אחרי יותר מ-20 שנה של הפקות טלוויזיה עתירות רייטינג, נסיעות יוקרתיות לחו"ל וראיונות עם שועי עולם החליטו דני אורן (56) ושמרית נחמקין (47), מוותיקי הערוץ השני, לעבור פאזה: בשנים האחרונות הם מפיקים סרטים ביוגרפיים לצפייה ביתית ומרגישים עם זה שלמים ושבעי רצון. "גם אם דברים לא משודרים בפריים טיים, עדיין אפשר לקבל מהם סיפוק", אומר אורן. "הסרטים האלה הם מסע ביוגרפי לחיי האדם, ובמקביל, מסע לנפש שלו, לאישיותו ולדרך שבה הוא חי את חייו, וזה מרתק".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- עבדה בחנות לאביזרי מין ועשתה מזה סטנד-אפ
אורן ונחמקין עבדו כעשר שנים בתוכנית שהייתה ספינת הדגל של ערוץ 2 - "בשידור חי עם דן שילון", הטוק-שואו שעלה לאוויר ב-1991 ושבר שיאי צפייה. אהוד ברק ניגן שם בפסנתר, פרס ונתניהו שרו, רבין נפגש עם אביב גפן חודש לפני הירצחו. "הכסף נשפך כמים", מתארת נחמקין. "טסנו במטוס פרטי לראיין את המלך חוסיין, הבאנו גמל לאולפן, כולם רצו וחיפשו אותנו. היינו בטופ: עבדנו קשה, והתוצאות היו נהדרות".
אבל עם הזמן תפסו תוכניות הריאליטי את מקומן של תוכניות האירוח. עולם התוכן השתנה, התקציבים הגדולים הוסטו, ואורן ונחמקין כבר לא יכלו לעשות את מה שהם אוהבים. אורן: "לא עזבתי כי הפכנו להיות דור ישן, אלא מתוך בחירה. כשהחלו תוכניות הריאליטי, ערכתי עונה אחת של 'רוקדים עם כוכבים', אבל פחות התחברתי לזה, כי הריאליטי לא מספר סיפור אלא מייצר אותו. יצירת הסרטים האישיים משלבת את כל מה שאני אוהב לעשות".
מתוך "בשידור חי" - דן שילון ועפרה חזה שרים עם שמעון פרס ובנימין נתניהו, 1995:
איך קוראים אנשים
הסרטים שמפיקים השניים הם למטרות הנצחה, אבל קורה לפעמים שיותר משתהליך עשייתו של הסרט דואג להנציח את המתים, הוא מהווה תראפיה עבור אלה שנשארו. נחמקין נותנת דוגמה: "פנתה אלינו אישה שביקשה לעשות סרט על בעלה. זה היה סמוך מאוד למותו, והיא פחדה לאבד את הזיכרונות. כל בוקר היא הייתה מחכה לנו בקוצר רוח, כי דרך הסרט היא חזרה לחיות אותו. במהלך העבודה היא כל הזמן בכתה, אבל זה נתן לה שחרור".
אורן: "הסרט הוא על השבועיים האחרונים בחייו. הוא היה חולה סרטן שנפטר בביתו, והיה לו זמן להיפרד מהרבה אנשים. אלה היו שבועיים של הרבה רגש, עניין וגילויים שחלקם נחשפו לבני משפחתו בפעם הראשונה".
וזה קורה, מתברר, לא מעט פעמים. "ביקשו מאיתנו כמה אחים לעשות סרט על אבא שלהם. הם סיפרו לנו שהוא מעולם לא דיבר על אחותם שנהרגה, ובכל פעם שהגיע יום השנה, היה מסתגר בחדרו. במהלך הצילומים באנו לבית הקברות שבו קבורה הבת; התיישבנו על הקבר שלה, ומול המצלמה הוא סיפר לראשונה על האובדן ועל ההתמודדות שלו, שלא נגמרה עד היום".
נחמקין: "לכולם קשה במהלך עשיית הסרט. המשתתפים עוברים תהליך מאוד עוצמתי, והחלק הנפשי בו לא פשוט. כל אחד עובר משהו, וקשה להוציא הכל החוצה, ועוד בצילום לסרט שאתה לא יודע מה ייצא בסופו. הרבה פעמים הורים מסכימים שיעשו עליהם סרט רק משום שהם זורמים עם הילדים שרצו את זה".
איך אתם מדובבים אותם?
אורן: "כשעבדתי בטלוויזיה פיתחתי מומחיות לקריאת אנשים. כשאתה מביא אנשים לשידור חי, אתה לא יכול לפספס: אם המרואיין לא יצליח לספר את הסיפור שלו כמו שצריך, תצא תכנית משעממת. צריך לזהות עד כמה המרואיין יתפקד בלחץ של שידור חי, אם יאריך בדיבור או לא, ועד כמה יפעיל רגש. בחושים האלה אני משתמש כדי להגיע לאנשים, לפענח אותם, לקלף מהם את הקליפות ולגרום להם לספר סיפור".
ומה זה עושה לכם?
אורן: "לא קל לזעזע אותנו, כי בטלוויזיה כבר עברנו הכל, אבל כשאתה יושב מול אדם שפותח את עצמו מולך, לפעמים בפעם הראשונה, אז גם אם יש מצלמה מאחור, אנחנו לגמרי בתוך הסיפור. אנחנו מתחברים למשפחות ושומרים על קשר, והתהליך שעובר יוצר חשמל בסרט".
לכל אדם יש סיפור
נחמקין הגיעה לתוכנית של שילון מיד אחרי שירות בגלי צה"ל. אורן, המבוגר יותר, הספיק לשרת בצבא חמש שנים, ללמוד באוניברסיטה ולכתוב בעיתון "דבר" לפני שנשאב לטלוויזיה. אחרי שנים של עבודה משותפת ואינטנסיבית כעורכים וכמפיקים הם כמו שני חברים שעברו יחד מסלול בצבא: החוויות הייחודיות וההווי שהיו מנת חלקם צרבו בהם חברות אמיצה, וכיום הם משלימים זה את זה בחלוקת העבודה וגם, כשצריך, את המשפטים בראיון.
נחמקין: "התוכנית הייתה מדורת השבט. היינו עם 40 אחוז רייטינג ותחושת שייכות חזקה של מקום שלא עוזבים אותו. עבדנו מבוקר עד לילה עם ברק בעיניים והפכנו לקבוצה מגובשת שהאנשים שבה לא התחלפו. כולנו היינו באותו טווח גילאים, כשדן היה המנכ"ל, אדם מאוד כריזמטי. כשנולדו בנותיי הגדולות לקחתי חופשות לידה קצרות ומיד חזרתי לעבוד עם שאיבות להנקה. רק אחרי שנולד הבן שלי, עזבתי, וחזרתי שוב כשהיה לתוכנית קאמבק בשם 'המעגל'. דני ואני היינו היחידים מהצוות המקורי והבנו שאנחנו חייבים לעשות משהו ביחד – ובסגנון הזה".
אורן: "עשינו היסטוריה, הקמנו ערוץ שידור, וזאת הייתה חוויה של פעם בחיים, אבל הפריים טיים של הערוצים המסחריים הוא מקום מלחיץ ושוחק. פתאום מקפיצים אותך בשבת, ואתה עובד עד אמצע הלילה. זה גם עסק מצומצם ובלי מרחב תמרון, ורצינו לגוון. אחרי דן שילון עבדתי ביס והקמתי חברת הפקות. את הסרט התיעודי הראשון עשיתי כי ביקשו ממני; זה נורא הדליק אותי וחיבר את כל מה שאני אוהב לעשות".
אחרי שבעלה של נחמקין התלהב מהרעיון וביקש לעשות סרט על אביו, חברו השניים יחד. השותפות, סרטים שנוגעים - בימוי והפקה, מחליפה את ספרי האוטוביוגרפיה בסרטים. "רוב הסרטים נעשים עבור הנכדים והנינים", מסביר אורן. "זה דור שכבר לא יקרא ספר, והסרט מנציח את הזיכרון בצורה חיה ובקצב הרלוונטי להיום. המשפחה שרואה את הסרט היא קהל שבוי, אבל רבים עושים הקרנות גם למעגלי חברים מורחבים. קהל שיושב בחושך, אין לו אלוהים, ואם הסרט לא מעניין, מתחילים לזוז. כשאני רואה את הצופים יושבים בשקט, או בוכים או צוחקים, זה אושר גדול שלא נופל מהסיפוק של רייטינג גבוה".
נחמקין: "הסרטים הם מסמך היסטורי, וגם אם מדובר באנשים אנונימיים, הם מגיעים לאורך של שעה. מדובר באנשים מדור שנלחם, הקים מדינה ועשה דברים גדולים. אם יעשו סרט עליי, לדוגמה, אפילו אני לא יודעת מה יהיה בסיפור".
אורן: "לכל אדם יש סיפור, צריך רק למצוא אותו".
______________________________________________________
למירי מילשטיין יש סיפור מיוחד במינו. הקליקו על התמונה:
