חנה סנש היא ללא ספק גיבורה לאומית: מותה ההרואי במלחמת העולם השנייה, שירה המפורסם "הליכה לקיסריה" ושלל כתביה ומכתביה שהשאירה כמורשת, הפכו את דמותה לסמל של אידיאליזם והקרבה עצמית. את מילותיה לאורך השנים כתבה סנש לסירוגין בעברית ובהונגרית: בפעמים שבהן התעקשה להוכיח לעצמה שהיא ציונית, התנסחה בעברית, ואילו כשהייתה נרגשת במיוחד וחשה שהעברית שלה דלה מדי, חזרה לשפת אמה. עם זאת, המכתב האחרון שלה, שאותו כתבה לאחיה שבועיים לפני שנפלה בשבי, היה דווקא באנגלית.
הקשיבו לשירה המפורסם ביותר, "הליכה לקיסריה", בביצוע עפרה חזה:
היא נולדה בשם אניקו (אנה) סנש ב-17 ביולי 1921 בבודפשט, הונגריה, בת צעירה למשפחת משכילה ומתבוללת. כשהייתה בת שש התייתמה מאביה, ומאז גדלה עם אמה קטרינה ואחיה ג'ורג' (גיורא). היא למדה בבית ספר נוצרי לבנות, הצטיינה, שלחה ידה בכתיבה והייתה פעילה מאוד מבחינה חברתית ותרבותית. החינוך שקיבלה לא היה ציוני, אבל כשהחלו גלי האנטישמיות בהונגריה, נעשתה ציונית נלהבת. ביומנה אף כתבה: "אני ציונית, ואני מרגישה עכשיו שיהודייה אנוכי, בעלת הכרה, ובכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי, ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה".
בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלתה לישראל ושינתה את שמה הפרטי מאנה לחנה. היא למדה בבית הספר החקלאי בנהלל, ובתום לימודיה הצטרפה לקבוצת צברים שהקימה את קיבוץ שדות ים, שם עבדה במחסן, כתבה בחשאי שירים שהתגלו רק לאחר מותה, ובעיקר דאגה לאמה, שנותרה בהונגריה, ולאחיה, ששהה בצרפת הכבושה. בינואר 1943 כתבה ביומנה: "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא".
באותו חודש הוצע לה להצטרף לקבוצת לוחמים שתוכננה לצאת אל מעבר לקווי האויב הנאצי במסגרת הצבא הבריטי. סנש לא היססה, והתגייסה למשימה. היא עברה קורס אלחוט של ההגנה ברמת הכובש, קורס צניחה ברמת דוד, ובשלב הבא קיבלו 32 הצנחנים היהודים את ברכתם של ראשי היישוב ויצאו לסדרת אימונים אחרונים במצרים. בבוקר היציאה נחת אחיה של סנש, גיורא, בארץ ישראל. הייתה זו פגישה חטופה ואמוציונלית: סנש אמרה לו שהיא נפרדת ממנו, אבל מכיוון שנדרשה לסודיות, נבצר ממנה להסביר מדוע היא עושה זאת דווקא ביום שבו הוא עלה לארץ. ערב צאתה לשליחות כתבה: "השבוע אסע למצרים. מגויסת-חיילת... אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן".
ב-15 במרס 1944, בתום תקופת האימונים במצרים, צנחו סנש וחבריה בקרואטיה, ליד הגבול ההונגרי. מטרתם הייתה לחבור לפרטיזנים ולהציל קהילות יהודיות שהיו נצורות תחת השלטון של גרמניה הנאצית. במשך שלושה חודשים הם חיו ביערות והמתינו לתעודות מזויפות שיאפשרו להם לחצות את הגבול. בתקופת ההמתנה כתבה בין היתר את השיר המפורסם "אשרי הגפרור", המבטא אומץ ודבקות במשימה:
באותה תקופה גם כתבה מכתב אחרון לאחיה:
20 במאי 1944
ג'ורג' יקירי!
שוב אני שולחת לך מכתב קצר כדי שתדע שהכל בסדר, וזה הכל.
אני מתארת לעצמי שכל מכריי וקרוביי מרוגזים וכועסים עליי משום שאני אף פעם לא כותבת. אם תוכל, נסה בבקשה להסביר את המצב, ואם לא, בסופו של דבר הם יסלחו לי. אפילו לאמא אינני כותבת כעת, ועליך לכתוב לה בשמי. לכן אני מרשה לך לזייף אפילו את חתימתי, בתקווה כי לא תעשה בה שימוש "להתחייבויות פיננסיות".
אין צורך לכתוב שאני רוצה לראות אותך, לדבר איתך, ולכל הפחות לכתוב לך יותר באריכות. אני מקווה שאתה יודע זאת היטב. את המכתבים שלך אני מקבלת באיחור רב, אך במוקדם או במאוחר הם מגיעים אליי, ואני תמיד כה שמחה לשמוע ממך.
אלפי נשיקות לך ודרישת שלום חמה לחברים מהבית.
חנה סנש
זהו המכתב האחרון שכתבה סנש לפני שנפלה בשבי האויב - מכתב קצר המבקש לאותת שהכל בסדר, בלי להפגין חולשה או חרטה. את המכתב היא כתבה באנגלית בעיקר מכיוון שרצתה לוודא שהצנזור הבריטי שעובר על מכתבי החיילים, יאשר אותו בלי בעיות וישלח אותו ליעדו. המכתב אכן הגיע ליעדו, אבל סנש כבר לא הייתה בסדר.
ב-7 ביוני 1944, כשחצתה את הגבול להונגריה, היא נתפסה על ידי המשטרה ההונגרית ונשלחה לכלא בבודפשט, עיר הולדתה. במשך חודשים עברה חקירות ועינויים קשים, אבל לא נשברה. גם כשאמה הובאה אליה בניסיון להפעיל עליה לחץ לגלות סודות צבאיים, הפגינה נחישות ואומץ לב. היא הועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת, נידונה למוות וסירבה לבקש חנינה. בשירה האחרון, "בכלא", כתבה: "בְּמִשְׂחָק נוֹעָז עֲלֵי מִסְפָּר עָמַדְתִּי/ הַקֻּבִּיָּה כִּרְכְּרָה. הִפְסַדְתִּי".
ב-7 בנובמבר 1944, כשהיא בת 23 בלבד, הוצאה סנש להורג. ברגעיה האחרונים הישירה מבט אל כיתת היורים, סירבה לכסות את עיניה. היא נקברה בבית העלמין היהודי בבודפשט, ובסיום המלחמה מצאה אמה את קברה וביקשה להביא את בתה לקבורה בארץ ישראל. כשהובא הארון לארץ, במרס 1950, המונים חלקו לה כבוד אחרון: מסע ההלוויה התחיל ברחובות חיפה, נמשך בקיבוץ שדות ים, התקדם לתל אביב והסתיים בחלקת הצנחנים בהר הרצל בירושלים. מאחורי הארון צעדו אמה ואחיה.
חנה סנש הפכה למיתוס, לא רק בישראל אלא גם בהונגריה. "לוחמת חופש", מכנים אותה ההונגרים והישראלים כאחד, "גיבורה לאומית". ומה היא חשבה על פועלה? "אם נגזר עליי לחיות היום", כתבה בשירה "למות צעירה", "בשפך דם, בהרס האיום, אגיד: ברוך השם בעד הזכות, לחיות ובוא תבוא שעה למות, על אדמתך, ארצי, מולדתי". וכך היה.
_____________________________________________________
הילדה שבתמונה נעשתה משוררת מפורסמת, ושירה האחרון מצמרר. הקליקו על התמונה:
