לפנלופה קרוז אין טלוויזיה בבית: היא לא מוכנה להכניס את המכשיר הזה לסלון מחשש שהילדים שלה ושל בעלה חוויאר בארדם - ליאו (שש) ולונה (ארבע) - יבלו זמן רב מדי מול המסך ויגדלו בלי יכולת לתקשר זה עם זה. "מדאיג אותי כשאני רואה קבוצה של ילדים בני 11 או 12 שמתעסקים בטלפונים שלהם ולא מסתכלים זה על זה", מסבירה קרוז. "אני דואגת לעתידם של ילדים שמבלים מדי יום שעות מול משחקי וידאו וטלוויזיה, מקבלים בגיל 11 טלפון נייד עם גישה לאינטרנט וכל הזמן משתמשים בו. החלטתי שבבית שלי לא יהיו טלוויזיה ומשחקי וידאו: אני רוצה שילדיי יכירו את הטבע ויתפתחו בקצב בריא יותר".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- החייל שנפצע וניצל בנס כותב שירים לזמרים ידועים ומעלה מחזמר
אבל עם כל הכבוד לאידיאולוגיה ולחינוך ילדים, כשקרוז זקוקה לטלוויזיה כדי לקדם את הקריירה שלה, אין לה בעיה איתה. עכשיו היא מנסה לחזור לעניינים באמצעות הסדרה "סיפור פשע אמריקאי", שתעלה לאקרנים בארצות הברית וגם בארץ (yes EDGE) בשבוע הבא. זוהי העונה השנייה של הסדרה שיצר ראיין מרפי: הקודמת עסקה במשפטו של או-ג'יי סימפסון ועוררה עניין רב, והנוכחית תעסוק בפרשת מותו של מעצב האופנה האיטלקי ג'אני ורסאצ'ה, שנרצח בשער ביתו במיאמי ביץ' ב-1997. קרוז משחקת את אחותו דונטלה, מעצבת נודעת בזכות עצמה, ובשבועות האחרונים היא מקבלת נוכחות תקשורתית בהיקפים שלא זכורים לה כבר הרבה זמן. האמנם קאמבק? אין ספק שהיא צריכה את זה.
צפו בקדימון לסדרה:
מי הילדה המשוגעת הזו?
היא נולדה במדריד ב-1974 לאם ספרית ולאב שעבד כקמעונאי וכמכונאי רכב. בילדותה רקדה ולמדה בלט בקונסרבטוריון הספרדי הלאומי, ואת קריירת המשחק החלה לפתח בגיל 16 כשהופיעה בתוכנית טלוויזיה שהוגשה על ידי בני נוער. אהבתה לקולנוע נולדה, לדבריה, בעקבות צפייה בסרט "קשור אותי! אהוב אותי!" (1990) של פדרו אלמודובר.
"זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שלי בקולנוע, ואני זוכרת שזו הייתה חוויה ששינתה את חיי", סיפרה בראיון ל"ניו יורק טיימס". "יצאתי מהאולם, צעדתי בחוץ והחלטתי באותו רגע לנסות להיות שחקנית ולתת לזה צ'אנס. הבנתי שאני חייבת לפגוש את האיש הזה, אלמדובר, ושהוא יתפוס חלק משמעותי בחיי. הרגשתי שגם אם לא אעבוד איתו, אני חייבת לדבר איתו, לחבק אותו ולהודות לו על כל מה שהוא נותן לנו. אחרי שגיליתי איפה הוא גר, הייתי הולכת לביתו ומסתכלת על החלון שלו מהרחוב. היום הוא מאמין לי שהדברים האלה קרו באמת, אבל באותה תקופה הוא בטח חשב, 'מי זו הילדה המשוגעת הזו?'"
הסרט הראשון שבו השתתפה היה "נקניק נקניק", שיצא ב-1992 (ובו שיחק גם חוויאר בארדם בתפקיד גבר שמנסה לפתות את הדמות שגילמה קרוז. כיום הוא בעלה ואב ילדיה). בעקבות הסרט קיבלה טלפון מאלמודובר. "הוא צפה בסרט הראשון שלי והתקשר אליי. הוא בטח לא חשב שאני אותה ילדה שעושה לו סטוקינג. כשאמרו לי שאלמודובר על הקו, ייבשתי את השיער ואמרתי: 'מצחיק מאוד'. זה היה בדיוק מה שחלמתי שיקרה לי. מה שרציתי לחוות כל כך הרבה שנים, התגשם".
התגשם בגדול. מאז השתתפה קרוז בסרטים רבים, הפכה לכוכבת מהשורה הראשונה וקטפה קמפיינים לחברות אופנה וטיפוח גדולות כמו ראלף לורן, מנגו ולוריאל.
היסטוריה בטקס האוסקר
כל זה קרה אחרי שבגיל 19 היא עזבה את ספרד ועברה לניו יורק, שם למדה בלט ולקחה שיעורי אנגלית. את החלום לעבוד עם אלמודובר הגשימה ב-1997, כשהייתה בת 23 וקיבלה תפקיד קטן בסרטו "אהבה בשר ודם". כעבור שנתיים שוב הופיעה בסרט של הבמאי הספרדי המהולל – "הכל אודות אמא". ב-2001 חלה הפריצה בקריירה שלה בהוליווד בזכות הופעותיה בשני סרטים שזכו להצלחה מסחרית - "שאיפות" לצידו של ג'וני דפ ו"ונילה סקיי" לצד טום קרוז. קרוז (טום) וקרוז (פנלופה) הפכו במהלך הצילומים לבני זוג ונותרו כאלה למשך שלוש שנים.
לאחר ההצלחה ב-2001 הגיעו שנים של סרטים מוצלחים יותר ופחות ולא מעט קטילות מצד מבקרי הקולנוע. אחרי הופעתה בסרט "ראש בעננים" (2004), למשל, נכתב ב"וושינגטון פוסט" ש"קרוז כאילו לא מסוגלת לשחק בלי להיראות מזויפת". אבל היא התאוששה מהר, ובשנים הבאות זיכו אותה תפקידיה ב"לחזור" (2006) וב"חולשה ליופי" (2008) בביקורות משבחות. ב-2008 היא גם קיבלה הכרה רשמית בדמות פסלון אוסקר שלקחה הביתה בעקבות תפקיד משנה בסרט "ויקי כריסטינה ברצלונה" של וודי אלן. הזכייה הזו הכניסה את קרוז לספרי ההיסטוריה ולחידוני הטריוויה שכן היא הייתה השחקנית הספרדייה הראשונה שזכתה באוסקר .
לפני שש שנים נישאה לשחקן הספרדי חוויאר בארדם, מי ששיחק בסרטה הראשון, "נקניק נקניק", וגם בסרט של אלן שהביא לה את האוסקר. ב-2014 חתמו בני הזוג על מכתב שגינה את פעולותיה של ישראל במבצע צוק איתן וכינה אותן "רצח עם". אחרי שהמסמך עורר ביקורת קשה בהוליווד וזכה למסמך נגדי, מסר דובר מטעם קרוז ש"לא הייתה לה כוונה להיות בלתי מובנת בנושא החשוב הזה". השחקנית עצמה מסרה: "אני לא מומחית בנוגע למצב, ואני מודעת למורכבות שלו. הכוונה היחידה שלי בחתימה על המכתב הקבוצתי הייתה להביע תקווה שיהיה שלום בישראל ובעזה גם יחד. אני מלאת תקווה ששני הצדדים יסכימו להפסקת אש, ושלשניהם לא יהיו יותר קורבנות חפים מפשע".
ולנו לא נותר אלא לומר: "אמן".
______________________________________________________
את אשתו אתם מכירים היטב. אותו לא. הקליקו על התמונה:
