חיילים גרמנים פרשו לפני כחודשיים 72 אוהלים לבנים באחד האולמות הגדולים של שדה התעופה הנטוש טמפלהוף, בדרום ברלין. פעילותו של השדה, שתכנן האדריכל ארנסט זגביל תחת פיקוחו של אדריכל הרייך השלישי, אלברט שפר, פסקה ב-2008; מסלולי ההמראה שלו הוסבו, לאחר מאבק תושבים, לפארק ציבורי.
המבנה העצום והמרשים, שנבנה בסגנון הברוטליסטי ומגלם ערכים אימפריאליים כוחניים, שימש אחרי עלייתו של אדולף היטלר לשלטון כמחנה מאסר למתנגדי השלטון הנאצי וליהודים. כעת הוא משמש בית לכ-1,000 פליטים, רובם סורים, ששוכנו באוהלים הלבנים, המצוידים במיטות-קומתיים מעץ.
כ-920 אלף בני אדם (לפי נתוני הארגון הבינלאומי להגירה, IOM ) הגיעו ב-2015 לאירופה - מסוריה ומאזורי עימות אחרים - כמבקשי מקלט מדיני. גרמניה ויתר המדינות שקולטות את זרם הפליטים צריכות למצוא פתרונות לאכלוסם, והן חשופות למה שמכונה "אדריכלות פליטים ספונטנית" - קהילות מהגרים דלות אמצעים, ללא מעמד חוקי, שמקיימות בחלק מהמקומות תהליכי תכנון וביצוע מאולתרים למען עצמן. זה מתחיל בהתמקמות במרחבים ציבוריים, ממשיך בחלוקת דירות בין שותפים, ומסתיים בהקמת מוסדות קהילתיים כמו מסגד, מנזר וגני ילדים.
הערים הגדולות, שאליהן מתנקזים הפליטים, הן המוקד השכיח של המגמה הזו. לפליטים קל יותר למצוא בהן תשתיות קהילתיות ש"סללו" קודמיהם, ויש באותן ערים גם יותר הזדמנויות עבודה.
בניסיון למשטר ולפקח על התפשטות הפליטים/ המסתננים, וכדי למנוע שינויים עצמאיים ולא חוקיים במרחבי הערים, מגבילות המדינות קולטות ההגירה את זכות התנועה וההתמקמות של מבקשי המקלט. השלטונות משכנים פליטים במרחבים מגודרים, שמורכבים ממבנים ארעיים (אוהלים או פחונים) המכילים את צרכיהם המיידים והבסיסיים בלבד.
ממתקן חולות עד מחנה הפליטים בירדן
גם לישראלים המצב מוכר היטב. "מתקן חולות", בתכנונו של האדריכל הוותיק טומי לייטרסדורף סמוך לגבול מצרים, עתיד לשכן (יחד עם מתקן סהרונים הסמוך לו), כ-10,000 בני אדם. היום נמצא המתקן בתפוסה חלקית ומשכן כ-1,700 איש, בחדרים בני עשרה דיירים.
התוכנית הטבעתית של המתקן המגודר, שבמרכזו מעגל האכיפה, מזכירה מתקני כליאה שבהם חשוב לשמור על קשר עין ישיר עם תאי הנכלאים, ללא "שטחים מתים" במבט. עם זאת, הוא מוגדר כ"מתקן פתוח" שדייריו ראשים לצאת ממנו באופן מבוקר, אך נאסר עליהם להתפרנס: אסור לעבוד או להיכנס לתל אביב ולאילת. באופן אירוני, הנספח החברתי לתוכנית "מרכז השהייה למסתננים בגבול מצרים" (על פי תמ"א 46) נפתח בציטוט מספר דברים: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים".
ישראל אינה לבד. למעשה, המדינות השכנות קלטו מאז המלחמה בסוריה מאות אלפי פליטים שזקוקים לפתרונות דיור דחופים, ובראשון ירדן וטורקיה. ברצות עזה, בגדה המערבית, בלבנון ובירדן יש עד היום מחנות פליטים גדולי-ממדים של פלסטינים, שלא עברו משלב מחנה הפליטים אל דיור קבוע. האתגר שאיתו מתמודדת כעת אירופה הוא מחנות זמניים, שעתידם עדיין לא ברור.
תנועת הפליטים - אתגר לאדריכלים
בעבור קהילת האדריכלים והמתכננים, תנועת הפליטים האדירה מציבה אתגר אדיר בהתאמה: זו הזדמנות למציאת פתרונות מחיה ומגורים ניידים, שאינם מקבעים את הפליט בעיר. בחצי השני של 2015 כבר נרשמו כמה ניסיונות ייחודיים להתמודדות עם האתגר הזה, תוך פיתוח מוצרים גמישים ובני השגה.
בצל המאבקים בין מנהיגי מדינות מזרח אירופה, המתקשות לקלוט הגירה, לבין מנהיגי מערב אירופה שדורשים "שוויון בנטל", יחידות הדיור שפותחו ועוצבו בחודשים האחרונים מתרחקות מ"אדריכלות ללא אדריכלים", שמאפיינת בנייה ארעית באזורים מוכי אסון, והופכות להיות אתגר אדריכלי ועיצובי הומניטרי, המתחשב בצרכי האדם מחוסר האמצעים הנתון במצוקה.
"איקאה", ענקית מוצרי הבית והריהוט, התחייבה לספק במהלך השנה 10,000 יחידות מגורים לנציבות האו"ם לפליטים (UNHCR). גג יחידת הדיור שהיא עיצבה מורכב מפאנלים סולריים, ומערכות שקובעו בקירותיה מתרגמות את האנרגיה הסולרית לחשמל. אי-התלות של היחידה בתשתיות מאפשר מיקום גמיש שלה. זהו יתרון גדול למדינה הקולטת, יתרון שמאפשר לזנוח את רעיון המחנה כתשתית עירונית. הנה סרטון שמציג את המבנה של איקאה:
"סוריקטה" (suricatta systems) מספרד מציעה את SURI - יחידות מודולריות להרכבה מהירה. היחידות ניתנות לשינוע, לחיבור זו לזו, או להצבה זו על גבי זו. הן מצוידות במתקן לאגירת מי גשם ולסינונם לשימוש חוזר; בהגנה מפני קרינת שמש; בבידוד מחרקים ובהתאמה לתנאי מזג אוויר קיצוניים.
בהתחשב בעובדה שרבים מהמהגרים מאזורי עימות הם רווקים צעירים, היחידות יכולות להתאים לקליטתם כבודדים. לאחר התרחבות התא המשפחתי, בהנחה שהמצב הכלכלי יאפשר זאת, הן יכולות לגדול על פי הצורך.
קמרון סינקלר, פעיל בריטי שעמד בראש Architecture for Humanity ומייסד קבוצת העיצוב Small Works, פיתח מבנים טרומיים מאבן, ובנה באמצעותם לפני כחצי שנה בית ספר במחנה הפליטים זעטרי בירדן. קירות היחידה הטרומית, הנקראת RE:BUILD, מורכבים משתי רשתות ברזל, שלתוכן שופכים אבנים וחול - חומרי גלם המצויים בסביבה - המהווים את חומר הבידוד והאלמנט המבני שתומך בגג היחידה. הרכבת היחידה לא מצריכה שימוש בחשמל, מים או ציוד מכני כבד, רק כמה עובדים חרוצים.
@jordanxprize
@melissarfleming
@xprize
was finishing up our refugee school in Jordan this week. Let's talk. pic.twitter.com/jqM7PP5i1y
— Cameron Sinclair (@casinclair) May 7, 2015
בתום השימוש ביחידה ניתן לרוקן את הקירות ולשנע את המרכיבים הקבועים למיקום חלופי. ההרכבה העצמית של היחידה וקביעת אופן העמדת הקירות שלה במרחב מאפשרים לבונה ולדייר לקחת אחריות על מרחב המגורים כולו, כך שיחד עם בית המגורים, או בית הספר, נבנות גם תחושת שייכות ובעלות קניינית, שאינן מזוהות עם תחושת התלישות המאפיינת מהגרים.
מחשבה חדשה על שירות ציבורי
לא רק מתקני מגורים זוכים למחשבה אדריכלית ועיצובית חדשה. גם השירותים הציבוריים מתחדשים. האדריכל הבריטי עטור הפרסים נורמן פוסטר, חשף לפני כחודשיים תכנון של מרכז לחלוקה ושינוע תרופות, שיוקם ב-2020 ברואנדה.
המרכז בנוי מרצף של קמרונות מקורים. למראית עין המבנה נראה פשוט, אך הפיתוח של צורתו - כיפה מורמת - מאפשר מעבר של כלי רכב תחתיו. כך יכול מרכז החלוקה להתמקם ממש על גבי הדרך, או בשוליה, מבלי להפריע לתנועה. פוסטר, שמזוהה עם אדריכלות ציבורית יוקרתית (מוזאיונים, ספריות ושדות תעופה) פעל בשיתוף חברת AFROTEC לתכנון המתקן ההומניטארי בתקציב נמוך.
מצב זמני הופך לקבוע
זמן השהייה הממוצע של פליט במחנה נע, בחישוב עולמי, בין 10 ל-17 שנים (המנעד הרחב הוא תוצאה של היעדר רגולציות על הנתונים). אך מחנות הפליטים לא קמים כערי קליטה מאורגנות. לא מתוכננים בהם מרחבים להתקהלות, מוסדות ציבור, תרבות, חינוך וקבורה. כל אלו, בתוספת בנקים, שווקים ושטחי מסחר ושירותים מוקמים בצורה פיראטית ויוצרים תשתית לחיי קהילה.
באפריל השנה התנוסס על שער המוסף השבועי של "הניו יורק טיימס" צילום ממעוף הציפור, שבו נראים עוברים ושבים פוסעים על תצלום ענק של בחור צעיר, שהודבק על המדרכה בטיימס סקוור. הבחור הוא אלמאר אלייב, מהגר בן 20 מאזרבייגא'ן, והעבודה של האמן הצרפתי JR, שהוצבה בכיכר ההומה למשך יום אחד, הציעה להסתכל אחרת לא רק על אלייב, שהגיע לניו יורק בקיץ בשנה שעברה, אלא גם על 3.1 מיליון המהגרים החיים בעיר כשקופים.
כן, כדי לראות פליטים ומהגרים צריך להסתכל עליהם אחרת. ולא רק בניו יורק.
