הטרדות מיניות בחסות הפמיניזם: הצביעות הבלתי נסבלת של האופנה
ארז עמירן רותח על האופנה בעידן Me too - כשיד אחת מנפנפת בבגדים "פמיניסטיים", והשנייה נשלחת לחמוקיה של בת 14 שחולמת לככב בווג. ויש גם וידוי Men too
בחסות צונאמי הטיהור הגדול של גברים מטרידנים לדורותיהם, מיהר עולם האופנה ליישר קו ולהתייצב אל דגל ה-"נשים מועצמות – גברים מושמצים", ולקדם ביתר שאת את טרנד האופנה הפמיניסטית, המוקיעה גברים שלא הפנימו ששינו את הכללים. חבל שבתוך ים הסלוגנים הפמיניסטיים על טי שירטס, גיליונות הנושא במגזינים ותצוגות האופנה שהפכו להפגנת מחאה, קצת שכחו שהעולם הזה, של האופנה, לא רק נשלט על ידי גברים שמייצרים אימג'ים מחפצני נשים כיד הפנטזיה השורה עליהם, אלא שהוא גם לונה פארק גדול של הטרדות מיניות, בעיקר כאלה שמיושמות על ידי זקנים עם כוח על ילדות עם אמביציות.
כמי שמשמשת מראה לתהליכים חברתיים, תעשיית האופנה אוהבת לנכס לעצמה מאבקים בעלי אפיל תקשורתי, ולהפוך אותם למגה-טרנד. אין אג'נדה חתרנית שלא אומצה בתהליך מזורז על ידי מעצבים/צלמים/סטייליסטים, הוגדרה כדבר החם הבא, נטחנה עד דק, ואז נזרקה לטובת אחת חדשה, סקסית ולוהטת יותר. כמו כל טרנד חברתי באופנה, גם הפמיניזם הוא סוג של גחלילית - זורח ליום ולמחרת נמעך אל שמשת המכונית הנוסעת.
את גבולות הטרנד העולמי העכשווי של משחק הפמיניזם באופנה ניתן לתחום בתוך המנעד המשתרע בין קרל לגרפלד, הקיסר המיתולוגי של שאנל, לבין מריה גרציה קיורי, המעצבת הטרייה-יחסית של דיור, שהיא גם האישה הראשונה בתפקיד בהיסטוריה של בית האופנה.
הראשון הרים במסגרת שבוע האופנה בפריז לקיץ 2015 תצוגה של שאנל שבה עשרות דוגמניות יצאו להפגנה ברחוב, כשהן נושאות שלטי מחאה, קוראות לשוויון זכויות ומציגות בגדים במחירים שכמעט אף אישה "אמיתית" לא יכולה להרשות לעצמה. קריאה קצת תמוהה כשהיא מגיעה מכיוונו של מי שמייצג יותר מכל אחד אחר תעשייה שרומסת על בסיס יומיומי את אותו מסר בדיוק. האחרונה תרמה למאבק בקולקציית קיץ 2017 עם חולצות טי מעוטרות במסרים מעצימי נשים, עם תג מחיר של 710$ ליחידה. החיבור הזה, בואו נקרא לו "מחאה לעשירות", הוא מהסוג שמפעיל אצלי חשדנות אוטומטית, כמו שקורה בכל פעם שמשדכים מיתוג יוקרתי עם אידיאולוגיה חברתית. במילים אחרות, קום איל פו לא המציאו שום דבר.
בין לבין, נדמה שהפרטנזיות (וגם הפנטזיות) הפמיניסטיות של עולם האופנה נולדות בתרועה ומתות בפיאסקו שכולו עליבות. כך קיבלנו את המעצב ג'רמי סקוט במוסקינו עם קולקציית ברבי ורודה, שנועדה להריע לנשיות חזקה ב"הפוך על הפוך" שכנראה רק סקוט עצמו מבין; או חולצות ה-"כך נראית פמיניסטית" של המותג "וויסטלס", בשיתוף מגזין ELLE, שיצא "הכי-לא" כשהתברר שאת החולצות תופרות נשים ממאוריציוס בתנאים מחפירים ובשכר רעב. רעב הוא אולי הדלק של עולם האופנה, אבל פמיניזם של ממש, פחות. די בציטוט אמירתו המעודנת של אותו לגרפלד, שיצא נגד "גישת נהגת המשאית הנושאת את דגל התנועה הפמיניסטית".
אבל מילא השימוש הציני שעושה עולם האופנה באג'נדות פמיניסטיות, שהרי לפעמים מהלכים שיווקיים יכולים להתניע מהפכות גדולות. מה שבאמת מתיישב בכבדות על רפלקס ההקאה הוא המוסר הכפול המתברר כעת, בעידן ה-Me too, כשביד אחת הוא מנפנף בחזות פמיניסטית ובסלוגנים מעצימים, ואת היד השנייה הוא שולח לעבר חמוקיה של בת ה-14 שחולמת להופיע על השער של ווג. והמוסר הכפול נמצא בכל: כשמתחייבים למגוון של דוגמניות בכל הגדלים והצבעים, אבל כולאים נשים במידה 0; כשמדברים על שחרור וחונקים במחוכים. מנצלים ובוכים. ככה זה כשהתעשייה העולמית נשלטת על ידי הגרסאות האופנתיות קצת יותר של אלכס גלעדי – גברים, לבנים, מקשישים וחרמנים, עם או בלי חלוקי משי שנפערים במפתיע.
ברוח הזמנים האלה מתאחדת התעשייה כולה כדי להוקיע ולהחרים את צלם האופנה הנודע טרי ריצ'רדסון, שמואשם בהתנהגות מינית בלתי הולמת. מה שלא הולם לפחות באותה מידה זו העובדה שההאשמות האלה נטחנות בתקשורת כבר משנת 2010, ועד כה הן לא הפכו את ריצ'רדסון לצלם נחשק פחות, ותשאלו את האולטרה-פמיניסטית לינה דנהאם שהצטלמה עבורו בפה מלא קצף לבן של משחת שיניים. נכון, האופנה עוסקת בטשטוש גבולות מגדריים והרחבת אידיאל היופי - נושאים חשובים ללא ספק - אבל מה כל זה שווה כשמאחורי המילים הנכונות עומדים זאבים ששולחים ידיים (ומאחורי הזאבים תמיד תמצאו גם דונה קארן אחת, שמיהרה להתייצב לימינו של החבר הארווי וינשטיין ולגלגל את האשמה אל הקורבנות).
שלא במפתיע מתנהלת התעשייה הזו כאודישן לסרט פורנו דל תקציב. ואני אומר, אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, זה כנראה הטרדה מינית אחת גדולה, כזו שבה הכי מקובל להתייחס אל הזאתי שמלבישים ומפשיטים כאל חפץ, ליתר דיוק, קולב.
אני יודע, כי גם אני הייתי שם. לא מהצד המטריד, אבל כן מהצד שמתבונן במבט מחפצן. כמעצב הלבשה תחתונה יצא לי לא מעט להשתמש במבט הזה, שוקל בו כל דוגמנית ופורט אותה לסך נתוניה, מידות גופה, היקף מותניה, פגמיה הדמיוניים. היום אני מכה על חטא, כאבא לבנות לא הייתי רוצה שאף אחד יסתכל עליהן ככה. זה משפיל ומגעיל ומקטין. אז אולי לא כולנו מטרידנים, אבל כמעט כולנו נושאים באשמת ה"מבט", ותאמינו לי, שום חולצה אקטיביסטית עם סלוגן מתוחכם לא תמחה את חרפתנו.
