פרנק סינטרה, אחד מענקי הזמר של המאה ה-20, השאיר חותם עמוק הן על המוזיקה הפופולרית והן על הקולנוע האמריקאי ונחשב עד היום לגיבור תרבות. הוא מת לפני 20 שנה, אבל להיטיו הגדולים, בהם "אהבה ונישואים", "זרים בלילה", "ניו יורק, ניו יורק" וכמובן "בדרכי שלי" ממשיכים להתנגן כחלק מפסקול חיינו.
האיש שנחשב לאגדה עוד בחייו, ממשיך לתפוס כותרות גם לאחר מותו, ובשנים האחרונות נחשפים עוד ועוד סיפורים עסיסיים הקשורים בזמר האהוב, בין השאר על מרדפים אחר נשים שונות, כולל זונות, קשרים מפוקפקים עם המאפיה ותגרות אלימות. לצד כל זה נחשף גם צד מפתיע בדמותו של הזמר: מתברר שכמו שהוא שאהב לשיר ולהופיע, הוא אהב לא פחות לפתור תשבצים.
צפו בו מבצע את "ניו יורק, ניו יורק":
הוא נולד בשם פרנסיס אלברט סינטרה בדצמבר 1915 בעיר הובוקן שבניו ג'רזי כבן יחיד למשפחת מהגרים איטלקית, וכבר מגיל צעיר שבר מוסכמות ועשה את הדברים בדרך שלו. אחרי שפרש מהלימודים בתיכון, מצא עבודות מזדמנות והחל לסלול את דרכו המוזיקלית - תחילה כחבר בלהקת בנים, ומהר מאוד כסולן. מקורביו המשיכו לקרוא לו פרנסיס, אבל תחת אור הזרקורים בלט השם פרנק. הקריירה המוזיקלית שלו כללה עליות, ירידות ולא מעט תפניות, אבל קול הקטיפה והקסם האישי הותירו קהל מעריצים נאמן סביב הזמר כחול העיניים. מבקרי המוזיקה, מצידם, ציינו שוב ושוב שהוא כמו יין המשתבח עם השנים.
בתחילת שנות ה-80, בימים שבהם קידם את אלבומו המצליח "טרילוגיה – עבר, הווה, עתיד" וזכה לשבחים על אלבומו "She Shot Me Down", שהתמקם בראש מצעד המכירות, פתח סינטרה את העיתון "ניו יורק טיימס" והתרגש למצוא בו את שמו – לא במדור הבידור, גם לא במדורי הפלילים, אלא דווקא במדור התשבצים, באחת ההגדרות. סינטרה כל כך נרעש מהאזכור, שהוא החליט לשלוח מכתב תודה אישי לעורך המדור, יוג'ין מאלסקה. העורך השיב לו במכתב משלו, וחיש מהר התיידדו השניים והחליפו ביניהם מספר מכתבים לאורך השנים.
אחד המכתבים המקסימים ביותר הוא זה שבו סינטרה מספר איך התאהב בתשבצים:
19 בספטמבר 1989
ג'ין היקר,
לפני הרבה-הרבה-הרבה שנים (הייתי כבן 15) גרתי עם הוריי בהובוקן, וחבר מבית הספר שאל אותי אם אני רוצה לעבוד בחודשי הקיץ. כמובן שהסכמתי, והוא עזר לי להתקבל לחברה בוול סטריט. שם החברה היה "סטרייקר ושות'". המשכורת שלי הייתה 12 דולר בשבוע. נהניתי מאוד להעביר מניות ולאסוף מניות וכו' וכו' וכו'. הנקודה העיקרית בסיפור הקטן הזה היא שהעבודה הזאת הכניסה אותי לעולם התשבצים.
הנסיעה במעבורת לעבודה ובחזרה עלתה לי ארבעה סנטים לכל כיוון. אני לא זוכר שלמדתי כל כך הרבה על מניות ואיגרות חוב, אבל למדתי להכיר את עולם התשבצים.
ביום הראשון שבו נסעתי לעבודה, עמדתי על החרטום של המעבורת לכיוון רחוב כריסטופר יחד עם גברים ונשים שהיו בדרכם לעבודתם בניו יורק, ומילאתי את התשבץ של העיתון "ניו יורק דיילי ניוז" - בעיפרון. כמה ימים לאחר שהתחלתי לעבוד, שוב הייתי בדרכי על המעבורת והבחנתי שגם הגבר שעומד לידי פותר תשבץ, אבל של "ניו יורק טיימס". מה שהדהים אותי זה שהוא מילא את התשובות בעט!
ובכן, אדוני, עליי לא מערימים, וביום למחרת, בדרכי לעבודה - הבט וראה! שלפתי עט נובע! אבל אבוי, איזו טעות זו הייתה. מהר מאוד הבנתי שללא מחק אני בצרות צרורות.
כעבור שבועיים-שלושה כבר הייתי לא רע והתאהבתי בתשבצים. עד היום! ואני גאה להגיד שמאותו יום זרקתי את העיפרון ועברתי לדיו, גם אם זה עשה לי צרות. ברור שאי אפשר למחוק דיו, אבל האתגר שימח אותי. מאותו רגע גם התחלתי לתזמן את עצמי ולראות באיזו מהירות אוכל להשלים את התשבץ. היום אני יכול להגיד שתשבץ יומי לוקח לי 40-30 דקות, ואת התשבץ של סוף השבוע אני משלים ב-120-90 דקות. ואיזו דרך נהדרת זו להעביר את הזמן וללמוד תשובות חדשות בכל יום.
אז ג'ין, תמשיך בעבודתך הטובה, ובשם כל אוהבי התשבצים - תודה!
פרנסיס אלברט
צפו בו בהופעה מול חיילי צה"ל בתל נוף, 1962:
פרנסיס אלברט סינטרה מת במאי 1998 והותיר אחריו 1,500 שירים וכמות גדולה מזו של תשבצים פתורים. אותי מעניין לדעת מה היה קורה לו אילו היה חי בתקופה הנוכחית, של הטלפונים החכמים - האם הוא עדיין היה חושב שניסיון לפתור תשבץ הוא דרך נהדרת ללמוד דברים חדשים, או שמא היה שוקע מול המסך המרצד ושולף תשובות מגוגל. אפשר להניח שכך או כך, הוא היה ממשיך לעשות את הדברים בדרכו שלו.
______________________________________________________
מה כתב אלביס פרסלי במכתב עצוב זמן קצר לפני מותו? הקליקו על התמונה:
