היא נולדה ביום שבו הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל - ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948 - וכשיצאה לאוויר העולם, שעות אחדות אחרי ההכרזה ההיסטורית בשדרות רוטשילד בתל אביב, אמר הרופא המיילד לאמה: "שתי ילדות קטנות נולדו היום – הבת שלך והמדינה היהודית. עכשיו תהיה לכם סוף-סוף מדינה. לבתך הייתה הזכות להיוולד יחד איתה".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- מפגש מרגש: "אם הפצועים" עם מתנדבת שממשיכה את דרכה
התינוקת הזאת, יהודית לבית פלצ'ר, כיום להט, נולדה אמנם בעיר פשמישל שבפולין, אבל כשהייתה בת שנה וחצי עלתה לישראל, ומאז שזורים חייה בהיסטוריה של המדינה. אחת לעשור היא גם מוזמנת לאירוע רשמי יחד עם ישראלים אחרים שנולדו באותו יום היסטורי: בחגיגות העשור, לדוגמה, זכתה לפגוש את הנשיא השני, יצחק בן צבי; ביום העצמאות ה-20 נפגשה במשכן הנשיא בירושלים עם זלמן שז"ר; את חגיגות ה-60 ציינה יחד עם הנשיא שמעון פרס; והשנה, כשמלאו לה ולמדינה 70 שנה, השתתפה בחנוכתו של אתר מורשת לאומי חדש בתל אביב – "שביל העצמאות" - במעמד הנשיא הנוכחי, ראובן ריבלין.
להט היא ישראלית בכל רמ"ח אבריה, שמקפידה על פטריוטיות מוחלטת גם כשכל החברים שלה מקטרים, ולעיתים עוברת בראשה העובדה המפתיעה שלא היה חסר הרבה שהיא כלל לא הייתה מגיעה לישראל. "סיפור חיי היה יכול להיראות אחר לגמרי, אם הוריי היו ממשיכים בתוכנית שלהם לעבור לאמריקה", היא אומרת. "אני שמחה שהם החליטו לעלות ארצה".
הילדה של המדינה
היא נולדה בשם אנטונלה לזוג הורים ניצולי שואה שתכננו להגר מפולין לארצות הברית. "חברים שגרו באמריקה דאגו שיהיו להם כל האישורים הדרושים כדי שהם יצטרפו אליהם", מספרת להט, "אבל כשאמי שמעה מהרופא שלעם היהודי יש מדינה, היא הודיעה לאבי שהם משנים כיוון, והוא הסכים. ההורים שלי הבינו שרק פה הם ירגישו בבית. הם רצו להרגיש שייכים, לא להיות נטע זר בשום מקום בעולם".
הזוג ובתם הפעוטה הגיעו לארץ באוניית מעפילים ונקלטו במעברת מחנה ישראל, ליד לוד, שם גרו מספר חודשים. בשלב מאוחר יותר עברו לשכונת עג'מי ביפו, שם שכרו חדר ממשפחת ערבית-נוצרית. "זה היה ביטוי אדיר לדו-קיום, כפי שהיה פעם", אומרת להט. "בעל הדירה דיבר עם אמא שלי גרמנית, שפה שהוא למד בזכות עבודתו במפעל של הטמפלרים".
אחרי שנים אחדות עברה המשפחה לתל אביב. להורים היה עסק של מוצרי בשר, ובתם אנטונלה, שקיבלה בינתיים שם חדש, עברי – יהודית, על שמה של סבתה, שנספתה בשואה - למדה במוסדות חינוך מקומיים. "הייתה לי ילדות מדהימה למרות העובדה שהכל היה ברוח השואה ובצל השברים שניסו הוריי לאסוף", היא אומרת. "סיפורי השואה של אמה וחברותיה שהתגודדו במטבח ושיחזרו שוב ושוב את רגעי התופת, היו חלק בלתי נפרד מחיי. פעמיים ביום ישבו הוריי וחבריהם מול מקלט הרדיו והאזינו למדור לחיפוש קרובים, ששודר בקול ישראל, ואנחנו, הילדים, נדרשנו לשמור על שקט מופתי. אבל למרות האווירה הזו, ועם כל הקשיים הכלכליים שהיו, זכיתי להיות ילדה. אני והילדים שגדלו בסביבה שלי היינו משחקים בחוץ, צוחקים ונהנים. בבתים שלנו דיברו פולנית, הונגרית, גרמנית, אבל אנחנו, הילדים, היינו מדברים בינינו עברית. הרגשנו שזו השפה שלנו".
כשהייתה בת עשר הוזמנה לפגוש את הנשיא בן צבי, ובעקבות זאת הדביקו לה בשכונה את הכינוי "הילדה של המדינה". ההתרגשות הייתה גדולה. "את יודעת מה זה בשביל ההורים שלי, ניצולי שואה, לקבל הזמנה עם חותמת של בית הנשיא? אני לעולם לא אשכח את היום הזה. תפרו לי שמלה לבנה, שיער ראשי נאסף לקוקו עם סרט, ונסענו ברכבת לפגוש את נשיא מדינת ישראל. נפגשנו בצריף שהיה אז משכנו של הנשיא; היו שם עתיקות וחפצי אמנות, אבל הכל היה פשוט וצנוע. בכל הנשיאים שפגשתי ראיתי דמויות מופת, אנשים שהיו שותפים לאתוס הציוני ויצרו יש מאין את מדינת ישראל ואת מוסדותיה".
לנשום בחופשיות
את תקופת שירותה בצה"ל היא מתארת כמרגשת ומשמעותית ביותר. היא שירתה בצנחנים, כמשק"ית סעד וח"ן של יחידת המילואים 55, וזכתה לבקר בכותל המערבי שעות אחדות אחרי ששוחרר במלחמת ששת הימים. "עלינו, כל חיילי המפקדה, לירושלים ועמדנו ליד הכותל המערבי", היא מספרת. "חשתי את משק כנפי ההיסטוריה".
היא זוכרת שהאזור נראה שונה לגמרי מכפי שהוא כיום. "הרחבה הגדולה לא הייתה קיימת, והחיילים התקבצו במעבר צר לפני הכותל. זה היה רגע מאוד עוצמתי, והרגשתי בו את החיבור העמוק שלי לארץ ישראל. אני זוכרת שחברים שלי שהו באותו יום במלון המלך דוד, מול החומה, וסיפרו שבשעות אחר הצהריים ביקשו המלצרים לסגור את כל החלונות ולהיכנס לחדרים כדי למנוע פגיעות מירי של הלגיון הירדני. אחרי המלחמה פתאום הרגשנו שאנחנו יכולים לנשום בחופשיות. דברים שנראים מובנים מאליהם כיום היו אז מושא כיסופים של דורות. אבל גם אז היינו צריכים לנהוג במשנה זהירות: כשהיינו נוהגים ברכבי שלל, היינו מכסים אותם בבוץ כדי שלא יבהקו ויסגירו אותנו לצלפים, שעדיין נשארו באזור".
לדבריה, לצד תחושת האופוריה שאפפה אותה, כמו את המדינה כולה, בעקבות הניצחון, המלחמה העבירה אותה תהליך מהיר וכואב של התבגרות. "הביקורים אצל הפצועים והליווי של המשפחות השכולות חיברו אותי למצבים שלא הכרתי עד אז. זה היה מאוד קשה. יחד עם זאת, המגע עם האנשים ומכאובם והידיעה שאני יכולה לעזור להם ולהקל על מצוקתם, עזרו לי לגבש את הכיוון המקצועי שלי ולהחליט להיות פסיכולוגית".
במהלך שירותה הצבאי הכירה את בעלה מנשה, מהנדס טכני. היא עצמה עבדה שנים כפסיכולוגית קלינית במרכז לבריאות הנפש אברבנאל בבת ים, וכיום מטפלת באופן פרטי. לבני הזוג, שגרים ברמת אביב, יש שלושה ילדים - דנה (44), איתן (42) ודרור (35) - ושני נכדים. "בכל פעם שנולד לנו ילד, חשבתי שהוא כבר לא יתגייס לצבא. אמרתי לעצמי שעברנו כל כך הרבה מלחמות, ולא יכול להיות שהילדים יצטרכו לאחוז בנשק כשיהיו בני 18. עם השנים הבנתי שאם לא נחיה על חרבנו, לא נחיה כלל. האיום מעלינו עדיין לא הוסר. תמיד יהיו פה כוננות ודריכות".
ואין לה פתרון. "אני לא חושבת שאם נצטמק, נהיה יותר חזקים. הרי בשום מקום בעולם לא קיימת מדינת ריץ'-רץ'". פוליטית היא ממוקמת במרכז-ימין, והיא זוכרת כמה שמחה ב-17 במאי 1977, כשחיים יבין הודיע שתוצאות הבחירות מבשרות מהפך. "רצינו את המהפך הזה. הרגשנו שהגיע הזמן לעשות שינוי אחרי תקופה ארוכה של שאננות. הייתה הרגשה שמשהו חדש מתחיל. אחר כך, בשנות ה-80, הייתה ממשלת אחדות, ואני אהבתי את הרעיון הזה. הרגשתי שכשאנחנו עומדים יחד, מלוכדים, משדרים עוצמה, אנחנו חזקים יותר".
בשנות ה-90 חוותה מקרוב את ההפגנות נגד תהליך השלום, שכן הן נערכו ליד בתיהם של מי שהיו ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין ושמעון
פרס, הסמוכים לביתה. "הארץ סערה כשהחל התהליך, ובשכונה שלנו היו הפגנות כמעט כל יום: אנשים נשאו לפידים ושלטים, וסיסמאות הופרחו לאוויר". את רצח רבין קיבלה קשה. "הייתה תחושה של הלם, ואני נבהלתי מאוד. חששתי שזה יכול לגרום לאנרכיה". האם ישראל הייתה נמצאת כיום במצב ביטחוני אחר אלמלא הרצח? היא לא משוכנעת. "אני לא בטוחה שיש לנו פרטנרים אמיתיים לשלום. גם בערפאת תמיד חשדתי. הוא לא באמת התמתן במשך השנים. לכן אני חושבת שאנחנו חייבים לעמוד מול האויב החיצוני כעם מאוחד. רק ככה נהיה איתנים וחזקים".
התנשאות, צדקנות וטהרנות
להט מתקשה להבין את הביקורת של האזרחים על מדינתם. "יש לי חברה שאומרת שאני והיא לא גרות באותה מדינה. היא אומרת שהאהבה הגדולה שלי לארץ לא תואמת את מה שהיא שומעת ברדיו בכל מהדורת חדשות. אבל אני חושבת שיש לנו מדינה מיוחדת, שאין כמוה בעולם, ואנחנו יכולים להיות מאוד גאים בה. אין אף מדינה שעשתה את מה שעשינו אנחנו. אנחנו חיים בתנאי מלחמה, אנחנו ממשיכים לקלוט את כל העולים, מסביבנו יש עוינות כללית, ועם כל זה אנחנו עדיין כאן, ובגדול. אבל הישראלים מקטרים, וזה היה ויהיה ככה בכל תקופה. החברה הישראלית ידועה בפילוגים, בחוסר נחת ובביקורת עצמית מאוד מחמירה. יש התנשאות, צדקנות וטהרנות, שלא פעם משרתות אינטרסים פוליטיים. אני כל הזמן פוגשת את הישראלי היפה, והייתי מצפה שיפתחו את מהדורות החדשות בדברים שמרחיבים את הדעת, לא ברכילויות ובזוטות שממררות לאנשים את החיים. השיח נעשה ברוטלי. אני בדעה שכל אחד יעדור את הערוגה שלו, יתרום את חלקו ויעשה טוב לסביבתו".
מהו, לדעתך, האירוע הכי משמעותי שהיה במדינה מיום הקמתה?
"העלייה מברית המועצות אחרי נפילת מסך הברזל. כמעט מיליון עולים נקלטו תוך זמן קצר. אין לזה אח ורע בשום מקום. זה גם סימל את חזרת העם לארצו ותרם לחוסן החברתי של המדינה".
איזה אירועים היית רוצה לשכוח?
"היום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים, ורצח רבין".
ומה ישראלי בעינייך?
"החמימות, הישירות, הקשר האישי שנוצר ברגע הראשון, העזרה ההדדית, העובדה שכל אחד חושב שהוא יכול לנהל את המדינה, הראש הגדול, חוש ההומור, חוכמת הדורות, יכולת האלתור. הישראלי יסתדר בכל מקום ובכל מצב".
______________________________________________________
כך נראו ימי העצמאות של פעם. הקליקו על התמונה:
