שעירות? לעזאזל: למה אנחנו כל כך מפחדים משיער גוף של נשים?
בבית השחי של ג'וליה רוברטס או על רגליה של דוגמנית שבדית – נדמה שאין קונצנזוס חברתי מובהק יותר משנאת שערות על גוף נשי. ארז עמירן יורד לשורש העניין
כבר שנים שמגדלים אותנו על המיתוס שלנשים אין שיער גוף. זאת אומרת, יש להן, אבל הוא סוד מביש שחובה למגר, ובעיקר, אסור לגלות אותו לאף גבר. זה ישבור אותנו, באמת, תשאלו את אביבית בר זוהר.
יש הטוענים שהעלמת שיער הגוף הנשי זו קונספירציה גברית שנועדה להפוך נשים לילדות קטנות, וכך לשכלל את השליטה הגברית עליהן. אני לא בטוח בקשר לקונספירציה, אבל אין לי ספק שמי שהמציא את הפינצטה, לא אהב נשים.
קיומו של שיער גוף נתפס יותר ויותר כהרמת ידיים ברמה האסתטית, שהרי מבעד ל-"אוי, שכחתי לגלח" כולנו שומעים את ה-"ויתרתי על זוגיות לפחות עד הקיץ הבא". באופן אישי, אני מכיר גברים ששעירות לא מטופלת אצל בנות זוגם נחשבת בעיניהם כלא פחות מבגידה. מי שלא השכילה ליישר קו עם רודנות המריטה, הופכת באחת למוזנחת, מסריחה, שונאת גברים, או הכי גרוע – פמיניסטית.
לא מפתיע שמי שניזון מייצוגים של תרבות פופולארית ושל פורנו, כלומר, רוב הגברים, מתקשה להאמין ששיער גוף הוא חלק מהמפרט הטבעי של כל אישה. בכל הנוגע לסודות הטיפוח הנשיים אנחנו מאמצים את שיטתו של הצבא האמריקאי - "אל תספרו, לא נשאל", כי מה יותר כיף מלגור במגדלים הנישאים של שכונת הכחשה.
גם הנשים עצמן, שיודעות את האמת, מתרגלות היטב את השקר המרוט, וממהרות להכרית כל צל של שיער סורר - לא היה כלום, כי אין כלום, וגם לא יהיה - ונדמה שהשיטה עובדת: אנחנו רוצים אתכן חלקות, אתן רוצות אותנו מרוצים, ומכוני הלייזר חוגגים.
כל ניסיונות העבר לרמוז לנו שאפשר אחרת נתקלו בצונאמי של שנאה. אם היו אלה בובות עתירות שיער ערווה בחלון הראווה של אמריקן אפרל בניו יורק, שהציתו את הרשתות כך שניתן היה להרגיש באוויר את ניחוח השערות השרופות; ג'וליה רוברטס שחשפה אניצי בית שחי (אי שם בפרמיירה של נוטינג היל בלונדון בשנת 1999) וזכתה לקולות הקאה קולקטיביים; או לאחרונה, הדוגמנית השבדית ארבידה ביסטרום, שכונתה ברשתות קוף, אחרי שחשפה זוג רגליים פרוותיות בפרסומת של אדידס. למען האמת, קוף היה אחד הכינויים היותר מחמיאים - רוב הטוקבקיסטים פשוט שלחו אותה להיאנס או למות, כי מידתיות זה חשוב.
מה עומד מאחורי התגובות הכל כך קשות שלנו כחברה אל מול איום שיער הגוף של נשים? ממה אנחנו כל כך מפחדים? אני באמת מתקשה להבין. אולי זו הומופוביה חבויה, אולי ה"בוש הנשי" נתפס בעינינו כניסיון להתחרות בנו במגרש הביתי, ואולי אנחנו סתם נהנים להכפיף נשים לאידיאל יופי מופרך.
דווקא טרנד הקרחת הנשית, שהוא לכאורה הרחבת המושג "אישה חלקה", נתפס בעיניי כהתרסה מרעננת מול ההיסטוריה המובנית (והדכאנית) של "איך צריך להיראות". מעין תגובת נגד לאותו צו גברי שמחייב נשים לפיזור "נכון" של שיער - גוף נקי מכל נבט וראש עטור מחלפות. הקרחת הנשית מאתגרת את תפיסת הנשיות שלנו, בדיוק כמו הגבות של פרידה קאלו או הזקן של קונצ'יטה – מישהו לקח את הסדר המוכר והידוע, וטלטל אותו לבלי היכר. טלטול ראוי לכל הדעות, אלא שהקרחת הנשית מתארחת בעיקר על שערים של מגזיני האופנה מעבר לים, שעה שברחוב, כידוע, שולטות עדיין תוספות השיער.
לרגע נדמה היה שכדרכן של נקמות תרבותיות, גם נשק ההשמדה ההמונית של שיער הגוף יופנה חזרה אל הגברים האוחזים בו. אידיאל הגוף המרוט למשעי פרץ את גבולות מועדוני ההומואים בהם צמח, ובעזרת שגרירי הזמר הים תיכוני, שטף את המרחב הגברי כולו. אבל בינתיים, בעולם המתקיים מחוץ למכוני הכושר, הגבר החלק עשה את הסיבוב הטרנדי שלו, ונעלם לטובת מראה חוטב העצים שמגדל זקן על הפנים, ובכל פינה אפשרית אחרת בגופו. האישה החלקה, לעומת זאת, ממשיכה להתקבע כאופציה הלגיטימית היחידה.
סקר, לא-באמת-מייצג שערכתי בין שלושת חבריי, וניסה לרדת לשורשי הרתיעה הגברית מבתי שחי נשיים שעירים, העלה את התובנה החד משמעית הבאה - "כי זה מגעיל". אני יכול רק להניח שהמגעיל הזה הוא תוצאה של שטיפת מוח רבת שנים, ולאו דווקא של ריאקציה פיזית טבעית. כך או כך, הנושא השעיר זוכה לווטו גברי חד משמעי, שעקף מזמן את גברים אוהבים בלונדיניות/רזות/מלאות/וכו'.
אז כן, יש לנו העדפות פרטיות לגבי מידת האטרקטיביות של שיער הגוף הנשי, ולא, הן לא ממש מנומקות, אבל כן, אתן בהחלט מוזמנות לצרור אותן בשקית אפורה ולהשליכה לפח הזבל הסמוך לביתכן. וגם לעשות קרחת.
