ניר להב אומר שהפעילות החברתית וההתנדבותית היא חלק מהדי-אן-אי שלו. הוכחה לכך קיבל רק לפני חודש וחצי, כשאמו רוקה נפטרה בגיל 87, "וברגעיה האחרונים אמרה לי שהיא הגשימה את שתי האהבות הגדולות בחייה - הקיבוץ והמשפחה", הוא מספר. "היא גם אמרה שחבל שלא למדה באוניברסיטה, אבל בדור שלה אנשים ויתרו על עצמם למען הכלל, ולכן היא לא למדה. במקום זה, היא הייתה עמוד התווך של הקיבוץ שלנו, גזית, והתנדבה לעזור לכל מי שנזקק לכך".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הבת של שוורצנגר כותבת ספרים ויוצאת עם כוכב של סרטי אקשן
אין ספק שלהב ירש לא מעט מאמו. כמנהל יחידת האקטיביזם של הסוכנות היהודית, המקדמת תוכניות חינוכיות וחברתיות בארץ ובחו"ל, הוא מקדיש חלק ניכר מחייו לפעילות התנדבותית. המטרה שלו, הוא אומר, היא להחזיר את הערכים שהיו נחלתו של הדור הקודם, הדור של הוריו, הדור ששרד זוועות, אובדן ומוות, יצר אדם חדש בארץ ישראל והפריח כאן את השממה. "קטונתי", הוא מצטנע. "מה שאני עושה לא דומה למה שהיה פה פעם. יחד עם זאת, אני מנסה לשנות, לשמר חלק מהצניעות, מהערכים ומהאידיאלים שאפיינו את דור המייסדים, ולהפוך אותנו לעם שעליו חלמו החלוצים".
והעם הזה, לדעתו, הוא כבר מספיק חזק כדי לעזור לעמים אחרים.
"קיבוץ קטן" באפריקה
הוא נולד ב-1960 בקיבוץ גזית שבגליל התחתון, בן לאם שהייתה מזכירת הקיבוץ ורכזת הגיל הרך, ולאב שניהל בית ספר והיה פעיל במפ"ם. בפעילות חברתית החל בגיל 19 כרכז קן של השומר הצעיר בחיפה. "עוד קודם הייתי ילד פוליטי שמנסה לשנות את העולם", אומר להב, "וכנער השתתפתי בכל הפגנה אפשרית. בצבא שלחתי מכתב לראש הממשלה מנחם בגין חצי שנה לפני מלחמת שלום הגליל: כתבתי לו שהוא עושה טעות".
אחרי השחרור מהצבא נסע לקליפורניה, שם עשה תואר ראשון בהיסטוריה של העת החדשה, ובמקביל לימד עברית ויהדות בבית כנסת רפורמי. לאחר חזרתו לארץ למד משפטים באוניברסיטת תל אביב וייסד את חברת הרדוף, שמשווקת מוצרים אורגניים, אבל לא זנח את הפעילות החברתית. בתחום זה מונה למנהל תוכניות בעמותת אשלים של ארגון ג'וינט ישראל, הפועלת למען ילדים בסיכון. ב-2006 החל לנהל את חטיבת דור העתיד בסוכנות היהודית, המטפלת גם היא בילדים ובנוער בסיכון. במסגרת התפקיד התבקש על ידי הפילנתרופית היהודייה-אמריקאית אן היימן להקים ולנהל כפר נוער ברואנדה שבאפריקה. המטרה הייתה לעזור ליתומים ולניצולים של רצח העם שהתרחש שם ב-1994: מיליון איש נהרגו; מיליון ילדים נשארו יתומים וחוו טראומה גדולה. ללא היסוס החליטו להב ואשתו דלית, רופאת משפחה, להיענות לבקשה.
בני הזוג ואיתם שלושת ילדיהם - יהל (כיום בן 26), תמר (24) ועילם ( 20) - עזבו את ביתם שברמת אביב ועברו לכפר קטן באפריקה. לצד השמחה וההתרגשות לקראת ההרפתקה הצפויה, היה חשש גדול מניתוק הילדים משגרת הלימודים ומהחברים שלהם, מה גם שבאפריקה חיכה להם בית ללא חשמל וגז – תנאים שמשפחה ישראלית ממוצעת כבר לא מכירה. "יכולנו לשלם על חשמל ולחיות בתנאים יותר טובים", אומר להב, "אבל היה לנו חשוב להתאים את עצמנו לרמת החיים בכפר, כולל עשיית כביסה בגיגית, ניקוי הבית ובישול. ההתעסקות במטלות הבית גרמה לנו להאט את קצב חיינו, לחיות בפשטות ולבלות זמן איכות רב יותר כמשפחה".
בתוך זמן קצר הם הקימו "מעין קיבוץ קטן", כהגדרת להב, עבור 500 בני נוער רואנדים, עם מערכת חינוך מסודרת, מרכזי לימוד וחווה חקלאית. "אני ניהלתי את הכפר", הוא מספר, "דלית ניהלה את המרפאה, וגם הילדים השתלבו שם בחינוך ובעבודה חקלאית". הם שהו שם שלוש שנים, ולהב מתאר את התקופה כחוויה מדהימה, מלאת אתגרים, הרחבת אופקים והרבה נתינה. "הכפר היה מקום של פתיחות וקבלת השונה", הוא אומר, "ואני חושב שיש לנו הרבה מה ללמוד מהרואנדים. בראש ובראשונה, למדנו את היכולת להסתפק במועט ולחזור לדברים הבסיסיים של החיים. למדנו להעריך מים זורמים, חשמל רציף, מים חמים, אוכל מגוון ואת מנעמי החיים שהם חלק משגרת חיינו ושבדרך כלל לא זוכים להערכה".
כפר הנוער ברואנדה:
לטייל, לתרום, לשנות
אחרי שחזר לארץ, לפי כשמונה שנים, הצטרף לסוכנות היהודית והועמד בראש יחידת האקטיביזם, שאמונה על פעילות בחברה הישראלית שאינה מתייחסת לעלייה ולקליטה. אחד הפרויקטים שהיא מובילה נקרא "תן - תיקון עולם", המפעיל מרכזי התנדבות של צעירים ישראלים בארץ וכן בגאנה, במקסיקו, באוגנדה ובדרום אפריקה.
ככה זה נראה במקסיקו:
"כל תקופת ההתנדבות נמשכת שלושה חודשים", אומר להב, "וזו חוויה בלתי רגילה שמתאימה לצעירים שרוצים לטייל אבל גם לתרום, לשנות ולחיות בעולם טוב יותר. לפרויקט הזה בחרנו מתנדבים בני 15 עד 28, גילאים משמעותיים שמעצבים את החיים הבוגרים. העיצוב משמעותי במיוחד כשפועלים לטובת אוכלוסיות מוחלשות בעולם".
עניי עירך לא קודמים?
"רק אם צריך לבחור. אפשר להתנדב גם בארץ וגם בחו"ל. העשייה בחו"ל כוללת גם הסברה, שזה מאוד חשוב. אני רוצה שבחו"ל יחשבו שאנחנו טובים. כשאנשים בחו"ל פוגשים מתנדבים ישראלים, הם חושבים שישראל היא מקום מדהים, גם אם בסי-אן-אן רואים דברים אחרים. עצם הפעילות משפיעה גם על המתנדב עצמו. אני מכיר בני נוער שלא קיבלו כאן הזדמנות, שהצבא לא רצה אותם, שגרו ברחוב – ופתאום, אחרי שהם השתתפו בפרויקט שלנו, הם מסיימים קורס מ"כים או קורס קצינים. כשזה קורה, אני מרגיש ששיניתי משהו. כמה אפשר לשבת על הספה, להתלונן בשיחות סלון שהמצב על הפנים ולא לעשות כלום? צעיר שיוצא למשימת התנדבות לא ישנה את העולם בשלושה חודשים, אבל המעשה הטוב שהוא עושה, יוצר אצלו בסיס ערכי שנוצר מתוך הבנה של זהות, ולזהות יש משמעות".
מהי הזהות שלך?
"הזהות שלי קשורה לנוף ילדותי, המחובר לערכים של הקיבוץ ולאדמה, וזאת למרות העובדה שרוב חיי הבוגרים אני גר בתל אביב. בכל פעם שאני פונה בצומת גזית ימינה, אני מרגיש שחזרתי הביתה. אני רוצה למצוא זהות המחברת בין כל חלקי העם על בסיס ליברלי לצד יהדות ומסורת. חשוב לי שנער שגר בפריפריה יפתח זהות שלא מבוססת על הצורך להתנצל על כך שהוא לא שייך לעיר הגדולה. כשאנחנו מאפשרים לו להיות חלק ממכינה קדם-צבאית, ועקב כך לבצע תפקיד משמעותי בצבא, הוא מגיע למצב שונה לגמרי, שבו הוא יכול לבחור אם לחזור למקום שבו גדל, או לעבור למקום אחר".
עם הלהט האידיאולוגי שלך והרצון לשנות, למה אתה לא בפוליטיקה?
"בעבר חשבתי להתמודד בפריימריז של מרצ, אבל מהר מאוד הבנתי שכדי להיות פוליטיקאי, אתה צריך אופי מסוים ולעשות דברים מסוימים: ללכת לאירועים, להתקשר לאנשים, להעיד על עצמך כמה אתה טוב. אני לא בנוי לזה".
אז מה השאיפה שלך?
"החלום הוא לחזור להיות חקלאי באפריקה, להיות עובד אדמה. בסופו של דבר, זה מה שעושה לי הכי טוב".
______________________________________________________
גם תם ביקלס נסעה לאפריקה, אבל לא כדי לטפל בילדים. הקליקו על התמונה:
