מה שאלה חנה סנש את אמא שלה, ולמה הטבע כולו רעש וגעש
ב-1941 כתבה העולה החדשה מהונגריה שיר בשם "לאמי", ובו תיארה מצב שכעבור שלוש שנים, אחרי שצנחה באירופה ונתפסה על ידי הגרמנים, נהפך למציאות טרגית
שנתיים קודם לכן היא הגיעה לארץ ישראל, שלוש שנים לאחר מכן תוצא להורג אחרי ימים של עינויים ויסורי נפש, אבל עכשיו, בת 20, היא בנהלל, לומדת בבית הספר החקלאי של חנה מייזל שוחט, מכשירה את עצמה לקראת ההקמה של קיבוץ חדש, שדות ים. קוראים לה אניקו סנש, ובארץ היא נקראת בשמה העברי - חנה.
אביה, בלה סנש, עיתונאי וסופר, נפטר כשהייתה בת שש. אמה, קתרינה, גידלה אותה לבדה בעיר הולדתן, בודפשט. עוד בזמן לימודיה בתיכון נוצרי נעשתה ציונית נלהבת לאחר שנתקלה באנטישמיות: היא נבחרה לכהן במועצה הספרותית של בית הספר, אבל לא יכלה להשתתף בה בשל יהדותה. ב-1939 נפרדה מאמה ועלתה לארץ. באותה שנה פרצה מלחמת העולם השנייה, אבל יהודי הונגריה חשו בטוחים יחסית: הם סמכו על שליט הונגריה, מיקלוש הורטי, שלמרות ההסכמים שהיו לו עם גרמניה הנאצית, סירב לגרש אותם. בארץ תכפו הגעגועים של חנה סנש לאמה ולאחיה. במכתביה אל האם השתדלה להרגיע אותה: סיפרה לה, למשל, שהאוכל טוב, שמדי פעם היא מגלה דברים חדשים, כמו זיתים או אשכוליות. בחנוכה, כתבה לאם, אכלה לביבה, ובליל שבת הוגשו להם "תפוחי אדמה עם כרובית וסלט, פודינג שוקולד ועוגה פשוט מדהימה". רק לאחיה גיורא, שהיה אז בצרפת, סיפרה: "אני אוהבת להיות כאן, שלומי טוב, ולא התאכזבתי משום דבר, אבל אני חושבת שתבין אותי ותדע מה חסר לי: אמא’לה ואתה".
באותה שנה, 1941, כתבה את השיר "לאמי", שמקץ שלוש שנים התגלה כמעט כשיר נבואי:
מִנַּיִן לָמַדְתְּ לִמְחוֹת דְּמָעוֹת?
לָשֵׂאת הַכְּאֵב בַּחֲשַׁאי?
בְּסֵתֶר לִבֵּךְ לְהַטְמִין הַתְּלֻנָּה,
הַסֵּבֶל, הַבְּכִי, הַדְּוָי...
שִׁמְעִי אֶת הָרוּחַ!
בְּלוֹעַ פָּתוּחַ
שׁוֹאֶגֶת בְּגַיְא וְהָרִים.
רְאִי אֶת הַיָּם – בְּקֶצֶף וְזַעַם
מַצְלִיף אֶת עִנְקֵי הַסְּלָעִים.
הַטֶּבַע כֻּלּוֹ רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ
פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר וְצוּרָה...
מִנַּיִן הַשֶּקֶט הַזֶּה בְּלִבֵּךְ?
מִנַּיִן לָמַדְתְּ גְּבוּרָה?
המטרה: להטעות את הגרמנים
ב-1943 החליטה חנה סנש להתנדב לצבא הבריטי כדי להישלח להונגריה, והצטרפה לקבוצת צנחנים שהוצנחו על אדמת יוגוסלביה, סמוך לגבול ההונגרי. משימתם לא הוגדרה במדויק. הבריטים ציפו מהם להשיג מידע מודיעיני, לחלץ אנשי צוות אוויר של בעלות הברית שמטוסיהן הופלו בשטח האויב, ובעיקר – להטעות את הגרמנים, כדי שאלה יחשבו שהפלישה תגיע מדרום. מבחינת היישוב, המטרה החשובה של הצנחנים הארץ-ישראלים הייתה לפעול להצלת יהודים ולחדש את הקשר עימם. איך בדיוק עליהם לעשות זאת, לא הוסבר להם. גם ההנחיות המבצעיות שקיבלו הצנחנים, לקו בחסר. בסופו של דבר, 12 מהם נפלו בשבי, ביניהם סנש, שנתפסה כשניסתה לחצות את הגבול.
ייתכן שהמניע העיקרי להתנדבותה היה הגעגועים והדאגה לאמה. שבוע לפני שהציעו לה להתנדב, כתבה ביומנה: "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא".
סנש נתפסה בתחילת יוני 1944, ביום שבו חצתה את הגבול. ההונגרים אסרו אותה והאשימו אותה בריגול. כדי להוציא ממנה את הקוד של משדר הרדיו שנשאה עליה, עינו אותה, אבל היא סירבה לגלות להם אותו. הם הצליחו לאתר את אמה, הכניסו אותה לתאה ואיימו לענות גם אותה. גם אז היא לא נשברה. סנש ידעה שאם הקוד יגיע להונגרים, ומהם לגרמנים, יאבדו חייהם של לוחמים רבים. היא החזיקה מעמד, ולא נשברה.
צפו בסרטון המתאר את חייה של חנה סנש באמצעות תמונות:
במשך כמעט שלושה חודשים שהו חנה וקתרינה סנש באותו בית כלא, עד שהאם שוחררה, בסוף ספטמבר. לימים סיפרה לא רק על הגבורה ועל תעצומות הנפש של בתה, שהמשיכה לעודד אותה גם אחרי החקירות הכי קשות, אלא גם על המאמצים שעשתה כדי לעזור לה אחרי שהיא עצמה שוחררה. במשפט הדיבה של ישראל קסטנר, ששימש יו"ר ועד ההצלה היהודית בבודפשט, העידה האם וסיפרה כיצד ניסתה בלי הרף להיפגש עם קסטנר בתקווה שיעזור לה להשיג לבתה עורך דין. "לד"ר קסטנר יש רשות להיכנס לכל בית סוהר", סיפרה שנאמר לה, והיא, כך אמרה, שאלה: "אם כך, למה הוא לא הולך?" לימים, אחרי ששניהם כבר היו בישראל, סירבה לפגוש את קסטנר, וכשנתקלה בו באקראי, הסבירה לו כי "היו זמנים שעשיתי כל מאמץ לפגוש אותך, ואז לא הצלחתי... אז, כאשר היה צריך לעשות דבר מה, ואפשר היה לעשות דבר מה, לא יכולתי למצוא אותך".
באוקטובר 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה, והורטי אולץ להתפטר. הסיכויים להציל את חנה סנש נמוגו, והיא הוצאה להורג. בבגדיה נמצא פתק שכתבה: "אמי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי, אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במלים. באהבה אין קץ, בתך".
שניים משיריה של סנש, "הליכה לקיסריה" ו"אשרי הגפרור", מוכרים מאוד. שניהם הולחנו, ומרבים לשיר אותם עד היום. לא כך השיר "לאמי", שכמו מביע את מה שעתיד לקרות לחנה סנש ולאמה (ראו גרסה מולחנת נדירה שלו, בראש הכתבה). "מִנַּיִן לָמַדְתְּ לִמְחוֹת דְּמָעוֹת?/ לָשֵׂאת הַכְּאֵב בַּחֲשַׁאי?" שואלת הבת את אמה ותוהה איך היא מיטיבה כל כך להסתיר את הסבל. גם כשהעולם כולו "רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ/ פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר וְצוּרָה", האמא שומרת על השקט, אינה חושפת את סערת הרגשות שלה, נשארת חזקה וגיבורה – כמו חנה סנש עצמה.
______________________________________________________
למי כתבה חנה סנש את מכתבה האחרון? הקליקו על התמונה:
