"'אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם, החול והים': זה לא שיר עצוב. זו טעות"
הבמאית המיתולוגית יוצאת נגד הפרשנות המקובלת לשירה של חנה סנש (שהשבוע ימלאו 71 שנה למותה), ומסבירה מדוע היא מקנאה באישה פושטת יד. פרק ד'
הבלוג פוסט פלמ"חניקי מציג מדי שבוע שיחות עם אחת הדמויות המרתקות בתרבות הישראלית: נעמי פולני, שהחלה את דרכה כזמרת ושחקנית בלהקת הצ'יזבטרון, הרכב הבידור של הפלמ"ח, ומזוהה במיוחד כבמאית של להקה מיתולוגית אחרת - התרנגולים. פולני, בת 88, גרה במושבה כינרת ועורכת מדי יום שישי תוכנית המשודרת ברדיו ללא הפסקה. את השיחות עימה קיימה חברתה דליה גוטמן, שהייתה עורכת ומפיקה בכירה בקול ישראל ובערוץ 1.
הקשיבי, היום זה שידור חוזר של "יום בהיר וים כחול". תוכנית שירי ים. על אלה שנכבשו על ידי הים. יש הנכבשים למרחב הכחול הזה. הים בשבילם תעסוקה, אבל הם גם נסחפים בקסמו, מחפשים דרך, תכלית. כמו רפאל אליעז ב"זמר אהבה לים": "שֹאני גל אל ארץ חלומי", או "ציפור קטנה, ציפור קטנה באופק מחכה לי". הציפור היא הנעלם שהם חותרים אליו. אין שירים כאלה על שדות.
הים הומה אגדה וסיפור ותעלומה. כשאנו מתבוננים בים למרחוק, אין שום התרחשות. מישור ומרחב של מים.
"זמר אהבה לים" מתוך התוכנית "כל המנגינות", שנעמי פולני ניהלה מוזיקלית ודליה גוטמן הפיקה. המבצע הוא גידי גוב בליווי דבורה דותן, חנן יובל, נתנאלה ועליזה רוזן
התוכנית הזאת מוצאת חן בעיניי. למשל, "נמה יפו" של יוני רכטר: המלודיה רעננה. היא הולמת את רוח המילה. אני רואה גמלים צועדים בשלווה. התיאטרון חי לנגד עיניי. אתה אפילו יכול לחוש את הרוח הנושבת ממערב.
אני צריכה להסביר לך את זה באופן דינמי. יש במלודיה מהלכים שממַגְנטים. למשל, הצליל השלישי: "נמה יפו, נמה" – וב"נמה" האחרון יוני עושה מהלך לא צפוי, צעד לא מצוי, שמרענן. ממש חודר לי לעצמות. נסי לשיר את זה.
"נמה יפו" בביצוע מזי כהן ויוני רכטר
רציתי לומר לך דבר שאני חושבת עליו לפעמים. השיר של חנה סנש "הליכה לקיסריה": שרים אותו כל כך עגום בגלל גורלה - זו טעות. היא כתבה אותו כי היא שבויה של הנוף הזה, "שלא ייגמר לעולם, החול והים". זה לא שיר עצוב. זו טעות.
אני לא יודעת אם פיטמתי אותך במשהו שכדאי לכתוב. הרגיעי אותי שפיטמתי אותך במשהו.
נתנאלה מבצעת את "הליכה לקיסריה" של חנה סנש, שהשבוע, 7 בנובמבר, ימלאו 71 שנה להוצאתה להורג
אותו שיר בביצוע עפרה חזה
הנה אישה שלא מרחמת על עצמה
פגישה מרגשת עם פושטת יד בטבריה, "לגמרי סמרטוטרית", שהצליחה לגדל חמנייה
אני רוצה לספר לך היום על אירוע שהתרחש עם פושטות היד בטבריה. הקבצנות זה נושא שהומה ברחוב שם. יש פושטות יד שעומדות בפינות מסוימות וקבועות, ויש שמהלכות בעיר. זה זן של נשים, בדרך כלל אדוקות. עם אחת מהן אני משוחחת מדי פעם על כל מיני "מה נשמעים".
אחת מהנשים לבושה באופן מיוחד רע מאוד. רואים שהיא מדַלֵי דלת העם. היא צועדת ברחוב עם פנים מעוותי סבל. זה כל כך מאוס בעיניי. השקר כל כך גס. כל הימים היא בהוויה אסונית. אין חשק לתת לה.
אמרתי לה פעם: "תראי, חַבִּיבְּתִי, ככה את מרחיקה אנשים ממך. אף אחד לא מאמין שאת כל הזמן כל כך סובלת". היא הקשיבה, ופעם אחת שמתי לב שהיא הייתה מתונה, אבל מהר מאוד חזרה לסורה.
יש פושטת יד נוספת מהמהלכות, ואותה אני אוהבת. היא לגמרי סמרטוטרית, אבל רואים שהיא קמה בבוקר ליום עבודה, ללקט את הפרוטות. היא בן אדם.
יום אחד היא עוצרת אותי, והפרצוף שלה אומר, בואי-בואי. לא מוותרת לי. אני נכרכתי אחריה, והיא אוחזת בידי ומציצה מדי פעם לאחור, לראות שאני אכן מאחוריה.
הגענו לשער חצר הנעול בבריח. הבריח תקוע לתוך סבך של חוטי ברזל. וזה באמצע טבריה, מקום שאני תמיד חולפת על פניו בלי לשים לב. היא משכה את הבריח, נכנסנו לחצר שיש בה מבנה קטן, חד-קומתי. הלכנו בשביל המוליך לחצר יותר גדולה, ושם אני רואה חמנייה יחידה. את לא מתארת לך איזו אישיות של חמנייה. ממש כאילו מעוצבת על ידי צייר. המרכז העגול גדול, וכל עלי הכותרת גזורים במידה שווה. כל כך מפוארת ונקייה. והבנתי: היא רצתה להראות לי משהו שהיא הצליחה בו.
זה עורר בי קנאה עמוקה, כי גם אני ניסיתי לגדל חמניות, ולא הצלחתי. אולי טמנתי את הזרעים מאוחר מדי. והנה אישה שלא מרחמת על עצמה.
אני לא יודעת לְמה היא מייחלת במשך היום, אבל הנה, היא מאושרת בהישג שלה. יש לה הנאה רוחנית ממשהו. היא גידלה חמנייה יפה, זקופה, כולה תום ויופי. פתאום יש משמעות. השבוע נזכרתי בה ובחמנייה שלה, ואני שמחה לספר לך.
פשוט תאווה
מתכונים לשני קינוחים פשוטים וקלים
שלום, יפתי. את רוצה מתכונים? יש לי שני קינוחים פשוטים וקלים.
את הקינוח עם הגזר אמא שלי הייתה עושה. היא הייתה מגוררת את הגזר על פומפייה דקה, והיד הייתה משתוללת. אני עושה את זה עם פוד-פרוססור. בדרך כלל אני נמנעת ממנו, כי אני לא אוהבת לרחוץ את כל המרכיבים שלו, אבל בקינוח הזה החלטתי שעדיף לרחוץ את החלקים, העיקר שהיד לא תתעלף.
פשוט ביותר. אנחנו מגרדים כשבעה גזרים בפוד-פרוססור, וזה תענוג, כי הם נכבשים בקלי קלות. נפלא. זה הנתון הבסיסי. מוסיפים מיץ הדרים. כל ההדרים הכתומים. מוסיפים הרבה מיץ כדי שהגזר יחגוג בתוכו. מוסיפים כמות מסוימת של סוכר, לפי הטעם, וגם צימוקים וחמוציות. זה חמצמץ ומגוון את הצבע. פתאום בתוך הכתומים יש כתמים כהים.
החמוציות, כשהן שוהות זמן רב בתוך ביצת הגזר, הן מאבדות את ייחוד הטעם, ואז הן כמו הצימוקים. כשזה צונן, זה פשוט תאווה. רוצים עוד ועוד.
ועוד קינוח נחמד ורענן. למדתי אותו ממאיה קורן מהמושבה. בחורה לעניין. אדירה. נפטרה השנה. קולפים אשכוליות עד שֶגַב הפלחים נחשף, את מבינה? הרי פנים האשכולית זה מין דבוקה של בקבוקונים קטנטנים עם מיץ, אז אני חושפת את הדבוקה הזו. קולפים על פני קערה, וכל מה שרוצה לטפטף לו, שיטפטף לתוך הקערה. כך ארבע אשכוליות. אפשר לחצות שיהיו יותר דקים, וביד נשארת לי רקמת הקליפה של הפלחים, ואני סוחטת לקערה.
כך ארבע אשכוליות. זה הבסיס.
מוסיפים כמות מסוימת של מים וסוכר, קצת שֵרִי ברנדי, כי זה צובע את הצהוב החיוור בוורדרד חיוור, ומוסיפים לזה, איש כאשר יִדְבֶנוּ דִמְיוֹנוֹ. יִדְבֶנוּ זה בב'? כן, אבל חכי. תיכף אסתכל באבן-שושן ואגיד לך.
אפשר להוסיף שוב חמוציות. איך קוראים לאשכולית שיש לה לחי קצת ורודה? כן, פומלית. היא נחמדה והיא מתוקה יותר. אפשר להוסיף אותה או מי מאחיותיה של האשכולית. זה קינוח צונן ונהדר שלא רוצים להרפות ממנו.
נעמי פולני נולדה ב-1927, גרה במושבה כינרת ואם לשניים, יותם ואיה, מנישואיה לזמר ליאור ייני. היא משוחחת עם גוטמן מדי יום שישי, לקראת שידור של תוכנית בעריכתה ברדיו ללא הפסקה.
דליה גוטמן הייתה מפיקה בכירה ברשות השידור. בין השאר, ערכה והפיקה מופעי הוקרה לכמה מהאייקונים הגדולים של התרבות הישראלית, בהם נעמי שמר, חיים חפר, אלכסנדר פן, משה וילנסקי ואברהם שלונסקי. היא אם לבת, נועה, שאביה הוא הסופר יעקב שבתאי. שיחותיה עם פולני התפרסמו לראשונה בעמוד הפייסבוק שלה.
