא נושא מורכב. במשפחות משולבות היא מורכבת יותר, מכיוון שאחד הדברים העיקריים שמבדילים בין הדמות הלא ביולוגית לדמות הביולוגית הוא נושא האהבה.
בואו רגע נשים את העובדות: הפכתם להיות "הורים לא ביולוגיים" רק כי התאהבתם בגבר או אישה שבמקרה יש להם ילדים מנישואים קודמים. לא בחרתם את התכונות של הילדים, בדיוק כמו שהילדים לא בחרו אתכם. ההורים שלהם הם אלו שבחרו בכם. שניכם, אתם והילדים "אולצתם" לסוג של מערכת יחסים, בין אם אתם רוצים בה או לא.
בעיה נוספת היא ש"הורים לא ביולוגיים", לא פעם בעידוד ההורה הביולוגי, ממהרים לנסות להתקרב לילדים ולייצר אווירה של יחידה משפחתית חדשה ומהר מאוד מגלים שזה ממש קשה עד בלתי אפשרי. יצירת קשר קרוב תלויה בכל כך הרבה גורמים נוספים שאינם קשורים רק ברצון הטוב שלכם, כמו גיל הילדים וכמו האופי והקשר בין ההורים הביולוגיים שלהם, שמשפיע מאוד על מידת החופש שהם חשים בלפתח קשר חיובי עם הדמויות החדשות ועוד. מה שבטוח זה שרגשות של אהבה וחום לילדים של בני הזוג לא קורים פתאום כי אתם רוצים בזה או בגלל שאתם אוהבים את ההורה שלהם או בגלל ש"ככה זה משפחה" או כי הסביבה והחברה מסביב לוחצים.
תנו ליחסים להתפתח בקצב שלהם
ג'נט ריבסטין, פרופסור לפסיכולוגיה המתמחה ביחסים משפחתיים מאוניברסיטת אקסטר באנגליה, ציינה באחד ממחקריה שאחת הבעיות הגדולות במערכת היחסים במשפחות משולבות היא העובדה שבגלל שאין לנו דרך מוגדרת לסווג את הרגשות המתפתחים בה, אנחנו ממשיכים להגדיר אותם במונחים של "אוהב/ת לא אוהב/ת". בהיעדר אנלוגיות ישירות, אנחנו מנסים להשוות את זה למודלים מוכרים של רגשות כמו אמא, דודה, חברה כשבעצם זה לא דומה לאף אחד מאלו.
המציאות מצביעה על כך שאהבה מתפתחת עם הזמן. לעומת זאת, התאהבות לא. התאהבות יכולה לקרות מהר. אנחנו יכולים להרגיש משיכה גדולה מאוד למישהו, לחוש התאהבות גדולה לתינוק שרק נולד או אפילו לגור כלבים שהחלטנו לאמץ – התאהבות זו גורמת לנו להתמלא בשאיפה לדאוג לו ולרווחה שלו. אבל אל תטעו. זו לא אהבה. אהבה זה סיפור אחר. היא לא מתפתחת מיד - באף מערכת יחסים. אהבה מתפתחת עם הזמן, כתוצאה מרצף של פעולות שאנו עושים מתוך בחירה. למשל, טיפול והענות עקביים לצרכים של תינוק. אין קיצורי דרך לאהבה. זה לוקח זמן ונובע מחוויות משותפות שאנו חולקים, מהאומץ להיות פגיע וחשוף ומהאנרגיות שאנו משקיעים כדי לגרום למערכת היחסים הזו לעבוד. וגם אז, אם אתם לא אוהבים - זה גם בסדר.
מעיסוקי בתחום במשך שנים, מצאתי שמנעד האהבה של דמויות לא ביולוגיות הוא כל כך רחב ונע בין שתי קצוות מאוד רחוקות זו מזו. אפשר לחוש אהבה ואפשר לחוש רגשות שליליים. להנות מחברתם ו/או להרגיש חיבה אליהם כי האיש שאני אוהבת אוהב אותם. יש כאלה שמרגישים שהילדים של בני הזוג שלהם "סבבה לגמרי", אבל לא אוהבים אותם. יש כאלה שמאוד רוצים לאהוב אותם וממש מלאים ציפייה שזה יקרה ויש כאלה שהם ממש בסדר עם מה שהם מרגישים.
רגשות יכולים להיות מורכבים מתחושות אמביוולנטיות ברמות שונות של קנאה, דחייה, תסכול, כעס, אכזבה. יש כאלה שמרגישים משהו ויש כאלה שלא מרגישים בכלל. הרגשות אפילו יכולים להשתנות משבוע לשבוע. מה שהכי ברור הוא שאין נכון או לא נכון במגוון הרגשות ש"הורה לא ביולוגי" חש כלפי הילדים.
זה לגמרי בסדר לרצות ולכוון למערכת יחסים אוהבת עם הילדים, אבל ציפיות גבוהות שלכם לאהוב אותם כמו שאתם אוהבים את ילדיכם הביולוגיים או כמו שההורה שלהם אוהב אותם, ייצרו תסכול, אכזבה ותחושת כישלון. להיות הורה לא ביולוגי זה תפקיד לא קל לכשעצמו. אל תוסיפו על זה את הלחץ של לאהוב. לכפות על שני צדדים לאהוב אחד את השני מייצר דבר אחד - התנגדות. תקשיבו לעצמכם, לקצב שלכם ותנו ליחסים טובים להתפתח באופן טבעי.
בושה, אשמה וביקורת עצמית הם רגשות קשים לחיות איתם והם תובעים את מחיר הדימוי העצמי ותחושת הערך של הרבה "הורים לא ביולוגיים" וכתוצאה מכך גורמות לתגובות העולות במחיר מערכת היחסים הזוגית. לכן, לפני הכל, הדבר הבסיסי הוא קודם כל להכיר ברגשות השונים ובעובדה שאף רגש שלילי לא הופך אתכם למפלצת. ולהבין שגם שאיפה של "איזה באסה שהם באים" או "שיגמר כבר הסופשבוע והם ילכו לבית של אמא/אבא שלהם" היא שאיפה לגמרי אנושית.
סיגל קפלן, מדריכת הורים והורים במשפחות פרק ב', עיתונאית ויוצרת תוכן בתחום משפחה ומדריכת קבוצות הורים.
