כאשר הסתיים פרויקט השימור והשיפוץ של אחד הבניינים היפים בין סמטת בית השואבה לרחוב נחלת בנימין בתל אביב, ואכלוס הדירות עמד בפתח, התברר כי המעבר הוותיק בין נחלת בנימין ואלנבי נסגר. ראשית באמצעות גדר פח לבנה, שעליה רוסס ציור גרפיטי של דלת ומעליה השלט EXIT, כתזכורת למעבר ששירת את העוברים והשבים. באחרונה הוחלפה גדר הפח בדלת זכוכית עם אינטרקום, לרשות הדיירים בלבד. הציבור הרחב מתבקש לא להיכנס.
לא רבים חולפים בסמטה הקטנה, שבה ממוקמות שגרירות אנגולה ומסעדה טבעונית פופולרית, ולכן חסימתה יכולה לעבור בקלות מתחת לרדאר. ואולם, סגירת המעבר וההשתלטות הפרטית עליו מספרות עוד פרק בסאגת יחסי הכוחות שבין השמירה על טובת הכלל, שעליה אמורים להיות אמונים הגופים הציבוריים, לבין כוחו של הכסף. סוגייה זו הפכה לאחרונה לדיון מתוקשר, לאחר שנחשפה סגירת הלובי הציבורי של מגדל רוטשילד 22, והיא שבה ועולה במאבק התושבים נגד הרס כיכר אתרים לטובת ארבעה מגדלים שיחסמו את הגישה לים.
דיזנגוף דרש לשמור על המעבר
למרבה האירוניה, את הקמת הבניין מלכתחילה התנה ראש העירייה אז, מאיר דיזנגוף, בשמירה על הקשר בין הרחובות "לתמיד", כפי שהדגיש. בלוח הרשמי שהוצב כעת על חזית המבנה המשופץ, כמקובל בבניינים ששומרו לפי הנחיות אונסק"ו, לא מסתירים את העובדה הזו. אדרבה, כותבי השלט מדגישים את חשיבות שימורו של הבניין, בזכות הפסאז' שהמשיך את התוואי הישן של רחוב קלישר (שמסתיים בבניין הזה), תוך הבלטת ייחודו כ"מעבר ציבורי (...) המגדיר יחסים מיוחדים בין הפרטי לציבורי". יחסים מיוחדים אלה נותרו כעת חנוטים מאחורי דלת הזכוכית הנעולה, והמעבר הציבורי הפך ללובי פרטי.
המבנה הייחודי - בניין דירות שדרכו עבר פסאז' מסחרי שקישר בין שני רחובות - הוקם ב-1933 לפי תוכניותיו של האדריכל יהודה מגידוביץ', מי שהיה מהנדס העיר הראשון של תל אביב. היזם היה אדולף דיוויס, משקיע בריטי שהקים יחד עם מגידוביץ' בניינים נוספים בעיר, כמו זה שנמצא ברחוב נחלת בנימין 9. בתיק התיעוד של המבנה, שערכה האדריכלית הדס ריקס לקראת שיפוצו, יש מפה מ-1918 שמראה בבירור כי במקור המשיך רחוב קלישר עד רחוב אלנבי.
הקמת הבניין, לפי מסמכים בתיק התיעוד, הותנתה על ידי ראש העירייה דיזנגוף, בשמירה על מעבר ציבורי בין שני הרחובות שנחסמו לטובת הפרויקט. וכמו במקרה של מגדל רוטשילד 22, שבו הותנתה תוספת קומות בבניית לובי ''ציבורי", גם כאן לא עברה הבקשה ללא משא ומתן מצד הלקוח.
במכתב ששלח מגידוביץ' לוועדת הבניין העירונית ב-16 באוגוסט 1933, בנוגע ל"סידור מעבר בבית מר א. דיוויס", נכתב: "בהתאם לבקשתו של מר דיזנגוף, ולשיחה שהיתה אחרי זה ביני ובין מר שיפמן (יעקב בן סירה, מהנדס העיר באותה עת, א"א), כתבתי למר דיוויס על דבר סידור מעבר לרחוב אלנבי דרך הבית שלו וקיבלתי תשובה דלקמן". כאן מפרט דיוויס את דרישותיו לתוספות בנייה ("שטח נוסף בכל הקומות"), לתוספת שטח מסחרי ("בקומה א' לסדר חנות, משרדים או דבר אחר לפי רצונו") וכן לפטור אותו מטיפול בשפכים בשטח הבניין ("להרשות לו לעשות את הבורות (ספיגת ביוב, א"א) על הרחוב, היות ובחצר לא נשאר מקום").
בתמורה מבטיח מגידוביץ', בשמו של דיוויס, כי "הוא על חשבונו יבנה הגשר (...) וייתן רשות מעבר דרך הבית שלו לתמיד". דיוויס מתנה את קיום המעבר בפתיחתו "בין 6 בבוקר ל-11 בלילה" בלבד, שכן "בלילה המעבר צריך להיות סגור", ומוסיף סייג: "המעבר לתמיד נשאר רכושו הפרטי והעירייה יכולה להבטיח את זכויות המעבר כמו שתרצה באופן חוקי".
תשובת העירייה למכתבו של מגידוביץ' לא מופיעה בתיק התיעוד, אבל פשרה הושגה ככל הנראה: המבנה הוקם, ובתוכו המעבר הציבורי. אשר לסגירתו בלילה, לא ידוע אם באותן שנים הקפידו על דרישת דיוויס, אבל ב-40 השנים שקדמו לשיפוץ הנוכחי - יוכיחו תמונות היסטוריות בתיק התיעוד - לא הוצבו דלתות בצדי המעבר, ולכן הוא נותר פתוח 24 שעות ביממה. גם במפות עכשוויות, כולל Google Maps, מופיע המעבר כסמטה פתוחה למעבר הציבור.
תוספת קומות דווקא יש, אבל מעבר כבר אין
כל זה נגמר עם תחילת שימור הבניין, בתכנון האדריכל יניב פרדו. במסגרת הפרויקט הזה אושרה ליזם לא רק תוספת של שתי קומות (קומה שלמה וקומת גג חלקית), אלא גם שינוי ייעוד של שטחי המסחר לאורך המעבר הציבורי ובמרתף לדירות פרטיות. מה שבתוכניות המקוריות הוגדר כ"מעבר ציבורי" הפך בתוכניות השימור ל"לובי משותף", ללא הנחיה לשמור על זיקת המעבר הציבורי, זו שעליה התעקש דיזנגוף. גם בתיק התיעוד הומלץ על "שיקום המעבר הציבורי המקורה", אלא שהמלצה כזו אינה מחייבת. בהנחיות מחלקת השימור, שהוצמדו לאישור הבנייה, חויב האדריכל לאשר פרטים שונים עם המחלקה - כגון שימור השעון בחזית לרחוב נחלת בנימין, שהפכה לסימן ההיכר של המבנה – אך דבר לא נכתב בנוגע לגורלו של המעבר הציבורי.
כאמור, המעבר נסגר משני צידיו בדלתות זכוכית. עיצובו כ"לובי משותף", שאליו פונים חלונות הדירות שהחליפו את המסחר בקומת הקרקע, מקשה לדמיין מצב שבו המקום ימשיך לשמש כמעבר ציבורי.
העירייה: לא היה הכרח לשמור על כך
בעירייה מאשרים כי מחלקת השימור אמנם דרשה לשמר את המעבר, אך טוענים שלא היה הכרח לשמור עליו כמעבר ציבורי - כלומר לא חייבים לקבל את הדרישה של אנשי השימור בעירייה. "במסגרת התוכנית למימוש זכויות הבניה והשימור", נמסר בתגובה, "הותיר אדריכל השימור מטעם היזם מעבר המחבר בין הרחובות נחלת בנימין לסמטת בית השואבה, כחלק מדרישות השימור במבנה". אלא שכאמור, המעבר עצמו נשמר, רק נסגר בדלת שקופה.
בעירייה מציינים, כי לא היה הכרח לשמור על מעבר פתוח לציבור, משום שהדבר לא עוגן בתב"עות. "בתוכניות המאושרות במקום (תוכנית 1200 ותוכנית 44) אין הוראה הדורשת יצירת מעבר ציבורי בתחום המגרש, ועל כן אינו חורג מהוראות התכנית. במקור נבנה הבניין לשימוש משרדים וקומת קרקע מסחרית, הכולל מעבר פתוח לציבור, אולם בשנת 2012 קודם היתר להפיכת הבניין לשימוש מגורים עם מסחר לרחוב נחלת בנימין בלבד, ובמסגרת זאת המעבר משמש כיום כלובי כניסה לבניין המגורים".
לאדריכל יש הסבר מעט שונה. לדברי פרדו, שימור המעבר נעשה הודות להסכמתם של בעלי הבניין, תוך ויתור על זכויות בנייה נוספות. "הצלחתי להסביר ליזמים, בעלי הבניין, את חשיבות השימור וכך למעשה ויתרנו על אפשרות 'לנצל' זכויות בנייה קיימות ולשמר את החלל ואת חדר המדרגות המונומנטלי", הוא אומר. "כך שלא רק שלא ניידנו - למעשה ויתרנו על שטחים רבים כדי להנציח את החלל והמעבר". כפי שנכתב למעלה, לבניין דווקא נוספו שתי קומות, כששטחי המסחר במרתף ובקומת הקרקע (מלבד אלו הפונים לרחוב נחלת בנימין) הוסבו לשטחי מגורים.
"כמובן שלא ניתן לאפשר מעבר ציבורי דרך בניין פרטי", קובע פרדו, "ולכן חשבתי על שימור סימבולי של הזיכרון של המעבר". לדבריו, "הכל התבצע על פי ההיתר, ההנחיות והסיכומים עם צוות השימור".
ההסברים שונים, התוצאה אחת: בוטל המעבר.
-----------------------------------------------
גם ברחוב שוקן קיבל בניין הקלות, שמהן ייהנה בעתיד WeLive. לחצו על התמונה לכתבה המלאה:
