המועדונית לילדים בסיכון, שנחנכה באחרונה בשכונת עג'מי ביפו, היא לא עוד מועדונית עירונית במבנה ציבורי סטנדרטי. היא פועלת בבית היסטורי, ששומר, שופץ והותאם לפעילויות של ילדים. אחרי שנים של הזנחה, תוספות בנייה אקראיות וגידור ברוטלי, מצליח הבית להזכיר את עברו המפואר. העובדה שעיריית תל אביב-יפו החליטה להותיר את המבנה, גם אחרי שיפוצו, כבית לשימוש חברתי וחינוכי, הפתיעה אפילו את עובדי מחלקת החינוך.
אחד נרצח, אחד מת ליד הקולנוע
משפחת רוק, משפחה של סוחרים ערבים-נוצרים, היתה בתחילת המאה ה-20 אחת העשירות ביפו, שבבעלותה קרקעות, פרדסים ומבנים רבים בעיר. לטובת אחד מבניה, אלפונס רוק, נבנה, ככל הנראה ב-1909, בית בשוליה המזרחיים של שכונת עג'מי, באזור של מטעי זיתים, סמוך לרחוב הראשי (כיום רחוב יפת).
הבית, בן קומה אחת עם עליית גג קטנה, נבנה כבית ליוואן עות'מני - בית המורכב מחלל מרכזי גדול (ליוואן) המוקף בחדרים סימטריים. סגנון הבנייה הזה התפתח בסוף המאה ה-19, והיה נפוץ בקרב מעמד הביניים הערבי בלבנון ובפלשתינה. אגף החדרים הצפוני בביתו של אלפונס רוק שימש את הגברים; האגף הדרומי שימש את הנשים והילדים, וכלל גם חלל שירות מרכזי נטול חלונות. בהתאם לסגנון, נבנה בקדמת הבית חלל משני, פתוח אל החוץ, המוביל אל חלקו הציבורי של הבית.
כיאה למעמדה של המשפחה, רמת הבנייה הייתה גבוהה, תוך שימוש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר של התקופה. הקירות הנושאים נבנו מאבן כורכר, בגימור טיח-סיד פיגמנטי עם חרסים גרוסים. בתקרה נקבעו קורות עץ ורלסים מפלדה, והמרווחים ביניהם מולאו בדֶבש. החזיתות עוטרו במסגרות טיח מובלטות, והפתחים בעיטורי אבן ועץ. הדלתות, החלונות והסורגים נוצרו בטכניקות מסורתיות של נגרות ונפחות, והבניין כולו הוקף בעמודי שיש עם כותרות מעוטרות. הבנאים הושפעו ככל הנראה מהבנייה האירופאית, משום שלצד המאפיינים המזרחיים – קשתות מחודדות, קמרונות ותקרות גבוהות – ניכרו בבית גם השפעות מערביות, כמו עמודים קורינתיים, פיתוחים בארוקיים ועוד.
אבל בית יפה לא מבטיח חיים ארוכים. אלפונס נרצח על ידי שודדים בשנות ה-20 של המאה שעברה, ונקבר בבית העלמין הרומי-קתולי שבקצה השכונה. לאחר מותו התגורר בבית אחיו אלפרד, שהיה יצואן פירות הדר ופעיל פוליטי, ממנהיגי הציבור הערבי בפלשתינה. כעבור עשור אחד ירד אלפרד מנכסיו, וב-1942 התמוטט ומת ליד קולנוע "אפולו", בית הקולנוע השכונתי (שעמד בצומת הרחובות שנקראים כיום יפת וארליך).
שנים של הזנחה מחקו את היוקרה
לאחר מלחמת העצמאות עזבו בני המשפחה את הארץ, ככל הנראה לירדן, והבית עבר לידיה של עיריית תל אביב-יפו, שהועידה אותו למטרות ציבוריות. מאז 1975 הוא שימש כגן ילדים וכמועדון לפעילויות של ילדים ונוער. במשך השנים נתנה ההזנחה את אותותיה, ויוקרתו של הבית נגוזה. תקרות גבס מונמכות כיסו את קמרונות התקרה והנמיכו את גובהה המרשים; החלל הפתוח שבקדמת הבית נסגר בטלאים; החזית המערבית (זו שסופגת את מירב הגשמים) נסדקה והתפוררה; עמודוני הגדר ופרטים נוספים ניזוקו. תוספות בנייה לא חוקיות, מרזבים ומזגני אוויר יצרו מפגע אסתטי עגום. למרות חיזוקים ארעיים שנוספו לו במשך השנים, היווה הבית סכנה ממשית, ולפני כארבע שנים פונה. פעילות הילדים עברה לחללים זמניים במקלטים ובכיתות בית ספר.
הואיל ובית רוק נכלל בתוכנית השימור של שכונת עג'מי, הופקד לפני כשנתיים משרד GO ARCH "גריל-אופנהיים אדריכלות ועיצוב פנים" על תכנונו המחודש כמועדונית. ״כל מה שרצינו היה להפשיט את המבנה, שהוא כל כך יפה ומיוחד", אומרת מעצבת הפנים סיגל גריל. "לא היה צריך הרבה, ולא רצינו גם להעמיס עליו. רק להבליט אלמנטים כדי שיראו את היופי שלו, ולהכניס את הילדים עם המשחקים שלהם״.
לפני כחודשיים נחנכה המועדונית המחודשת, כאחת מ-11 המועדוניות העירוניות בתל אביב, והיחידה שמשרתת את האוכלוסייה הערבית. "זה כבוד גדול עבורנו לתכנן פרויקט כזה ולשמח את הילדים״, אומר האדריכל אדר אופנהיים.
צבעוניות מעודנת מכבדת את האדריכלות
עבודות שיפוץ החלו בחיזוק המבנה. נחפרה סביבו תעלה שמולאה באבנים גדולות וטיט, כיסוד עבה וחזק לבית. החלל המרכזי, שבמקורו היה חלל אירוח סלוני, נשאר כזה, וכיום הוא מכיל שולחנות ארוכים לפעילויות משותפות של כל ילדי המועדונית - הכנת שיעורי בית, העשרה, יצירה, חוגים וכדומה. חלל האירוח המשני הפך ל"פינה רכה" לפעילות ריכוז, כמו קריאה וצפייה בטלוויזיה.
אגף הגברים ההיסטורי הוסב לחללי פעילות. בחדריו עמדות מחשבים, משחקי אקס-בוקס, צעצועים ושולחנות לפעילות של מספר קטן של ילדים. אגף הנשים, שעוטף את הבית מדרום, מכיל, כמו פעם, את אזורי השירות: מקלחות, שירותים וחדרי כביסה, אך גם שימושים חדשים - חדר צוות ורהיט ארוניות גדול לשמירת חפצי הילדים, שהותאם מתחת לגרם המדרגות. מעברו הצפוני של אגף הנשים, נמצא מטבח גדול שאובזר בנדיבות כדי לספק לילדים שתי ארוחות חמות ביום (צהריים וערב), ומדרום לו - חלל מנוחה צמוד לחזית המערבית של הבית.
העיצוב מותאם לילדים מבלי שנוצרת תחושה מתיילדת. הצבעוניות העדינה שבה מעוטרים הקירות והרהיטים מכבדת את האדריכלות הדומיננטית של הבית. בחירת הצבעים אינה גחמה של המעצבים: היא נגזרה מהדוגמאות הגיאומטריות והפרחוניות של מרצפות הבית המקוריות, שהשתמרו בחללים המרכזיים כשטיחים יפהפיים בגווני שחור, אפור-כחלחל וחרדל.
גם המסגרות של לוחות המודעות ויצירות הילדים, התלויים על כמה מהקירות, נוצרו על סמך תיאור של תמונה היסטורית שבה נראה פסנתר כנף שעמד בבית רוק, ולצדו קיר אבן נמוך מעוטר במסגרת מעוגלת פינות.
על עיטורי הקירות ו"מיתוג" החללים לפי נושאי הפעילות בהם הופקד סטודיו "לוקה", שבחר בגיאומטריה קווית שאינה מתחרה באדריכלות ואינה מושכת תשומת לב מוגזמת. הריהוט נבחר והותאם לצורכי הילדים ולתקנים בסביבת פעוטות. ריפוד הרהיטים רך ועמיד, ולדלתות ששוחזרו (במקום אלה שנבזזו בשנים שהבית עמד מיותם מפעילות) נוספו מנגנוני בלימה שמונעים טריקה על אצבעות.
עמודוני הגדר שוחזרו בחצר ביתו של הקבלן
גם חזית הבית טופלה. גדר העמודים ההיסטורית, שספגה את נזקי הזמן, ההזנחה והאקלים, שוחזרה לתפארת. הקבלן, "תמ"א כוכבי הבנייה בע"מ", שעבודתו היסודית והאיכותית ניכרת בבנייה, סרק את קונטור ומבנה העמודונים, יצר תבנית בחיתוך לייזר מתקדם, ויצק בחצר ביתו עמודונים חדשים.
הגדרות התעשייתיות, שנוספו בעבר בברוטליות לחזית ההיסטורית, הוסרו. כדי להבטיח את שלום הילדים ולמנוע כניסת זרים לא מורשים, נסגרו הפתחים שבקצות הרצועה הקדמית של הבית בדלתות שבקושי נראות ושאינן מסתירות את חזית הבניין; השער ההיסטורי, זה שמסגיר את גילו של הבית, שופץ ושוחזר על פי שער זהה – השער של ״קפה לורנץ״, שנבנה ב-1909 ברחוב אילת, ושומר על ידי משרד האדריכלים קימל אשכולות.
החצרות שמקיפות את הבית וחוצצות בינו לבין בתי המגורים הסמוכים הותאמו לפעילויות ילדים שונות. הגינון בהן רזה – לדברי המתכננים, בעיקר כדי לחסוך בעלויות תחזוקה.
בחצר הדרומית יש משטחים רכים ומצוירים ופינות ישיבה; בחצר האחורית, שמיועדת להתכנסות ומנוחה, הוחלפו המדרגות, שגישרו בינה ובין מפלס הבית, ברמפות לנגישות מלאה ונוחה; הפרשי הגבהים נוצלו לבניית טראסות ישיבה קטנות. החצר הזו אירחה את ראש העירייה רון חולדאי בטקס חנוכת המועדונית, בהשתתפות הילדים, ההורים וצוות המדריכים.
יחס אישי, ארוחה חמה, שיעורי בית וחוגים
המועדונית המשופצת משרתת 30 ילדים, מרביתם תלמידי כיתות ד'-ו', שמופנים אליה מבתי הספר ומלשכות הרווחה. ועדת קליטה מחליטה אם הילד המופנה ישולב בפעילות המועדונית בתום יום הלימודים ועד 7 בערב. הילדים נחלקים לשתי קבוצות, שלכל אחת מהן מדריכה מובילה ומדריכה מלווה, שמגיעות באופן קבוע חמישה ימים בשבוע. את הצוות הגרעיני, שבו יש גם אם בית ועובדי סיוע וניקיון, מלווה צוות מקצועי - קצין ביקור סדיר, מנחה של משרד החינוך ועובדת סוציאלית, שבעת הצורך נותנת גם להורים מענה פרטני ״עמוק״ יותר.
״הילדים שוהים אצלנו על רקע קשיים בתפקוד המשפחתי, לכן המסגרת, לצד מכלול שלם של מרחב חינוכי-טיפול, היא גם מערך משלים לבית״, מסבירה רחל חדד, רכזת קציני ביקור סדיר ב״אכפת״ - המחלקה לקידום ילדים ונוער במצבי סיכון במחלקת החינוך של עיריית תל אביב-יפו. ״הילדים שמגיעים מבית הספר מקבלים, כל אחד בנפרד, יחס אישי מהצוות. מוגשת להם ארוחה חמה שמבושלת במקום על ידי אם בית. לאחר מכן יש זמן ריכוז קצר, שמבדיל את החלק הראשון של היום בבית הספר, מהחלק השני - במועדונית. בכל יום יש זמן להכנת שיעורי בית ולהעשרה לימודית, ובנוסף, מדי יום יש תוכנית מיוחדת - דרמה, ציור או סדנת בישול, שאמהות הבית מעבירות, לצד חוגים חיצוניים שאנחנו מביאים בתשלום".
חדד מספרת שגם ההורים מוצאים במועדונית אוזן קשבת. ״ההורים הם חלק בלתי נפרד מהחיים של הילדים שלנו", היא אומרת, "אז אנחנו דואגים להיות איתם בקשר טוב". מחלקת הרווחה גובה מהורי הילדים כ-170 שקלים לחודש.
העירייה הפתיעה לטובה
תקציב הבינוי הסתכם בכ-5.7 מיליון שקלים, ועליו נוספה השקעה באבזור ובציוד. ״לא האמנו שהעירייה תיקח על עצמה דבר כזה", מודה דוד נבון, מנהל היחידה לתכנון ומידע במחלקת החינוך, "זה יוצא מהכלל. היינו בטוחים שהיא תממש את הנכס, תמכור למיליונר, תרוויח ממנו כסף ותשים את הילדים במקום מכובד, אבל לא כל כך יקר. אני לא חושב שיש רשות מקומית בארץ, אם הרבה בעולם, שמשקיעה כל כך הרבה בתחום שאנחנו עוסקים בו - ילדים ונוער בסיכון״.
והנה עוד בית ערבי מפואר ביפו, שהוסב לשימוש אחר לגמרי. לחצו על התצלום
