אנשים

    מי היה המשורר שעבד כמורה פרטי, ומה הוא רצה מתלמידתו הצעירה

    אנדרו מארוול נחשב לאחד המשוררים האנגלים החשובים ביותר בהיסטוריה, אבל אילו היה כותב היום שיר כמו "לגבירתו המצטנעת", היו מאשימים אותו בפדופיליה

    עופרה עופר אורןפורסם: 03.12.17 08:18
    אנדרו מארוול. שיר שובב ומשעשע, שאלמלא נכתב בשנינות פיוטית, היה יכול להיחשב חצוף ומקומם (איור: Gettyimages)
    אנדרו מארוול. שיר שובב ומשעשע, שאלמלא נכתב בשנינות פיוטית, היה יכול להיחשב חצוף ומקומם (איור: Gettyimages)

    הוא גבר צעיר, כבן 30, בנו של כומר אנגלי. כעשר שנים קודם לכן טבע אביו ומת, ומאז נאלץ להפסיק את לימודיו בקיימברידג' - ואולי בעצם ניצל את ההזדמנות כדי לפרוש מהם ולטייל להנאתו באירופה. עד כה ביקר בצרפת, בהולנד, בשווייץ, בספרד ובאיטליה, ובזכות הטיול הממושך חמק ממלחמת האזרחים שניטשה בארצו באותה עת. שמו אנדרו מארוול. בעוד שלוש שנים ימליץ עליו ידידו הטוב, המשורר ג'ון מילטון, לתפקיד חדש - מזכיר הוועדה המייעצת לממשלה. מתוקף תפקיד זה יתיידד עם אוליבר קרומוול, אחד המדינאים החשובים והמשפיעים ביותר באנגליה באותה תקופה, ובעוד כעשור ירוץ לבחירות בפרלמנט, ייבחר וישתמש בכוחו ובידידותו עם קרומוול כדי לחלץ את מילטון ידידו מהכלא, בעקבות תהפוכות פוליטיות בארצו.

     

    אבל בינתיים הוא עובד כמורה פרטי של נערה כבת 12 או 13, בתו של גנרל בדימוס. השיר "לגבירתו המצטנעת" פרי עטו מופנה כנראה אליה (כאן בתרגום שלי):

     

    לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן וְעוֹלָמוֹת רַבִּים,

    לֹא הָיְתָה הִצְטַנְּעוּתֵךְ נֶחְשֶׁבֶת פֶּשַׁע כֹּה כַּבִּיר,

    הָיִינוּ יוֹשְׁבִים בְּנִיחוּתָא וְחוֹשְׁבִים

    לְאָן נוּכַל לָלֶכֶת בְּיוֹם שֶׁל אֲהָבִים.

     

    אַתְּ הָיִית אוֹסֶפֶת אַבְנֵי אֹדֶם וְחֵן,

    יוֹשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָה עַל גְדַת הַגַּנְגֶּס הַסּוֹאֵן,

    אֲנִי לְיַד נָהָר אַחֵר אוֹהֵב אַךְ גַּם רוֹטֵן,

    מַמְתִּין תְּרֵיסַר שָׁנִים עַד שֶׁיָּבוֹא מַבּוּל שׁוֹטֵף.

     

    וְאַתְּ הָיִית עוֹד מַמְשִׁיכָה וְלִי אוֹמֶרֶת דַּי,

    עַד קֵץ הַזְּמָן כְּשֶׁהַיְהוּדִים יָמִירוּ אֶת דָּתָם.

    אַהֲבָתִי הָיְתָה גְּדֵלָה, תּוֹפַחַת, מִתְפַּתַּחַת,

    כְּמוֹ אִמְפֶּרְיָה הִיא הָיְתָה לְאַט לְאַט צוֹמַחַת.

     

    מֵאָה שָׁנָה הָיִיתִי אֶת עֵינַיִךְ מְשַׁבֵּחַ

    וְאָז גַּם אֶל מִצְחֵךְ הַצַּח מַבָּט אָרוֹךְ שׁוֹלֵחַ.

    רַק שַׁד אֶחָד לְהַעֲרִיץ צָרִיךְ מֵאָה שנִים

    וְעוֹד שְׁלוֹשִׁים רִבּוֹא שָׁנָה, כִּי יֵשׁ לָךְ גַּם פָּנִים.

     

    עִדָּן שָׁלֵם לְכֹל אֵבָר,

    וְעוֹד עִדָּן לַלֵּב נִשְׁאָר,

    אָכֵן גְבִרְתִי זְכוּתֵךְ, מְאֹד,

    שֶׁלֹּא אֹהַב אוֹתָךְ פָּחוֹת.

     

    אֲבָל אֲנִי בְּלִי סוף שׁוֹמֵעַ אֶת צְלִילי המִרְדָּף,

    של הַזְּמָן שֶׁלֹּא עוֹצֵר אֶת רִכְבּוֹ הַמְּכוּנָף.

    וּמֵעֶבְרוֹ מָה מִשְׂתָּרֵעַ – נֶצַח כֹּה עָצוּם,

    שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁל אֵינְסוֹף וּכְלוּם.

     

    הֲרֵי בְּשַׁיִשׁ כֹּל יָפְיֵךְ עוֹד יִטָּמֵן לָעַד,

    וְשָׁם גַּם הֵד שִׁירִי יֻשְׁתַּק, וְלֹא יִהְיֶה, יאבד.

    התּוֹלָעִים שָׁם יִטְעֲמוּ אֶת כֹּל תֻּמַּת גּוּפֵךְ,

    אֶת הַבְּתוּלִים שֶׁכֹּה שָׁמַרְתְּ, הִשְׁאַרְתְּ רַק לְעַצְמֵךְ.

     

    מִכֹּל כְּבוֹדֵךְ לֹא יִוָּתֵר אֶלָּא עָנָן אָבָק,

    וּתְשׁוּקָתִי הַלְּהוּטָה תִּהְיֶה חִישׁ לְעָפָר.

    הַקֶּבֶר כֹּה נָאֶה, פְּרָטִי, וְגַם אוּלַי נָעִים,

    אַךְ אַל לָךְ לְצַפּוֹת שֶׁתְּקַבְּלִי שָׁם חִבּוּקִים.

     

    אִם כֵּן כֹּל עוֹד עוֹרֵךְ טָרִי צָעִיר כֹּל כָּךְ וְרַךְ,

    כֹּל עוֹד גּוֹנוֹ מֻנָּח כְּמוֹ טַל בְּבֹקֶר זַךְ,

    כֹּל עוֹד נַפְשֵׁךְ כְּמֵהָה, רוֹצָה,

    וחֹם בַּנַּקְבּוּבִית נִצַּת,

    כְּדַאִי לָנוּ לֹא לְוַתֵּר לְהִתְעַלֵּס מִיָּד בְּלִי הֶרֶף

    וּכְבָר עַתָּה לְהִתְנַפֵּל כְּמוֹ זוּג עוֹפוֹת שֶׁל טֶרֶף,

    נִזְלֹל בְּיַחַד אֶת הַזְּמָן הַזֶּה, הַמְּחַסֵּל,

    בִּמְקוֹם שֶׁבֵּין מַלְתָּעוֹתַיו אֲנַחְנוּ נֵאָכֵל.

     

    אָז בֹּאִי נְגַלְגֵּל בְּיַחַד כֹּחַ שֶׁיָּכוֹל

    לִיצוֹר כַּדּוּר שֶׁל מְתִיקוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּבָר הַכֹּל.

    הָעֹנֶג שֶׁנָּחוּשׁ יִגְבַּר עַל כֹּל רִיב וּמָדוֹן,

    מִשַּׁעַר הַבַּרְזֶל שֶׁל הַחַיִּים אָנּוּ נַחְדֹר

    וְגַם אִם אֶת תְּנוּעַת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נוּכַל לִבְלֹם,

    נִגְרֹם לָהּ לְפָחוֹת לָרוּץ וּלְהָאִיר עוֹד יוֹם.

     

    הקשיבו לשיר באנגלית:

     

     

    לנצל כל רגע בחיים

     

    זהו אחד השירים המוכרים ביותר בספרות האנגלית, ואנדרו מארוול (1621–1678), יוצרו, נחשב כיום לאחד המשוררים האנגלים החשובים ביותר. מדובר בשיר פיתוי ברוח קרפה דיים – ביטוי לטיני הלקוח משיר של משורר רומי, המטיף לקוראיו "לקטוף את היום" – כלומר, לנצל ולמצות כל רגע בחיים.

     

    בשיר שלפנינו מנסה הדובר לשכנע את הצעירה להתמסר לו, לוותר על ההצטנעות, להתמכר לעונג הגופני שהוא מבטיח לה. הרי אין לנו הרבה זמן לבזבז, הוא מסביר. בנצח שמחכה לנו אחרי שנמות לא נוכל עוד ליהנות משום דבר. יופייך יימוג, כמו גם שיריי, שיושתקו וייעלמו מהעולם. אמנם, הייתי שמח לחזר אחרייך בהתאם לציפיותייך, להעריץ ולשבח אותך ולהפגין עוד ועוד את התפעלותי ממך, אבל יקירתי, חבל לנו על הזמן. הרי אם תמשיכי להקפיד ולשמור על בתולייך, בסופו של דבר הם יימסרו לתולעים, ובינינו − את הרי מעוניינת, לא פחות ממני, במעשה האהבים שאני מציע לך, אז קדימה, בואי, ותרי על המעצורים הבולמים אותך.

     

    אין לדעת אם השיר הצליח במשימה שהטיל עליו המשורר, ואם הצעירה שהשיר הופנה אליה נעתרה לפיתוי. אנו יכולים רק לקוות שהנמענת לא הייתה אותה ילדה שמארוול היה המורה שלה, כי אז מדובר, לפחות במושגים של ימינו, בפדופיליה במסווה אמנותי. דבר אחד ברור: גם מארוול וגם האישה כבר מזמן עברו בגופם אל אותן "שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁל אֵינְסוֹף וּכְלוּם" של המוות, אבל רוחו של המשורר ממשיכה להתקיים באמצעות השיר השובב, המתהולל והמשעשע, שאלמלא נכתב בשנינות פיוטית, היה יכול להיחשב חצוף ומקומם.

     

    ___________________________________________________________

     

    מה הסיפור שמאחורי השיר האחרון שהקליט אריק איינשטיין? הקליקו על התמונה:

     

    המצבה של אריק איינשטיין, שבשבוע שעבר מלאו ארבע שנים למותו. הקליקו על התמונה (צילום: Dr. Avishai Teicher, cc)
    המצבה של אריק איינשטיין, שבשבוע שעבר מלאו ארבע שנים למותו. הקליקו על התמונה (צילום: Dr. Avishai Teicher, cc)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים