למעשים שלנו תמיד יש השפעה על הסובבים אותנו, בין אם אנחנו מודעים לכך, בין אם לא. מעשיו של נחומי רוזנבלט, ראש מחלקת הנוער והקהילה בארגון הגג הסוציאליסטי של יהודי גרמניה (ZWST), משפיעים על סביבתו במידה כל כך גדולה, שהוא עצמו מוצא את עצמו מופתע לעיתים קרובות. "אני לא מודע להשפעה שלי עד שקורה לי, לדוגמה, שאני מגיע לדבר בפני אחת הקהילות הקטנות", הוא אומר, "ובחור צעיר, שאני לא מכיר בכלל, מתרומם ושואל אם אני זוכר אותו מחגיגת בר המצווה המאולתרת שעשינו לו לפני שנים. זה נותן תחושת סיפוק אדירה".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- למריל סטריפ יש ארבעה ילדים – כולם הולכים בעקבותיה
רוזנבלט (39), שגר עם אשתו ושלושת ילדיו בפרנקפורט, מסיים בקרוב שנה עשירית בתפקיד שהפך אותו לאחת הדמויות הבולטות בקהילה היהודית בגרמניה. ממשרדו הקטן הוא אחראי על עשרות מרכזי נוער וקהילה בכל גרמניה, שבה חיים כיום יותר מ-100 אלף יהודים, כך שההשפעה שלו עצומה. ”העבודה של המחלקה שאני מנהל, מאוד מגוונת“, הוא אומר. "היא כוללת סמינרים ביהדות שאנחנו עורכים לאנשי חינוך, שירותי ייעוץ שאנחנו מספקים לקהילות ולראשים של מרכזי נוער, מחנות קיץ וחורף לנוער, חילופי סטודנטים ומשלחות של תגלית".
וכל זה קורה במדינה שהקשר שלה ליהדות ולעם היהודי הוא טעון מאוד. רוזנבלט צריך להתמודד גם עם המטען הזה.
כך נראה מחנה חורף של נוער יהודי בגרמניה:
אסור להירדם בשמירה
הוא נכד לניצולי שואה יוצאי גרמניה, שבניגוד לרבים אחרים הסכימו לשוב למדינה שהקיאה אותם מתוכה. "סבתא שלי עזבה את גרמניה, אבל גרמניה לא עזבה אותה", הוא אומר. ”היא אמנם גרה בתל אביב, אבל מבחינתה, החיים שלה התנהלו ב‘בן יהודה שטארסה' – מעין מובלעת גרמנית בישראל. היא גם אף פעם לא הצליחה להתרגל לחום הישראלי, וכל קיץ נסעה לעיירת הולדתה, הילדסהיימר. זמן קצר לפני שנפטרה, היא דיברה איתי על החשיבות של זיכרון השואה בקרב יהודי גרמניה וביקשה ממני לדאוג לכך שבני נוער יהודים-גרמנים יבקרו במחנות ההשמדה בפולין. היא אמרה: 'הם חייבים לדעת מה קרה, אסור להם לשכוח'". כעבור מספר שנים אכן יצאה משלחת כזו. השנה עתידה לבקר במשלחת שישית במספר במחנות ההשמדה. ”זו העבודה שלי, אבל בשבילי מדובר גם במשהו אישי, בשביל סבתא", אומר רוזנבלט.
לדבריו, רבים מהיהודים שחיים כיום בגרמניה הגיעו אליה ממזרח אירופה אחרי התפרקות הגוש הסובייטי ונפילתה של חומת ברלין. "90 אחוז מהקהילה הם יוצאי חבר המדינות", הוא אומר, "והקשר שלהם למלחמת העולם השנייה נובע מהיותם רוסים יותר מאשר יהודים. הנסיעה למחנות והשיח על השואה באים לשנות את זה, לחזק אצלם את הזהות היהודית".
השיח הזה, מסביר רוזנבלט, תופס מקום חשוב בחינוך הנוער היהודי בגרמניה: ”השואה מרחפת מעל הקהילה היהודית כמעין הילה - 'אנחנו אלה שנשארנו'". עם זאת, הדרך להתמודד עם הנושא היא לאו דווקא בטיפוח של זיכרון השואה, אלא בחיזוק הזהות והגאווה היהודיות. "אנחנו לא רוצים שבני הנוער יחיו את השואה ביום-יום, גם אם קשה להתחמק מזה. הרי השואה נמצאת בכל פינה בגרמניה. בכל אזור אפשר למצוא אנדרטה, ובמפתן של כל בית שבו התגוררו בעבר יהודים והוצאו ממנו בכוח, מוטבעים כוכבים עם שמות הנספים. מצד שני, יש אסכולות בגרמניה שמנסות לתייק את השואה כהיסטוריה רחוקה: 'הייתה שואה, זה עצוב, אבל זו היסטוריה, אז בואו נמשיך הלאה‘. אנחנו כאן כדי לדאוג שזה לא יקרה, לפחות לא בדור שלנו“.
הוא עצמו לא נתקל בגילויים אנטישמיים בכל 15 שנותיו בגרמניה. "שמעתי פה ושם משפט כמו 'אתם היהודים, לכולכם יש כסף', אבל לא מעבר לזה. אני מרגיש שהיהודים בגרמניה בטוחים היום, בטח מבחינת הממשלה, אבל אם מרבית האוכלוסייה רואה בפליטים ובמהגרים בעיה, אנחנו עלולים להיות הבאים בתור. יש קולות לכאן ולכאן, ואנחנו צריכים להיות ערים לכך, לא להירדם בשמירה“.
מה, הבן שלי דפוק?
נפגשנו בעיירה קטנה במרכז איטליה, שם מתקיים מדי שנה מחנה נוער לילדי הקהילה. מאות ילדים בני 12 עד 18 נפגשים לשבועיים מלאים בציונות וביהדות. הטלפון של רוזנבלט מצלצל תכופות: ככה זה כשאתה אחראי על מאות צעירים במדינה זרה. במהלך המחנה פצחו החניכים בריקוד המוני (פלאש מוב) לצלילי להיט ישראלי שמוכר גם באירופה.
רוזנבלט נולד וגדל בשכונת יד אליהו שבתל אביב למשפחה דתית-לאומית, ובנעוריו היה חניך בתנועת בני עקיבא. "כבר מגיל צעיר אהבתי את ההתעסקות עם נוער ואת תחום החינוך", הוא מספר. "זה מילא חלק משמעותי בחיים שלי באותן שנים. לא הייתי תלמיד כל כך טוב. בשלב מאוחר מדי, קצת לפני הבגרויות, גילו אצלי בעיות חמורות של דיסלקציה. קריאה תמיד הייתה משימה בלתי אפשרית עבורי: הייתי לומד למבחנים, מתאמץ, ועדיין לא מצליח להוציא ציונים סבירים. היה לי ברור שאני לא דפוק או עצלן, אבל לך תסביר את זה להורים. כשהפנו אותי לפסיכולוג של בית הספר, התגובה הראשונית של אמא שלי הייתה: 'מה, הבן שלי דפוק?' לקח זמן עד שהם הבינו את הבעיות שלי ועזרו לי להתמודד“.
הרצון לחיות באירופה נולד במהלך שירותו הצבאי ביחידת מודיעין מיוחדת. "היה לי סיפוק מעבודה משמעותית למען המדינה שלי, וזה יצר אצלי רצון לעשות משהו גם למען העם שלי, בתפוצות. אחרי השחרור התחלתי לחפש עבודה בתחום. צלצלתי ל-144 וביקשתי את המספר של בני עקיבא העולמי; קבעתי פגישה עם נציג מטעמם והחלטתי שאני הולך על זה בכל הכוח". זה היה בתחילת שנות ה-2000; האינתיפאדה השתוללה, והצעיר בן ה-21 מצא את עצמו בפגישה שעתידה להשפיע על כל חייו. "סיפרתי שיש לי ידע מועט בגרמנית, והוצע לי להצטרף לתוכנית חינוכית של הארגון שבו אני עובד כיום - ZWST. כעבור כמה ימים נפגשתי עם ראש הארגון, בני בלוך. הפגישה ארכה פחות מחמש דקות, ובסיומה הוא הודיע לי שבעוד עשרה ימים אני נוסע. הייתי צעיר וזורם, כך שלא היו לי התנגדויות".
צפו בכתבה על הקהילה היהודית בגרמניה במאה ה-21:
באותו שלב הוא לא שיער שיעבור לגור בגרמניה למשך שנים רבות, ושם יגדל את ילדיו. "התחלנו, קבוצה של צעירים מהציונות הדתית, שליחות בברלין. חודש למדנו גרמנית, ואחר כך נשלחנו לקהילות השונות, לעבוד עם בני נוער". לקהילת המבורג הוא התחבר במיוחד. "זיהיתי שם פוטנציאל עצום: המון צעירים משולהבים שרוצים לעשות משהו יחד, ואין מי שיארגן אותם. לוואקום הזה אני נכנסתי. זה התחיל ממסיבת חנוכה ענקית שהפקתי לקהילה, המשיך למסיבת ט“ו בשבט שאיתה פתחנו מרכז נוער, והסתיים בכך שהקהילה הציעה לי לעבור אליה בתום שנת השליחות בברלין כדי לפתח את מרכז הנוער".
היה ברור שאשתי תהיה ישראלית
בתום שנה בברלין, החל רוזנבלט את עבודתו המעשית. "אני זוכר שישבתי בתחנת רכבת עם המזוודה שלי, בדרך מברלין להמבורג, והבנתי שעכשיו באמת מתחילה החוויה העצמאית שלי בגרמניה. אם עד עכשיו הייתי תחת ארגון, עכשיו זה אני לבד". בהמבורג שהה שלוש שנים, שבהן השתתף בהקמתם של מרכז נוער ובית ספר יהודיים ולימד יהדות. "בנקודה מסוימת לא רציתי להיות לבד. הכרתי כמה בחורות מהקהילה, אבל הבנתי שיש הבדל תרבותי משמעותי ביני לבינן. היה לי ברור שאשתי תהיה ישראלית".
למעשה, את אשתו יודפת הכיר בגיל 12. "היינו באותה קליקה חברתית, ותמיד היינו חברים טובים. ערב אחד, בעודי יושב במטבח הקטן שלי בהמבורג, שוחחנו בטלפון. אמרתי לה שזהו, אני חוזר לארץ בפסח, מתארס, ובקיץ מתחתן. היא כמובן תהתה איך אוכל להתחתן בלי להכיר את הבחורה לפני כן. אמרתי לה שאני מכיר אותה כבר 12 שנה. השתררה שתיקה לרגע קט שהרגיש כמו נצח. בפסח נפגשנו, דיברנו על הדברים, וכמה חודשים לאחר מכן, התחתנו". החתונה נערכה בישראל, והגיעו אליה עשרות מחבריו הגרמנים. ”זה לא היה טריוויאלי. חברים ובני משפחה שלי היו בהלם מכמות האנשים שהגיעו ארצה רק כדי להשתתף בחתונה. זה באמת היה מרגש".
אחרי החתונה נסעו בני הזוג להמבורג, ואשתו התקבלה לעבודה בבית הספר היהודי כמורה לעברית. החיים של הזוג עלו על מסלול נוח. בעשר השנים האחרונות גרה המשפחה בפרנקפורט, ולכאורה, לא חסר לה דבר.
בכל זאת, חושבים על חזרה לארץ?
”בהחלט כן. המחשבה הזו לא עוזבת אותנו. היא אפילו רק מתחזקת. במקביל, גם התירוצים להישאר לא נעלמים. יש לי מטרה אישית, לגרום לכל נער יהודי בגרמניה להיות יהודי גאה - ואין לזה תחליף".
______________________________________________________
גם הוא ישראלי שחי באירופה, ואבא שלו שחקן ידוע. הקליקו על התמונה:
