בפתח השנה החדשה יש לנו חדשות טובות וחדשות רעות. הרעות: מצב העולם מייאש מאוד, וכולל, בין היתר, משבר פליטים בהיקף חסר תקדים: יותר מ־22 מיליון אנשים בעולם היום הם פליטים, לפי נתוני האו"ם. הטובות: יש מי שלא נכנע לייאוש, אלא באמת מנסה לקחת חלק בשינוי. ויש לא מעט כאלה גם בעולם העיצוב. למעשה, משבר הפליטים הפך לאחד הנושאים הבוערים בעולם העיצוב, מצב שצפוי להתעצם בשנה הבאה, שגם במהלכה, למרבה הצער, לא מסתמן פתרון למשבר.
>> מיליוני אנשים בלי בית מחפשים אדריכל יצירתי לפתרון זמני
"אנו עדים לגל חדש של עיצוב הומניטרי", מסבירה מיה דבש , האוצרת הראשית במוזיאון העיצוב חולון. "זהו תת סעיף בתוך העיצוב החברתי שהחל בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת תחת השם Design for the Other 90%. המהלך הזה נולד בעקבות טענות שלפיהן מעצבים יוצרים מוצרים שרלוונטיים רק עבור אחוזים בודדים באוכלוסייה, והובל על ידי רצון של מעצבים לעבור מייצור של חפצים שמהווים חלק מתרבות הצריכה על כל בעיותיה לעיצוב שמספק פתרון לבעיות אמיתיות ומשחק תפקיד בשיפור חייהם של אנשים".
אפקט איקאה
את העיסוק של עולם העיצוב במשבר הפליטים קל להבין גם מהצד הפרקטי: הפליטים זקוקים לבית, ובית – אפילו אם הוא הארעי, הפשוט והפרקטי ביותר - זקוק למישהו שיעצב אותו. כזה הוא למשל המקלט בהרכבה עצמית לפליטים שעוצב במסגרת שיתוף פעולה של איקאה ושל סוכנות הפליטים של האו"ם, וזכה לשם האופטימי Better Shelter (וגם בפרס העיצוב לשנת 2016 של Beazley Design). יותר מ־30 אלף מקלטים של איקאה, שכמובן מגיעים באריזה שטוחה וניתנים להרכבה תוך כארבע שעות, נמצאים בשימוש במדינות כמו עירק, דרום סודן וג'יבוטי וגם במדינות אירופה שאליהן הגיעו גלי פליטים מהמזרח התיכון. הבתים מצוידים בפאנלים סולריים להפקת חשמל ובמערכות אוורור ובידוד.
"ההתעוררות בתחום בשנים האחרונות קרתה הרבה הודות למיזם זוכה הפרסים של איקאה", טוענת דבש. "אפילו אליס רוסתורן, מבקרת העיצוב של 'הניו יורק טיימס', הגדירה את המקלטים כ'אחד הפיתוחים החשובים ביותר במאה האחרונה'. הפתרון של איקאה מספק לא רק קורת גג אלא גם אור בעזרת פאנלים סולריים על הגג, שמאפשרים שימוש באור וקיום חיי משפחה ולא רק הישרדות. המבנה מעניק איזושהי תחושה של בית, אם כי גם המהלך הזה לא עבר ללא ביקורת. כך למשל עלתה השאלה אם האנושות באמת זקוקה לעוד מחנות פליטים, גם אם הם קלים להרכבה ופונקציונליים, או שמא יש צורך בפתרונות קבועים יותר.
"בהקשר הזה, אני אישית נדהמתי לגלות שהשהות הממוצעת של פליט במחנה פליטים עומדת על 17-10 שנים. המחנות האלה ממוקמים לרוב הרחק מהערים ומשמשים מעין גטאות שקשה להיחלץ מהם, ומכאן הביקורת". וכאילו לא די בכך, לאחרונה דווח שהשימוש במבנים הזמניים של איקאה הוקפא בגלל חשש מסכנת התלקחות, מה שמעמיד כיום את המיזם כולו בסימן שאלה גדול.
אבל חשיבותו של הפריט המעוצב לא טמונה תמיד בפרקטיקה: לפעמים החשיבות היא להעלות מודעות בלבד. בתערוכת העיצוב האחרונה במילאנו הציג בית העיצוב האיטלקי היוקרתי Moroso את עבודתו של אכילס סוראס, אמן יווני בן 16 בלבד. סוראס, שמתגורר היום בברצלונה, בנה איגלו צבעוני מאפודי הצלה של פליטים שנמשו מחופי האי היווני לסבוס – שער הכניסה הראשי לפליטים שמנסים להגיע לאדמת אירופה.
הפרויקט של אכילס סוראס למורוסו, אפודים שנמשו מחופי האי לסבוס:
בעזרת אפודי ההצלה ביקש האמן ליצור מקלט זמני לפליטים שהתמזל מזלם והצליחו להגיע לחוף מבטחים. החומר כמובן עמיד למים ויכול, לדבריו, לשמש קורת גג ראשונית. "כשהרמתי ז'קט כזה מהחוף, זה הפסיק להיות רק חומר", הסביר סוראס לאתר dezeen.com. "כשאתה מחזיק את הז'קט בידך ומריח את הים, אתה מסתכל על דברים דרך פריזמה אחרת ומבין שכל ז'קט מייצג חיי אדם".
גם האמן הסיני הבינלאומי והאקטיביסט החברתי אי וייוויי השתמש באפודי הצלה כדי להתייחס לסוגיה, כאשר יצר בבריכה של מוזיאון Belvedere בווינה מיצג של פרח לוטוס צף, שאותו הרכיב מ־1,005 אפודי הצלה של פליטים סורים.
פרח לוטוס צף מאפודי הצלה, מוזיאון Belvedere בווינה:
בניגוד לסוראס ולווייוויי, צמד המעצבים ההולנדים דידי אסלונד ופלור נאגלר ניסו, במסגרת המותג שלהם No Mad Makers, להשתמש באפודים למטרות פרקטיות ולא הצהרתיות בלבד. במסגרת פרויקט BAG2WORK רתמו המעצבים פליטים לעבודה ובעזרתם יצרו תיקי גב מאפודים וסירות הצלה מגומי. לכל תיק גב שימושי ועמיד בנפח של 21 ליטרים דרושים סירת הצלה אחת מגומי וארבעה אפודי הצלה.
התיק של No Mad Makers, משילוב של סירות ואפודי הצלה:
גם העיצוב שזכה לפרסום הרב ביותר בהקשר של משבר הפליטים מתקשר לאפודי ההצלה. מדובר בדגל הפליטים שעיצבה עבור המשחקים האולימפיים של 2016 יארה סעיד, אמנית סורית ובעצמה פליטה המתגוררת באמסטרדם. הדגל, שתחתיו התאגדו ספורטאים פליטים – שלא יכולים לייצג את המדינה שממנה נמלטו, ובהיעדר מעמד חוקי גם לא את זו שבה הם מתגוררים כעת – נצבע בכתום ובשחור של אותם אפודים הרי גורל.
לתת חכות ולא דגים
אבל לא כל העבודות עוסקות בדרך החתחתים של מבקשי המקלט. המעצב ההולנדי פים ון דר מיל הציג בשבוע העיצוב ההולנדי בשנת 2015 פרויקט בשם "הסלון", שבמסגרתו ביקש ליצור מרחב למפגש שובר מחסומים בין פליטים לבין מקומיים בהולנד. הוא הציע כי מבקשי המקלט ישתמשו בכישוריהם בתחום מלאכת היד כדי להפוך את המרחב למעין סלון נעים ומסביר פנים.
הפרויקט של ון דר מיל, כמו זה של בני ארצו אסלונד ונאגלר, עושה שימוש בעבודה של הפליטים עצמם, וככזה הוא חשוב במיוחד. "חשוב במיוחד לתת לפליטים כלים לפתור חלק מהבעיות שלהם בעצמם, לתת להם חכות ולא דגים", אומרת דבש. "כך, למשל, בפרויקט בשם 'פאב־לאב' הציב המעצב קיליאן קליינשמידט מדפסת תלת מימד במחנה פליטים. בעזרת המדפסת יכולים פליטים להדפיס לעצמם כלי אוכל, חלקי מכונות ועוד.
פרויקט מעניין אחר הונע דרך עבודתו של המעצב האיטלקי אנזו מארי, שהעניק לחברת CUCULA את הזכויות לעצב מחדש ולמכור רהיטים פרי עיצובו כדי לגייס תרומות לתוכנית התמיכה שלהם בפליטים. CUCULA השתמשו בכספים כדי ליצור סדנאות ליצירת רהיטים מעץ שמקורו בסירות משומשות. אלו מגמות קטנות אך משמעותיות כיוון שהן מעניקות קיום בכבוד, מקצוע וחשיבות".
זה לא מעט מדי ותדמיתי מדי?
"יש חברות עיצוב שמתעסקות בצורה ופחות בתוכן, ויש דברים שמעצבים יוצרים רק כדי להרגיש טוב עם עצמם, אבל לטעמי זה עדיף מאשר התעלמות מוחלטת מבעיה כל כך בוערת. כל דבר שמעלה את המודעות ומעורר שיח סביב הנושא הבוער והקשה הזה – מבורך", מסכמת דבש.
מקור להכנסה ותמיכה נפשית
גם סצנת העיצוב המקומית לא נשארה אדישה לתופעה. פרויקט הגמר של רוני קרפיול, בוגרת בית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר, כונה "אינטרנט של פליטים". קרפיול הציגה עבודת וידאו שבאמצעותה ביקשה לחקור את מקומה ותפקידה של הטכנולוגיה בעולם שבו אינספור בני אדם הופכים לפליטים מארצם. הפרויקט התיאורטי נולד בהשראת חומרים אותנטיים שאספה קרפיול בקבוצות פייסבוק סגורות של פליטים סורים ובאמצעות התחקות אחר דרכי התקשורת שהתפתחו ביניהם. לדבריה, השימוש בטכנולוגיה הוא חיוני כדי לשרוד את הפרקטיקות האכזריות של המסע הכאוטי אל החופש.
מהזווית הפרקטית יותר בולט פרויקט קוצ'ינטה ("סריגה במסרגה אחת" בטיגרינית), קולקטיב של נשים אפריקאיות מבקשות מקלט שחיות בתל אביב. במסגרת הפרויקט הנשים יוצרות סלים ורהיטים שונים במלאכת יד שמקורה בתרבותן, מקבלות שכר הוגן תמורת עבודתן וזוכות גם בשירותים סוציאליים.
את הפרויקט יזמה הפסיכולוגית הקלינית דידי מימון־קהן, שחקרה את ההשפעה של אונס והתעללות מינית על מבקשות מקלט מאריתריאה, ואליה הצטרפה הנזירה האריתריאית עזיזה קידאנה, אחות בהכשרתה, שקיבלה אות לשבח ממשרד החוץ האמריקאי על מאבקה בסחר בבני אדם. הקולקטיב משמש עבור החברות בו לא רק מקור הכנסה עבורן ועבור ילדיהן אלא גם מקור לתמיכה נפשית בהתמודדות עם קשיי החיים ועם התלאות הבלתי נתפסות שעברו בדרך הארוכה לישראל.
