גווין פטריק קולסון הטיל על עצמו משימה יהודית: להיות רב בצבא האמריקאי. קולסון שירת שם כחייל, ואחרי שסיים את שירותו, הגיע לישראל כדי לעבור כאן הכשרה שתאפשר לו לחזור לצבא ארצות הברית בתפקיד האיש שמנסה למנוע התבוללות. כך, בלי שום ציניות, הוא רואה את עתידו. "רוב היהודים האמריקאים שאני מכיר, לא יודעים לקרוא עברית ולא שמו טלית מאז הבר מצווה", הוא אומר. "ברור לי שהם רוצים להרגיש יותר יהודים, אבל אין מספיק גישה למסורת באמריקה. בצבא האמריקאי יש צורך ברבנים יותר מכילים, שיכירו גם את הצרכים של החיילים מהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, שהיא כיום הרוב של היהדות האמריקאית".
>> בואו לעמוד הפייסבוק שלנו וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- סיפורו המרגש של הרקדן איתי אקסלרד, שמופיע בסרט "פוקסטרוט"
קולסון שוהה בארץ במסגרת פרויקט מסע של הסוכנות היהודית, שבמסגרתו צעירים יהודים מחו"ל מגיעים לישראל למספר חודשים כדי ללמוד, להתנדב ולהתמחות בתחומים שונים, בהם הייטק, ממשל, הוראה – וגם רבנות. ההתמחות של קולסון מתבצעת במכון הירושלמי פרדס לחינוך יהודי וכוללת גם מפגש עם החברה הישראלית, מורשתה ותרבותה - אבל קולסון (24) מבהיר שאין לו כוונה להישאר בישראל, אלא אם יכיר כאן את אהבת חייו ויחליט להקים איתה בית בארץ הקודש. אם זה לא יקרה, יחזור הביתה, לניו יורק.
הכירו את פרויקט מסע:
אני ערבוב של הכל
במבט ראשון קולסון מצטייר כקלישאה של נער יהודי-אמריקאי דתי: צנום למראה, חובש כיפה שחורה, עוטה לבוש אופייני לבן ישיבה. אבל הקלישאה הזו רחוקה מלהיות מדויקת. "אני שונא תגיות", אומר קולסון, "ולכן אני אומר על עצמי בשעשוע שאני ניאו-חסידי או רפורמ-אורתודוכסי. מצד אחד, אני לא מתפלל בבית כנסת שיש בו מחיצה בין גברים לנשים; מצד שני, אני שומר שבת וכשרות באופן מלא, מניח תפילין ומכיר לעומק את פרשת השבוע. אז אם נדבר רק על האלמנט הוויזואלי, אז נכון, אני נראה כמו בן ישיבה, אבל במובן הרחב יותר אני ערבוב של הכל".
והערבוב הזה מתחיל כבר במשפחתו הגרעינית. "אמי בת למשפחה יהודית חילונית, ואבי היה נוצרי פרוטסטנטי", הוא מספר. "כתינוק, הוטבלתי לנצרות אבל עברתי גם ברית מילה, והחינוך שקיבלתי היה גם יהודי וגם נוצרי". כשהגיע לגיל תשע הבינו הוריו שמדובר במשיכת חבל שסופו להיקרע, והחליטו לגדל אותו כיהודי. "אמא שלי הפכה לבעלת תשובה, ואבא שלי החליט להתגייר, כך שהכרתי את היהדות יותר מאשר את הנצרות. לסבתא שלי, שהיא נוצרייה אוונגליסטית, היה מאוד קשה עם זה".
כשהתגייס לצבא האמריקאי כבר הרגיש יהודי, וכך גם הגדיר את עצמו בטפסים הרשמיים. כשסיפר לחבריו החיילים על יהדותו, חלקם הגיבו באמירות פוגעניות ואף אנטישמיות. "אמרו לי שאם אני יהודי, אז למה אין לי את הפאות המצחיקות האלה ואת כובע הפרווה המגוחך. אפילו המפקד שלי השתמש בביטויים פוגעניים כלפיי ואמר למי שצריך: 'תזמינו את האוכל הכשר, כי הילד היהודי הזה לא יכול לאכול טוב'. כמובן שבמקלחות אפשר היה להבחין שאני יהודי, וזה גרר בדיחות ואמירות בסגנון 'הרגת את ישו'. כל אלה דחפו אותי להיות יותר ויותר דתי".
לדבריו, הוא לא מצא סתירה בין קיום אורח חיים יהודי דתי לבין שירות בצבא. בניגוד לחרדים שחיים בישראל, קולסון הגיע למסקנה שיש דמיון בין שירות צבאי לקיום מצוות, כך שהם יכולים ללכת יחד. "השירות בצבא נותן הרבה כבוד לסגנון חיים מובנה, שמתאים בצורה מדהימה ליהדות האורתודוקסית", הוא אומר. "לדוגמה, גם בצבא וגם ביהדות האורתודוקסית יש קוד לבוש מסוים שצריך לעמוד בו. בשניהם יש גם תשומת לב לפרטים, ובשני המקרים אתה צריך להיות ממוקד מאוד בכוונות שלך. אני אוהב את השילוב בין השניים: הרצינות שאתה מקרין כשאתה לבוש כאדם דתי, מקרינה על הרצינות שצריך להפגין בשירות הצבאי".
תקווה לעתיד
לישראל הגיע לראשונה ב-2010, ומאז התאהב במקום. על אף שאינו מגדיר את עצמו כישראלי, הוא רצה לגור בישראל תקופה מסוימת כדי לספוג את אופיה היהודי ולקבל פרספקטיבה לגבי היהדות שהוא שואף להנחיל בארה"ב. כיום הוא חולק דירה בירושלים עם שני שותפים – האחד, ערבי שעובד בארגון הפרו-ישראלי Stand With Us ושבעבר שימש כמשגיח כשרות לא רשמי בירושלים; והאחר, חרדי לשעבר שיצא בשאלה ויצא מהארון. "לו היית זבוב על הקיר בדירה שלנו", אומר קולסון, "היית רואה בחור ערבי שמדבר על כשרות בשרית וחלבית, ולידו הומו חרדי לשעבר שאוכל פיצה ביום כיפור, ואיתם יהודי-אמריקאי ששומר מסורת ומקיים מצוות. המפגש הזה מאוד מעניין: אנחנו מדברים, למשל, על בעיות שיש לקהילה הלהט"בית מול החרדים, וזה מאפשר לי להבין עד כמה החברה הישראלית מגוונת".
העיסוק בנושא ההומו-לסבי גם סייע לו להבין טוב יותר את אחיו הצעיר. "הוא בעל תשובה, ויחד עם זאת, הומו מוצהר", מחדד קולסון את המורכבות. "ההורים שלי לא הגיבו בצורה דומה לתהליך שעבר: אמא שלי ארגנה לו מסיבת יציאה מהארון, ואבא שלי לא ביטא לא התנגדות ולא תמיכה, שזה עדיף מלהיות אנטי. אין לי ספק שאחי יצטרך להתגבר על הרבה משוכות, שעכשיו אני מבין אותן טוב יותר".
בכלל, הרבה דברים הוא מבין טוב יותר בעקבות השהות בארץ. "יוצא לי לראות כאן ויכוחים בין חרדים, חילונים ורפורמים, ואני תמיד מסתכל עליהם מבחוץ, מנקודת מבט של יהודי גלותי", הוא אומר. אירוע שהשפיע עליו במיוחד היה עימות בין נשות הכותל, שנאבקות על חופש תפילה לנשים בכותל המערבי, לבין חרדים שהפגינו מולן וצעקו לעברן אמירות פוגעניות. "הם המשיכו לריב ולצעוק עד שילד חרדי השתיק את שאר החרדים", נזכר קולסון. "הרגשתי שהוא כל כך מכבד את התורה, שהוא נותן זכות ביטוי אפילו למתנגדים הגדולים ביותר שלו. זה נתן לי תקווה לעתיד והרחיב את המודעות שלי למורכבות של הקהילה היהודית".
בעקבות חוויותיך כאן, איזה שינויים תרצה ליצור בצבא האמריקאי כשתשמש בו כרב?
"ארצה להוביל לכך שבכל פעם שתהיה טרגדיה לאומית, ובצבא יקיימו תפילה מיוחדת, יהיה בה ייצוג למיעוטים כמו היהודים והמוסלמים, שבשבילם זה בעייתי להשתתף בתפילה נוצרית. לפני כמה חודשים היה מקרה שבו הכריחו את כל החיילים להשתתף באירוע בשבת, שבו הגישו בשר חזיר. אני חושב שזה לא שפוי להכריח יהודים ומוסלמים להשתתף בזה. העובדה שהצבא האמריקאי איפשר לזה לקרות בלי שנשמע קול, היא צלצול אזהרה לרבנים".
קולסון עצמו משמיע קול ברור כשמדובר ביהדות, אבל חזונו לגבי הצבא האמריקאי מתפשט מעבר למחוזות הדת ומגיע היישר ללב הפועם של הישראליות שספג כאן. "לעולם לא אוכל להבין את הישראליות עד הסוף, כי לא הייתי כאן בצבא, והשירות בצה"ל הוא בעיניי חלק חשוב מההוויה הישראלית. ממה שהספקתי להכיר, אני חושב שהצבא האמריקאי צריך ללמוד מצה"ל איך נותנים ביטוי לקבוצות מיעוט שזקוקות להתחשבות. אני גם חושב שחיילי הצבא האמריקאי, כמו חיילי צה"ל, צריכים לסיים את השירות שלהם עם כישורי מנהיגות מסוימים ואפילו עם מקצוע. אני רוצה להעביר לחברה האמריקאית לא רק ערכים יהודיים, אלא גם ישראליים".
_______________________________________________________
גווין פטריק קולסון בוודאי ייהנה מהמוזיקה של דניאל זמיר. הקליקו על התמונה:
