"העובדה שהדברים הללו עלו בדעתו של מר אליוט, אינה חשובה לאיש, אפילו לא לו עצמו, ובוודאי שאין להם שום קשר עם שירה" – כך כתב המבקר הספרותי של העיתון הבריטי "טיימס" ביוני 1917 על "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק", שירו הראשון של משורר צעיר בשם ט.ס אליוט. השיר שנקטל נחשב כיום לאחד החשובים בשירה האנגלית של המאה ה-20, והמשורר שהמבקר לעג לו זכה ב-1948 בפרס נובל לספרות.
שמו של אליוט ממשיך לצוף ולעורר עניין בנסיבות שונות עד היום, שנים אחרי מותו ב-1965. נישואיו לאשתו הראשונה, לדוגמה - ויוויאן היי-ווד, אומנת מקייברידג', שהלכה ואיבדה את שפיות דעתה עד שאושפזה בניגוד לרצונה בבית חולים לחולי נפש, שם הלכה לעולמה – העניקו השראה למחזהו של מייקל הסטינגס "טום ו-ויוו", שגם עובד לקולנוע; וקובץ שיריו "ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים" עובד למחזמר המפורסם "חתולים" של אנדרו לויד-וובר. המחזמר התבסס על שירים של אליוט, אבל השיר שהצליח יותר מכולם נכתב דווקא על ידי במאי ההצגה, טרוור נאן: זהו הלהיט "זיכרון", שהתפרסם בביצוע ברברה סטרייסנד.
את שירו הראשון כתב אליוט כשהיה בן 22 - עובדה ביוגרפית מפתיעה, שכן השיר הוא מונולוג פנימי בסגנון זרם התודעה, המובא מפיו של גבר בערוב ימיו. האיש מקונן על הזדקנותו, על חוסר המעש שלו, על הספקנות הפאסיבית שממנה סבל כל חייו, ועל כך שכנראה לא יגיע למקומות ולהישגים שעליהם חלם. זהו "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק". מכיוון שהשיר ארוך מאוד, מובא כאן רק חלקו הראשון (בתרגומי):
בֹּאוּ וְנֵלֵךְ אִם כָּךְ
כְּשֶׁהָעֶרֶב עַל הַשָּׁמַיִם נִמְתַּח
כְּמוֹ חֹלֶה שֶׁאֻלְחַשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן
בֹּאוּ וְנֵלֵךְ לָרְחוֹבוֹת הַנְּטוּשִׁים
לַמִּלְמוּלִים הַנְּסוֹגִים
שֶׁל מְלוֹנוֹת זוֹלִים לְלַיְלָה
לְמִסְעָדוֹת נְסֹרֶת עִם קְלִפּוֹת בֵּיצִים
רְחוֹבוֹת הָעוֹקְבִים כְּמוֹ טִעוּן מַשְׁמִים
שֶׁמַּטְרָתוֹ לְהַעֲרִים,
לְהוֹבִילֵנוּ יְשִׁירוֹת לַשְּׁאֵלָה הָחַתְרָנִית…
לֹא אַל תִּשְׁאֲלוּ בְּמָה עִנְיָן אָמוּר,
בֹּאוּ וְנֵלֵךְ לַעֲרֹךְ אֶת הַבִּקּוּר.
בַּחֶדֶר נָשִׁים הוֹלְכוֹת וּבָאוֹת
עַל מִיכָאֵלאָנְגֶ'לוֹ הֵן מְדַבְּרוֹת.
הָעֲרָפֶל הַצָּהֹב שֶׁמְּחַכֵּךְ אֶת גַּבּוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת,
הֶעָשָׁן הַצָּהֹב שֶׁמּחַכֵּךְ אֶת חָטְמוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת,
לִקֵּק אֶת פִּינוֹת הָעֶרֶב בִּלְשׁוֹנוֹ,
נָח וְהִשְׁתָּהָה עַל שְׁלוּלִיּוֹת,
הִנִּיחַ עַל גַּבּוֹ לְאֵפֶר אֲרֻבּוֹת לִנְשׁוֹר,
חָמַק לְיַד מִרְפֶּסֶת וּפִתְאוֹם זִנֵּק וְקָם,
וּבִרְאוֹתוֹ שֶׁזֶּהוּ לֵיל אוֹקְטוֹבֶּר רַךְ,
נִצְנַף לְיַד הַבַּיִת עוֹד פַּעַם וְנִרְדַּם.
וְאָכֵן עוֹד עֵת לַכֹּל
לָעֲרָפֶל הַצָּהֹב שֶׁמַּחֲלִיק בַּכְּבִישִׁים,
וּמְחַכֵּך עַל זְגוּגִיּוֹת אֶת גַּבּוֹ;
עוֹד עֵת לַכֹּל, עוֹד עֵת לַכֹּל,
לְהָכִין אֶת הַפָּנִים כְּדֵי לִפְגוֹשׁ אֶת הַפָּנִים,
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
וְעֵת לְכָל עָמָל וּלְיוֹם שֶׁיָּדַיִם בּוֹ
מְטִילוֹת וּמְרִימוֹת עַל פִּנְכַתְּךּ שְׁאֵלוֹת;
יֵשׁ עֵת לָכֶם וְעֵת גַּם לִי
וְעֵת עֲדַיִן לְמֵאוֹת סְפֵקוֹת,
וּלְמֵאוֹת מַרְאוֹת חֲזוֹן וְלִבְדִיקוֹת,
לִפְנֵי שֶׁשּׁוֹתִים אֶת הַתֵּה עִם הַקְּלִי.
בָּחֶדֶר נָשִׁים הוֹלְכוֹת וּבָאוֹת
עַל מִיכָאֵלאָנְגֶ'לוֹ הֵן מְדַבְּרוֹת.
>> לתרגום המלא של השיר - הקליקו כאן
הקשיבו לאליוט קורא את השיר:
מהתנ"ך ועד שייקספיר
כתיבתו של ט.ס אליוט הייתה אינטלקטואלית ונשענה על רמזים רבים ליצירות אחרות וגם למקרא. כך, למשל, המילים "עת לכל" מהדהדות פסוקים מספר קהלת, פרק ג' - "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת/ עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ,/ עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא/ עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא" - וגם שורות משירו של אנדרו מארוול "לגבירתו המצטנעת" ("לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן").
בהמשך השיר יש שורות המתחילות במילים "לֹא! אֵינֶנִּי הַמְלֵט" המאזכרות כמובן את מחזהו של שייקספיר העוסק בנסיך המתלבט מדנמרק. פרופרוק אינו רואה את עצמו דומה להמלט, גיבור ראשי הניצב במרכז ההתרחשויות. בעיני רוחו הוא דומה יותר לדמות שולית, מאלה שתפקידן לפתוח איזו תמונה במחזה, להעניק לדמות הראשית עצה, להיות מעין מכשיר שבזכותו העלילה מתקדמת. לזרוס, המעיד על עצמו: "בָּאתִי מֵהַמִּיתָה", הוא דמות מהברית החדשה; מיכאלאנג'לו, שעליו משוחחות הנשים בחדר האחר, הוא כמובן האמן האיטלקי הדגול. השורות "זוּג מַלְתְּעוֹת שְׁחוּקוֹת/ רָצוֹת עַל קַרְקָעִית שֶׁל יָם דָּמוּם" לקוחות גם הן מ"המלט" של שייקספיר, כשהנסיך מעמיד פנים שדעתו נטרפה.
בקריאה שטחית של השיר, שאינה מלווה בידע רב של אוצרות השירה בפרט והתרבות בכלל, קשה מאוד לעמוד על מלוא המשמעויות הטמונות בו. גם שיר נודע אחר של אליוט, "ארץ הישימון", אחד הנחשבים ביותר, מוטב לקרוא עם הסברים כדי לעמוד על משמעויותיהן של האלוזיות השונות.
בשנים האחרונות החלו להישמע שוב קולות שדנים את אליוט לכף חובה. טוענים נגדו שהיה אנטישמי ומיזוגן. כהוכחה לאנטישמיות שלו מצטטים שורות שכתב, למשל: "בֵּיתִי הוּא בַּיִת מָט לִפֹּל/ וְהַיְּהוּדִי גּוֹהֵר-רוֹבֵץ עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן". אנתוני ג'וליוס (מי שהיה עורך דינה של הנסיכה דיאנה) אפילו כתב ספר הדן באנטישמיות של אליוט. אחרים סבורים כי העובדה ששיריו של אליוט מצריכים קריאה הגובלת בעבודת מחקר, אינה נזקפת לזכותם. בכל מקרה, אליוט, שנולד באמריקה אבל היגר לאנגליה ונעשה אזרח בריטי, זכה למקום של כבוד בפנתיאון המשוררים האנגלים.
_____________________________________________________
מה גרם לזמרת המפורסמת לירות בשכן שלה? הקליקו על התמונה:
