עד גיל 18 שמר מיכאל זרחין על סוד גדול וקשה: הוא לא יודע קרוא וכתוב. כשכולם כתבו, הוא צייר, ובשאר הזמן הקפיד להסתיר את המחברות עמוק בתיקו. תחת מטריית ההגנה של המנהל והמורה, היחידים שידעו, עבר חלק משנות הלימוד. רק לפני כעשור, כשנפגש עם חבריו לכיתה, סיפר להם הכל, והם נדהמו לגלות את הדבר שהעיב על ילדותו.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- ירין יחזקאל הצליח למרות התנאים הקשים שבהם גדל
"הם לא האמינו, וגם אני עד היום לא מבין איך הצלחתי לגרור את השנים האלה בלי שאף אחד יגלה", הוא אומר. "הייתי ילד מקובל, אבל כל הזמן פחדתי מה יגידו כשיגלו. זה היה כורח המציאות לרמות, ואני הייתי בחור ישר, כך שתמיד חייתי במין שקר פנימי שגרם לי תסכול עצום".
כפי שאפשר להבין, סיפור חייו של זרחין (63) עשוי מחומרים המבטיחים סרט הוליוודי טוב – ילדות מלאת תסכולים ופחד, אם שהאמינה בו כנגד כל חוות דעתם של הרופאים, מומחה שבגיל 17 הציל אותו מאנאלפביתיות, מכתב מרב מפורסם שגרם לו לשנות ייעוד בחיים, ויישום כל מה שהוא למד וחווה כילד על מנת לעזור לילדים אחרים. כיום הוא מנהל את מכון זרחין, הנותן מענה למגוון לקויות וקשיי למידה, וקורא לכל ההורים: "לעולם אל תקבלו 'לא' כתשובה".
שלום כיתה א' - ולא להתראות
זרחין, תושב תל אביב, שבה גם גדל, מתגאה שהוא חלק מקבוצה מכובדת מאוד של בעלי דיסלקציה; לדבריו, אפילו אלברט איינשטיין, וולט דיסני וצ'רצ'יל התקשו בקריאה, אבל בשנות ילדותו איש לא ידע שהבעיה הזאת קיימת. היחס לילד "העצלן" או "הטיפש" היה נוקשה, והוא מרד בכל מסגרת חינוכית שאליה נשלח.
"כבר לגן לא רציתי ללכת, ובכיתה א' הייתי בדיוק שעה. המורה ביקשה מכל ילד לגשת ללוח ולכתוב משהו, וכשהגיע תורי, זרקתי על הלוח את הגיר, ברחתי ולא חזרתי. שנתיים ישבתי בבית עם מורה פרטית שלימדה אותי בעל פה את החומר, ואז נשלחתי לבית ספר לחינוך מיוחד. היו שם ילדים עם בעיות התנהגות, ואני קיבלתי מכות ולא הצלחתי להתקדם בלימודים. אחרי ארבע שנים של סבל רב, המנהל קרא לאמי והודיע לה: 'בנך לעולם לא יידע קרוא וכתוב'".
איך היא הגיבה?
"היא אמרה למנהל שאת זה הוא יוכל להגיד רק כשאגיע לגיל 18, ומיד הוציאה אותי משם. היא תמיד האמינה שאני חכם, למרות כל המומחים בארץ שאבחנו אותי פעם כאוטיסט מסוג מסוים ופעם כ'מפגר אינטליגנטי'. היא הייתה אישה אצילית, עם השכלה רחבה מאוד ואינטואיציה בריאה, ולרגע לא קפאה על השמרים. כבר כשהייתי בן שש, היא טסה איתי למומחה באנגליה שאבחן את הבעיה כדיסלקציה, רק שאז עדיין לא ידעו איך להתמודד עם זה".
הוא התגלגל ממסגרת למסגרת. "אחרי שהפסקתי את הלימודים בחינוך המיוחד, שוב הביאו לי מורה פרטית, אבל המורה הזו דיברה עליי עם המנהל של בית הספר יהודה הלוי שבו היא לימדה, והציעה לו שאשתלב בכיתה בלי שאף אחד יידע שאני לא יודע קרוא וכתוב. המנהל הבין את החשיבות החברתית שבעניין, וכך הפכתי להיות התלמיד המשולב בהסתר הראשון בארץ. הצלחתי להיות שם מכיתה ו' ועד ח', וזה היה נפלא. המורה הייתה עוברת איתי בעל פה על החומר אחר הצהריים, ולמרות המתח סביב הצורך להסתיר את הקשיים שלי, אף אחד לא שם לב. שיחקתי עם כולם בהפסקות והייתי מאושר".
כשהסתיימו שנות בית הספר היסודי, שוב עמד זרחין מול שוקת שבורה. הוא נשלח לתיכון אקסטרני, ואחרי שנה שבה "רק הסתכל על הקירות", כדבריו, שוב שמעה אמו על מומחה גדול – הפעם בארצות הברית. "ד"ר ג'רי גטמן היה אבי הטיפול לפי תורת 'הראייה ההתפתחותית'", מסביר זרחין. "מכל העולם שיחרו לפתחו. אמא שלי שלחה לו חומר עליי, ותוך שבוע קיבלנו מברק: 'מתי תוכלו להגיע לכאן הכי מוקדם?'"
השנה הייתה 1970, נסיעות לחו"ל לא היו דבר שבשגרה, אבל אמו של זרחין, אמי, לא היססה. היא השאירה בבית את בעלה יוסף ואת שני ילדיה הצעירים יותר, דני ושרית, וטסה עם בנה הבכור לד"ר גטמן בפילדלפיה, שאבחן את המקרה הקשה והפנה אותם לטיפול אצל סגנו, ד"ר אבלמן. הסגן הגיע לפגישה עם אשתו, בחן את החומר, התנצל בפני האם ואמר שאין לו זמן לטפל בנער. הוא לא ציפה לתגובה שלה. "אמא שלי נעמדה, דפקה על השולחן בחוזקה ואמרה לו: 'אתה תישן פחות, תלך פחות לשירותים ותפנה זמן לילד שלי'", נזכר זרחין. "הוא הסתכל עליה המום, ואשתו אמרה לו: 'יקירי, האישה הזאת הגיעה מרחוק. אז תישן פחות, תלך פחות לשירותים ותעשה מה שהיא אומרת'".
בין שתי הנשים הנחושות כבר לא הייתה לד"ר הנכבד ברירה. הוא החל לעבוד עם הנער הישראלי, ותוך חצי שנה קרה הדבר, שאילו היה קורה עשור קודם לכן, היה חוסך ממנו שנים של סבל, בושה והדחקה. "הבעיות שלי נפתרו לחלוטין. יכולתי לקרוא כאחד האדם ולכתוב – אמנם, עם שגיאות כתיב. לקח לי המון זמן לעכל את זה. לראשונה בחיי קיבלתי חיזוקים חיוביים והרגשתי שאין לי מה להסתיר".
בגיל 17 וחצי חזר לארץ, קורא וכותב. הוא שירת בנח"ל, למד באוניברסיטה הפתוחה והשתלב בעסקי המשפחה בתחום הטקסטיל. באוניברסיטה גם נהג לשמוע הרצאות על יהדות, שבעקבותיהן חזר בתשובה יחד עם אשתו. במהלך התהליך היו לו מספר התכתבויות עם הרבי מלובביץ', ואחת מהן שינתה את חייו. "שאלתי אותו על עניינים עסקיים, אבל במכתב התשובה היה כתוב: 'נכון שיכתוב ספר על קורות חייו'. חשבתי שזה תמוה, לא עשיתי עם זה כלום, אבל כעשר שנים לאחר מכן פנה אליי חבר שחיפש עזרה לילד שלו שהתקשה בלימודים. התחלתי לעזור לו בהתנדבות, ופתאום ראיתי שהדברים עובדים. ההורים שלו סיפרו עליי לאחרים והתחלתי לקבל פניות. רק אז נפל לי האסימון לגבי הברכה של הרבי והחלטתי לקחת את זה ברצינות. עזרתי לילדים, כתבתי ספר והבנתי זאת השליחות שלי".
צפו בראיון שזרחין נתן לקובי מידן וללינוי בר גפן:
ההורים כמפתח להצלחה
בימים אלה יוצא ספרו, "השליחות שמעבר למילים", שסוקר את סיפור חייו, במהדורה חדשה (ההוצאה לאור, משרד הביטחון). המכון שפתח ב-2005 פועל לפי שיטה שפיתח; יש לו סניפים ברמת גן ובירושלים, ולדבריו, יותר מ-1,000 תלמידים עברו בו.
לזרחין יש מספר עצות להורים לילדים בעליי קשיי למידה, והמשמעותית שבהן נוגעת לתמיכה ההורית. לאמו, שלימים הייתה ממקימי אגודת ניצן לטיפול בליקויי למידה, היה תפקיד משמעותי בהצלחתו, וכואב לו שהיא לא זכתה לראותו עוזר מניסיונו לילדים אחרים.
"אני חייב לאבי ולאמי את כל עולמי", הוא אומר. "אמי נלחמה עבורי, הלכה עימי לכל מקום והביאה אותי להצלחה. לכן אני אומר להורים: הדבר החשוב ביותר הוא להזדהות עם הילד ולעודד אותו. זה הבסיס לגילוי יכולותיו להתמודד עם הקשיים".
_______________________________________________________
איך גלי ניצן התגברה על הדיסלקציה? הקליקו על התמונה:
