אל דוכן הנואמים בקונגרס הבינלאומי להסרת חסמים בדרך לשלום, שנערך בשבוע שעבר באוניברסיטת תל אביב מטעם תנועת נשים עושות שלום, עלתה אישה שנראתה לרבים חריגה בנוף, ולא בצדק. בשמלה ארוכה ובכיסוי ראש, ואחרי נסיעה ארוכה ממצפה רמון, דינה דיין (47) אכן הייתה שונה משאר לוחמות השלום שהשתתפו באירוע, אבל היא בהחלט לוחמת: את חייה היא מקדישה לנושא המלחמה בעוני והיכולת של נשים לחלץ את עצמן מתוכו.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- נרות, סביבונים וחנוכיות כפי שתועדו על ידי חתן פרס ישראל
"אני נמצאת בכל כך הרבה עולמות", היא אומרת. "אני אישה, מזרחית, תושבת עיירת פיתוח ומנהלת אורח חיים חרדי, כך שאני יושבת על כמה זהויות כבדות במרחב הישראלי. אני גם שמאלנית, כפי שקוראים לזה. אנשים שרואים אותי מיד מתייגים אותי כימנית, כי יש לי כיסוי ראש, אבל אני רחוקה מהתבנית".
ואכן, דיין רחוקה מהתבנית שמבט חטוף עשוי לצייר לה: היא נולדה כחילונית, חזרה בתשובה והתחרדה, עשתה שני תארים אקדמיים, התמודדה בפריימריז האחרונים במפלגת העבודה ומתכוונת להתמודד שוב על מקום ברשימה לכנסת. "נמאס לי שמכניסים אנשים לתבניות", היא אומרת. "יש הרבה מקומות שהם לא שחור או לבן. יש הרבה אנשים בחברה הישראלית שכמוני, מחפשים דווקא את האפור".
צפו בסרטון מתוך קמפיין הפריימריז שלה:
המאבק הראשון שלי
היא נולדה בירושלים ועברה בילדותה עם משפחתה למצפה רמון - יישוב שמהווה חלק מהותי מזהותה ומאורח חייה עד היום. "גדלתי במה שמוגדר היום כעיירת פיתוח, וזה משפיע על הכל", היא אומרת. בית הוריה היה חילוני, וכשהלכה לבית הספר, המסלול שלה ושל בני כיתתה היה ברור: "בנות למזכירוּת, בנים למכונאות", היא נזכרת. "לא שאלו אותך; פשוט סללו לך את הדרך. בבית הספר ניהלתי את המאבק הראשון שלי, על הזכות לעשות בגרות. הייתה רק קבוצה קטנה של תלמידים שנתנו לה לגשת לבגרות, והיה צריך ממש לריב כדי ללמוד. זה דרש ממני לעמוד על שלי".
אחרי שהשיגה את מטרתה וסיימה את התיכון כשבידה תעודת בגרות, התגייסה לחיל האוויר. לאחר השחרור גרה תקופות בתל אביב ובירושלים, אבל לבסוף חזרה למצפה רמון, שם הכירה את בעלה עירא, שהגיע למקום במסגרת גרעין נח"ל. "היינו
זוג, ואז התחלתי להתחזק. חיפשתי ומצאתי חיבור ממקום מאוד עוצמתי למקום שאני באה ממנו: לסבתות שלי, שהיו יהודיות מאוד אדוקות, ולמסורת שממנה באתי - היהדות המזרחית. הטריגר היה תחושה שהמקום שממנו אני באה הוא מאוד מבוזה. להיות מרוקאי - ובכלל, להיות מזרחי - היה דבר שנחשב בזוי באותה תקופה. הרגשתי שיש דברים מדהימים בזהות הזו, והיה לי צורך להבין מה אני ומאיפה אני באה".
החזרה בתשובה נעשתה מרכיב מהותי בחייהם של בני הזוג, וביחד עם חברים נוספים הם בנו קהילה חרדית במצפה רמון. אחרי שהביאו לעולם את ילדיהם - יעל (20), יהושע (17) וציפורה (14) - התרחשה תפנית שפתחה נתיב חדש בחייה של דיין. "הרגשתי שלקחתי את התשובה רחוק מדי, ושאנחנו יותר מדי נסגרים: לא יודעים מה קורה, לא שומעים חדשות ולא רואים טלוויזיה, מתנתקים מהעולם שממנו באנו במטרה להתחיל חיים טהורים וקדושים. כל החיים היו סביב זה. הייתי מוצאת את עצמי קמה בבוקר ונשארת בבית כל היום, לא יורדת מהפיג'מה. הרגשתי שאני מפספסת את המקום שאני רוצה להיות בו, שאני יכולה להשפיע בו. החלטתי שאני הולכת ללמוד, וזו הייתה החלטה לא פשוטה, כי הקהילה שלנו היא חרדית, של חסידי ברסלב. לפני שעשיתי את זה, שאלתי רב, והוא נתן לי אישור, אבל הקהילה לא לקחה את זה בקלות, ושילמתי מחיר. בקהילה רואים את האוניברסיטה כמקור כל הרע, כדבר חילוני, כבזבוז זמן, אבל הרגשתי שאני חייבת לצאת, שאני נחנקת".
בגיל 33 היא התחילה תואר במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה, שאותו סיימה בהצטיינות נשיא, ומשם המשיכה לתואר שני בלימודי מזרח תיכון, פוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. "הייתי רעבה ללימודים", היא מנמקת את ההספק. "הייתי יושבת בגן השעשועים עם הילדים, כולן סביבי היו קוראות תהילים, ואני הייתי קוראת מאמרים באנגלית".
שופר של שינוי
במהלך הלימודים עבדה דיין כמורה בתיכון במצפה רמון שבו למדה, והבחינה שדברים לא השתנו בצורה משמעותית. "אני זוכרת שהיו לי תלמידים מדהימים, אבל היה ברור שבצבא הם יהיו טבחים או נהגים, וגם אחרי הצבא אין סיכוי שהם ייצאו מהמעגל הזה. ככה התחלתי לקלוט שבישראל אין מוביליות חברתית: אם באת ממשפחה ענייה, תהיה עני גם כמבוגר; אם נולדת וגדלת במצפה רמון, רוב הסיכויים שתישאר במעמד סוציו-אקונומי נמוך. בעקבות התובנות האלה התחיל אצלי תהליך שבו השתנתה לי התפיסה לגבי פמיניזם, לגבי מה שנשים אמורות לעשות, לגבי הצורך להגשים. גם הבנתי שהדת היהודית היא מאוד פמיניסטית ומקבלת נשים. הרי היו לנו נביאות ומנהיגות. אחרי שסיימתי את הלימודים, וכשהילדים גדלו, הרגשתי שיש לי את היכולת ואת הפוטנציאל לעשות שינוי. ראיתי שאין מי שמדברר באמת את המציאות שלי - את המציאות הכלכלית הקשה, את העוני. ככל שלמדתי, הבנתי שלא הגיוני שיש פער חברתי כזה גדול בין הפריפריה למרכז".
ב-2015 החלה בפעילות חברתית והקימה עם שותפים את תנועת הפריפריות, שמבקשת "לייצר כוח אזרחי, עממי, רחב ומגוון בפריפריות הגיאוגרפיות והחברתיות בישראל". "החלטנו לאחד כוחות, גם ימין וגם שמאל, כדי להעלות את המודעות לבעיות של הפריפריה", אומרת דיין. "אחד הפרויקטים הגדולים שעשינו היה מחקר שהעלה כי תוחלת החיים הממוצעת בפריפריה נמוכה בארבע שנים מזו שבמרכז הארץ".
לפני שנתיים לקחה את פעילותה הציבורית צעד נוסף קדימה והתמודדה בפריימריז של מפלגת העבודה. "ראיתי את זה כהזדמנות להעלות למודעות את הנושאים שמעסיקים אותי. הרי הפריפריה לא מיוצגת בכלל בכנסת, ואם מדברים עליה, זה מגיע מאנשים כמו מרב מיכאלי או סתיו שפיר, שלא באמת חיות את הבעיות האלה ביום-יום. זה לא כמו אדם שבאמת מגיע מהמקום הזה, ואלה החיים שלו". היא אמנם לא הצליחה להשתלב ברשימת העבודה לכנסת, אבל החלום להיות ח"כית שריר וקיים. "אני מתכוונת להתמודד גם בבחירות הבאות", היא אומרת. "אני גם מרגישה שהנשים הולכות לקחת חלק גדול יותר במרחב הפוליטי הישראלי בשנים הקרובות. יש שופר של שינוי, ורוצים לשמוע קולות יותר אותנטיים. אני רוצה לשמוע נשים אתיופיות, נשים חרדיות, נשים ערביות – לא לשמוע גברים לבנים שמדברים עליהן. הקולות של הנשים מכל מיני נישות חברתיות יהיו הסיפור של השנים הקרובות. בינתיים הן מושתקות, לא שומעים אותן. נשים כמוני לא מופיעות בטלוויזיה, אנחנו לא במרחב הציבורי, אבל יש כמונו הרבה".
המחאה נגד אוזלת היד של הממשלה בטיפול באלימות נגד נשים עוררה בה סיפוק רב, ודיין עצמה השתתפה בארגון הפגנה בנושא במצפה רמון, שאליה הגיעו כ-60 נשים מכל המגזרים, כולל מהיישובים הבדואיים הסמוכים. בשבילה זו הייתה עוד הזדמנות לתת ביטוי לכוח הנשי. "כולנו יחד קראנו את השמות של הנשים שנרצחו השנה, וההרגשה הייתה של סולידריות נשית חשובה", היא אומרת. "במרחב שבו נשים רבות סובלות מאלימות - לפעמים נפשית, לפעמים כלכלית ולפעמים פיזית - בדרך כלל עם קשר שתיקה והסתרה, זו הרגשה נהדרת לעמוד יחד ברחוב ולתת לנשים אומץ לפתוח את הלב".
דרור גוריון עבר למצפה רמון וגר 19 שנה בלי חשמל. הקליקו על התמונה:
